בעלת היקב המשגשג: "המשפחה שלי סייעה לנאצים, ואני מאוד משתדלת לתקן את זה"

אפשר להגיד לא מעט דברים על ורד בן סעדון. אחד המובהקים שבהם הוא שדיבורה קולח. במיומנות ורבלית מרשימה, ההולמת את כישוריה כמנהלת שיווק מנוסה - בין היתר, היא מלהטטת בין משפט למשפט, מרחפת בין נושא לנושא, ומעשירה את השיחות עימה בשלל פרטים מסקרנים ורלוונטיים.

רק לרגע אחד בכל מהלך שיחתנו דומה היה כי דיבורה קשה עליה. כשצללנו לפרטי העניין, עד כמה שניתן לספר אודותיו במסגרת ראיון זה, מיד הבנתי למה דווקא לגביו מילותיה נשקלות ונעצרות לעתים תכופות. "נולדתי לאם גויה ואב יהודי", אומרת בן סעדון, 42, אם לחמישה, אשר הקימה יחד עם בעלה את יקבי 'טורא' הממוקמים בישוב רחלים השוכן במזרח השומרון.

"בשלב מסוים של חיי", מספרת בן סעדון, "לצערי התוודעתי לכך שחלק מבני משפחתה של אמי, שגרו בהולנד, סייעו בזמן השואה לנאצים יימח שמם. חלקם היו מחנכים בתנועת הנוער ההיטלראית, וחלקם לקחו חלק בצורה יותר משמעותית. יש עוד הרבה מה לומר לגבי זה, אבל אני לא רוצה להרחיב עוד בנושא הזה.

"מה שאני כן יכולה לומר הוא שאני ומשפחתי משתדלים מאוד על מנת לתקן את הפשע הזה, וברוך ה' מצליחים לא מעט. המשפחה שלי סייעה לנאצים, ואני משתדלת לעשות דברים שיתקנו את זה. יחד עם זאת, עם כמה שזה נשמע מטורף, המשפחה של אבא שלי חוותה את השואה מהצד השני – הם היו יהודים.

"סבתא שלי, אמא של אבא, שרדה את השואה, ובמהלך המלחמה כתבה יומן, בדומה לאנה פרנק. ברוך ה', במקרה שלה זה נגמר יותר טוב - היא שרדה את המלחמה. בבת מצווה שלי קיבלתי ממנה את היומן, ובבת מצווה של הבת שלי נתתי לה אותו. היום הוא ב 'יד ושם'".

זה בוודאי לא פשוט לגדול בבית 'מעורב' שכזה.

"כן, הדברים היו מאוד מורכבים. נולדתי בהולנד, וכמו שאמרתי - אמא שלי לא הייתה יהודייה, ואבא כן, ומטבע הדברים זה לא היה פשוט. עם זאת, היהדות תמיד עניינה את אמא שלי וסקרנה אותה, אז היא פשוט למדה לבד. בשלב מסוים היא החליטה שהיא רוצה להתגייר, אז הם עשו עלייה יחד והיא עברה גיור בארץ. מעבר לרצון שלה להיות יהודייה, היא גם רצתה לעשות תיקון למעשים שכמה מבני המשפחה שלה עשו. היום ההורים שלי גרים בכוכב השחר, אגב – בשכנות להורים של בעלי".

"נלחמים בנו, אך אנו לא נכנעים"

"איך שהגענו לארץ הלכנו לאולפן", ממשיכה לספר בלהט בן סעדון, "ואז עברנו לירושלים. גרנו בשכונת בית וגן, למדתי בבית ספר שממש לא התאים לי, אבל אז קרה שם משהו ששבר אותי לגמרי. הייתי בת 12, בכיתה ו', המורה שלנו לימדה משהו על גירות, ואז ילדה אחת מהכיתה הצביעה עלי ואמרה שאני גיורת. עברו מאז 30 שנה, אבל עד עכשיו אני זוכרת שמאוד נעלבתי. אחרי שזה קרה אמרתי להורים שלי שאני לא רוצה להישאר שם יותר, הם הבינו שזה בנפשי, והתחילו לחפש מקומות אחרים. בדקנו בגולן, ואחר כך בעוד כמה מקומות, אבל בסוף הגענו לכוכב השחר".

אני מבין שגם בעלך גדל באותו יישוב.

"כן, התחתנו בגיל צעיר, כשהייתי בת 18. אני לא ממליצה לכל אחד לעשות את זה, אבל לנו זה התאים, ואני לא מפחדת מעבודה קשה. באמת היו לנו קשיים. בעיקר כלכליים, אבל לא רק. גם לבנות את עצמך באופן מהותי מבפנים, כשאת אמא בת 19, זה לא תמיד פשוט, אבל גם מתגמל ומשמח. מאוד שמחתי להיות אמא, וגם שילבתי עם זה עבודה.

