מהמקדשים בהודו לחיק היהדות: סיפורו המפעים של ה’גורו’ גוטמן לוקס

שאלה אחת שחזרה על עצמה שוב ושוב, לא נתנה ללוקס גוטמן, מנוח. "מה התפקיד שלי בעולם, מה באתי לעשות כאן?". 

השאלה הזו היא זו שהביאה אותו בצעירותו למקדשים של הודו - כדי לנסות ולחפש לה תשובות. "כשהולכים לחפש במזרח, יש שם כוח. עוצמה. ומי שמשיג את העוצמה הזו, הוא המורה. הוא הגורו", הוא מספר בראיון לערוץ 'אורות'. "בהתחלה אתה חושב שאתה שולט בכוח, אבל בסוף אתה מגלה שהכוח שולט בך".

גוטמן היה הגורו של מאות מאמינים שהתגודדו סביבו, וכמותו חיפשו תשובות לשאלות המהותיות של החיים. 

המזל הטוב האיר לו פנים, והוא עבד בעבודה מכובדת באריזונה ועשה הרבה כסף. עם הזמן מצא בית שתוכנן על ידי האדריכל הטוב ביותר בעולם, אך כשהוציא את פנקס הצ'קים והתכוון לקנות את הבית - משהו קרה. "הוצאתי את הצ'קים שלי כדי לכתוב צ'ק עבור הבית כולו, אבל עצרתי וחשבתי...מה יקרה בשנה הבאה, כשארוויח יותר כסף? האם אצטרך לקנות עוד בית, ועוד אחד?" הוא משחזר. 

"בשביל זה אני כאן???", הזדעקה הנשמה שלו. 

"אז עשיתי את הדבר היחידי שיכולתי לעשות - נכנסתי לדיכאון", הוא ממשיך ומספר. לדבריו, כדי להתמודד עם הדיכאון הזה, שכה רבים נכנסו אליו בשנות השישים - החברה דאגה לחלק 'סיגריה עם חומר מוזר בפנים' שלכאורה סיפקה לך את האושר והשמחה והשלום הפנימי. אך האמת היא, שהבריחה הזו רק החריפה את המצב, מאז ועד היום. 

"אני זוכר שאמרתי: 'מה אני עושה עם פיל עומד?'" 

אנשים בורחים כשהם לא מצליחים למצוא תשובות לשאלה הקיומית 'מה אני עושה כאן' - בורחים לסמים, בורחים לדיכאון, בורחים לכל דבר שהוא לא התשובה האמיתית שהיא אחת ויחידה - אמונה בקב"ה וחיים על דרך התורה והמצוות. "יש חוקים וכללים, והם לא מובנים. לאותו דור פשוט נמאס, הם רצו להיות חופשיים. עזבנו את החברה, ישנו על המדרכות. בלי בתים, בלי שכירות. אהבנו את כולם. מגניב, אחי. אבל זה לא עבד! אם זה היה עובד, עדיין היינו שם היום".

ואז הוא מצא את עצמו באשראם בדרום הודו, בדרכו לגורו המפורסם בעולם באותה תקופה. בחוץ נדהם גוטמן לראות למעלה מ-5000 מאמינים, שמצפים לגורו. "ישבתי שם וחשבתי שאותי הוא יקבל ראשון כי הרי באתי מאמריקה הרחוקה. שבועיים שלושה עברו, יום אחר יום - ישבתי שם וחיכיתי, והוא עבר ממש לידי. ואז פתאום יום אחד כולם התחילו להתרוצץ ולצעוק, לא ידעתי מה קורה".

מסתבר שלגורו היה פיל מחמד שלפתע החל להשתולל ולתקוף את אלפי המאמינים. גוטמן רץ אחריו בטירוף, עמד ואמר לו: "עצור'. "והפיל עצר. ואני זוכר שאמרתי: 'מה אני עושה עם פיל עומד?'. הגורו יצא למרפסת שלו כשהוא שמע את כולם צועקים, והוא ראה איך עצרתי את הפיל המטורף שלו. הוא חשב שאני בנאדם מעניין אז הוא הזמין אותי לבית שלו. הוא שם אותי על הגג שלו, וכל יום הייתי בא והיינו לומדים משהו".

באותה נשימה ממש, הגיע מישהו ששאל אותו: 'אתה רוצה להניח תפילין?'

אז הוא התחיל לתרגל את כל מה שהוא למד, ואחרי חמישה חודשים שבהם תרגל 10 שעות ביום - כל ההודים התחילו להשתחוות לו, אך הוא התעייף גם מזה. שנה בדרום הודו הספיקה לו, והוא החליט לחזור לאמריקה. וכאן מתחילים העניינים לצבור תאוצה: "אני יושב ברחוב 86 בסנטרל פארק, ומאות אנשים באים להשתחוות לי. ארבע מצלמות טלוויזיה מנסות לעבור את הקהל כדי להגיע אליי ולשאול 'מה הכוח הזה שאנחנו מרגישים שמגיע ממך?'".

בחלק הזה של המסע הפנימי שלו, הפסיק גוטמן לדבר. הוא המציא שפת סימנים מיוחדת שבעזרתה תקשר, ומאות אנשים חיקו אותו ולמדו אותה. "23 שעות ביממה ישבתי ותרגלתי מדיטציה, ו-24 שעות ביממה לא דיברתי. שתקתי. עשיתי את זה במשך שלוש שנים, אבל מה אתם חושבים שיקרה למישהו שעושה דבר כזה? הייתם משתגעים לגמרי, נכון?".

אבל גוטמן לא השתגע - למרות הקולות הרבים שהיו בראש שלו. תחת זאת הוא הרגיש שהדתות שהוא ביקר בהן לרבות הנצרות והבודהיזם - לא נתנו לא מענה רציני לשאלות שהטרידו אותו, והחליט לבדוק האם הדת שלו, היהדות, תוכל לעשות זאת. "עליתי על מטוס, והגעתי לירושלים. הלכתי לכותל, נעמדתי לידו והתפללתי ככה: 'אוי אלוקים, מה שלא יקרה כאן, בבקשה תשלח לי אדם קדוש, כי אני אעשה כל מה שהוא יגיד לי לעשות'".

באותה נשימה ממש, הגיע מישהו ששאל אותו: 'אתה רוצה להניח תפילין?'. 

הוא הסכים, ומאז - בכל יום ב-30 השנה האחרונות, הוא הולך לכותל ומניח תפילין לאנשים. "נעשיתי טוב בזה", הוא אומר בבדיחות הדעת ומדגים איך הוא עושה זאת בשטח: "היי, בוא למדוד לחץ דם יהודי".