"אחרי החתונה עברנו להר גריזים, היה לנו חשוב ליישב את הארץ, והתחלנו את החיים עם כלום, ממש שום דבר. לא היה לנו ידע בנושא החקלאי, אבל החלטנו שאנחנו שותלים 20 דונם של כרמים, כדי למכור אחר כך את הענבים ליקבים. אמרו לנו שאדמות השומרון טובות לגפנים, אז הלכנו על זה. חיכינו במשך ארבע שנים עם מה שגדל בגלל סיבות הלכתיות - שלוש שנים עורלה ושנה אחת נטע רבעי, ואז התחלנו למכור את הענבים.

"מכרנו אותם לאחד היקבים הגדולים בארץ, וזה עבד טוב, אבל בשלב מסוים הם הפסיקו לעבוד איתנו כי הייתה להם בעיה למכור את היין הזה בחו"ל. החוק שם מחייב לכתוב איפה הענבים גודלו, וארגוני BDS דאגו להחרים אותם ולעשות להם בעיות".

מה עושה עסק חדש וקטן שנתקע עם כל הסחורה שלו?

"בהתחלה באמת לא ידענו מה לעשות, אבל אז החלטנו לפתוח יקב ולייצר יין בעצמנו. ענבים היו לנו, וגם ערכים ומוטיבציה, אז פתחנו את יקב 'טורא'. חיפשנו שם ליקב, ואז ראינו שהר גריזים נקרא בגמרא 'טורא בריכתא' - הר הברכה. בשנה הראשונה ייצרנו 1200 בקבוקים, והיו לנו ארבע חביות. היום ברוך ה' אנחנו מייצרים 100 אלף בקבוקים בשנה, ו -40% מהסחורה שלנו מיוצאת לחו"ל. רמת ההכשרים שלנו גבוהה ביותר, יש לנו הכשרים של ה-OU, בד"ץ בית יוסף, הרב אונגר מארה"ב, ורב היישוב רחלים. מעבר לכך, זכינו עד היום בלמעלה מ-70 מדליות בתחרויות שונות בישראל ובחו"ל. אפשר לראות רבות מהן באתר היקב".

גם אתם סובלים מחרמות, כמו אותו יקב שהפסיק לעבוד אתכם?

"אנחנו בהחלט מתמודדים עם חרמות, יש ארגוני BDS שנלחמים בנו בלי סוף, אבל הכל לטובה מה' יתברך. אנחנו קוראים ל-BDS 'בסייעתא דשמיא'. למרות כל מה שאנחנו עוברים, ולמרות שיש הרבה אנשים שלא מוכנים לקנות מאתנו סחורה, אנחנו מצליחים לגדול עוד ועוד. אמנם באירופה יותר קשה לנו לצמוח, כי הארגונים האנטי ישראליים מאוד חזקים שם, ובכמה מדינות אפילו דורשים לשים מדבקות שאומרות שהענבים גדלו ב 'שטחים הכבושים', ומשקיעים בפרסומים נגדנו, אבל בהרבה מקומות אנחנו דווקא מתחזקים יותר ויותר.

"יחד עם זאת, חשוב לי לומר שארגוני החרם הם לא הבעיה היחידה שאנחנו נאלצים להתמודד איתה. לאורך השנים כאן בשומרון איבדנו הרבה חברים שנרצחו בפיגועים. מעבר לכך, שלוש פעמים הניחו לנו בכרמים מטעני חבלה, שבחסדי ה' אף אחד לא נפגע מהם. מחבלים מגיעים מכיוון שכם, מניחים מטען ומבעירים אש, ארז בעלי מיד רץ לכבות, והם מנסים להפעיל עליו את המטען. ברוך ה' עד היום זה לא עבד להם. בנוסף לכל זה, ניסו לשרוף לנו את הכרמים עם עפיפוני תבערה, עברנו ניסיונות גניבה מרובים, ועוד מגוון ניסיונות לפגוע בנו.

"למרות כל זאת, אנחנו מתמקדים בלהרבות אור, לא להילחם בחושך. יש לנו מרכז מבקרים מאוד פעיל, ראש הממשלה נתניהו ביקר בו וגם שרים, עיתונאים, מנהיגים מהעולם, יהודים ולא יהודים, ואנחנו משתדלים להראות בו את הקדושה והיופי של ארץ ישראל. לצערנו, אפילו בו יש אנשים שבוחרים לחבל. לפני כמה שנים הגיעה אלינו קבוצה של סטודנטים יהודים מארה"ב, ואחרי שהם הלכו ראינו שאחד מהם כתב על אחת החביות: 'free Palestine'. זה מאוד חבל, כי אנחנו עסוקים בלחבר, לא בלהפריד.

"אני מזמינה אנשים לדבר אצלנו על הכל, אבל תמיד מתוך כבוד והבנה שאנחנו עם אחד. בנוסף לכך, פעמיים בשנה אנחנו פתוחים ללא תשלום, בחול המועד סוכות ופסח, כדי שלא יהיה מי שלא יגיע אלינו בגלל העלות. אנשים עושים אצלנו סיור מאוד מושקע, וגם מקבלים טעימות. אני לא יודעת אם הם יוצאים תמיד מאוד מבסוטים בגלל האווירה או בגלל היין. כנראה מדובר בשילוב של השניים".