אפרת ברזל יוצאת לסיור לימודי באטרקציות של בני ברק

ידעתי שיש בבני ברק פינת חי. כבר כמה פעמים התפעלתי עם הקטנים שלי מהטווס הגאה שראינו בה. גם מהכבשים. גם מהדורבן. גם מהבוגנוויליה הסגולה המאוד נוכחת, המטפסת לכיוון כביש גהה. מהריח התפעלנו קצת פחות, אבל חייבת לציין שהוא השתפר פלאים.

ידעתי שיש בבני ברק פינת חי, אבל לא ידעתי שיש גן חיות.

השבוע החלטתי שזהו, אני מפסיקה להסתכל מרחוק על ההתקבצויות האנושיות האלה שאני רואה מדי פעם בקרנות רחוב. החלטתי שאני מתקרבת ומפעילה את הרדאר האנתרופולוגי שלי, להבין אחת ולתמיד לאן לוקח אותם הסיור הזה שעולה אצל חלק מהמדריכים מאה שקלים לאדם.

נראה לי שחנוכה הוא "העונה הבוערת" של הסיורים האלה. חנוכה מעלה אותם לדרגת מופע אורקולי רב חושי. ממש ספארי לילה.

אז עשיתי מעשה שלא.

אני יודעת שהמחשבה שולחת אותנו ישר אל הדוגמתיות עם הצורך להשלים את המשפט ולהוסיף "מעשה שלא יעשה", אבל לא נפלה לי מילה. זה לא מה שרציתי לכתוב. אנחנו חייבים לצאת לפעמים מהקופסה המחשבתית שלנו. זה לא היה מעשה שלא יעשה, זה היה רק "מעשה שלא".

ישבתי בגינה הציבורית בשקט על הספסל. אחרי ששנים הייתי מהאימהות הפעילות מאוד האלה, שמנדנדות אותם בנדנדה עם "רד עלה עלה ורד" ועושות “קוקו” בתחתית המגלשה, הבנתי שהם נהנים בגינה גם ככה, ואני לא צריכה להצדיק את קיומי האימהי בטיפוס על סולמות. הבנתי שגם נפנוף יד מהספסל, כשמבטינו נפגשים באהבה, עושה את העבודה (זה קרה בערך באותה תקופה שבה הפסקתי להביא לגינה אגסים מקולפים וחתוכים בקופסאות טאפרוור, שממילא אף אחד לא אכל והם חזרו הביתה בתור לפתן).

ישבתי על הספסל בגינה הציבורית, וראיתי בזווית העין שוב את המחזה הזה. חבורת אנשים ונשים שמקבלים תדרוך על מה קורה בכל אגף של פארק בני ברק. אני תמיד עוברת ליד הקבוצות האלה, מנסה להקשיב.

כבר פעמיים יצא לי לשמוע הסבר על נפלאות איצקוביץ’, המניין והאגדה, הטיים סקוור.

מה היינו עושים בלי איצקוביץ’, ואיך הייתי פוגשת את כל החברות שלי לולא היינו צריכות להמתין שם בלילה עשרות פעמים עם הילדים ברכב בדאבל פארקינג?

נכנסה בי באותן רגעים על הספסל רוח בלשות. מיד, הוריתי לקטנה שלי לקפוץ אל תוך העגלה (היא כבר ממש לא צריכה עגלה, אבל אני כנראה צריכה עדיין להוביל עגלה. ועל זה עוד נדבר. פעם. אולי). "אמא, למה הולכים פתאום?", היא שאלה, והבטחתי לה ארטיק.

נעמדתי עם העגלה באזור הסיור. התגודדתי. בנונשלנטיות הלכתי וחזרתי על המדרכה לידם כאילו אני מחפשת את הירקן הקרוב למקום מגוריך. התאמצתי לשמוע את מה שנאמר שם במיקרופון. רציתי לשמוע איזה מידע מוכרים להם על שוכני הפארק. באתי קרבית. רציתי להיות באותם רגעים קצת רואה ואינה נראית.

התכנון הלך חלק, עד שהקטנה בעגלה (היא כבר ממש לא צריכה עגלה, הרי סגרנו שנדבר על זה בפעם אחרת) חייכה אל אחת המסיירות, והמסיירת חייכה אליה, והתחיל סמול טוק.

אף על פי שהייתי במדי מטבח, עם מטפחת פרחונית על הראש, לא ממש רפרזנטטיבית, הייתי ממש נחמדה.

"בת כמה הילדה?", היא שאלה.

"את מכאן?".

"חברה גררה אותי לסיור", היא המשיכה. "נורא מעניין, דקה מתל אביב ועולם אחר לגמרי. עשינו כבר טרק על הגבעה בפונו פונו, פונפיז’(?), ראינו איזה בית כנסת ללא הפסקה כזה, שכחתי את שמו, הראו לנו מאפייה של סופגניות וחלות. את חושבת שהם מכניסים פנימה שומן טרנס? יש להם גם סופגניות ממאה אחוז שיפון? כוסמין? תגידי, לא צפוף לכם כאן? במה את עוסקת? אתם מגדלים חיות מחמד? בעלך אברך?".

ניסיתי לנשום כדי להתחיל לענות לה. "אולי תיקחי את הטלפון שלי", הציעה. היא הייתה קצת אינטנסיבית אפילו לאנרגיות שלי. "אני גרה ליד דיזינגוף סנטר", הסבירה. "אעשה לך שם גם כן סיור. אולי תצאו קצת מהקופסה. ססגוני מאוד כאן, שלא תחשבי, אני נהנית, אבל בואי אראה לך קצת מאפיות בוטיק, תרבות ישראלית, חנויות חיות, עכשיו הגיעו איגואנות מחו”ל. כלבים כחיית בית זה פאסה, לטאות ירוקות באקווריום זה אין. תפתחי אופקים".

היא לא ידעה, מסכנה, על מי היא נפלה.

היא לא ידעה שאורלי, חברתי, כבר עדכנה אותי על האיגואנה שקנתה לבנה, והזמינה אותנו ללטף אותה. היא לא ידעה שכשהתחתנו גרנו בקומה 28 במגדל דיזנגוף סנטר וכבר קנינו את כל הבורקיטס ממאפיות הבוטיק. היא לא ידעה שכבר אז, במרפסת המשולשת של דירת הסטודיו שלנו, הייתי עומדת שעות ומסתכלת על השמיים, מדפדפת בסידור נגיעות ראשונות ומדברת עם הקב"ה שיחות של ילדות עמוקות. מאמינות.

סיור בלב פנימה. יוצא כל שעה עגולה. אם הייתה מכונה שיודעת להקליט את התפילות שלנו לאורך השנים, את קצב הלב, את תפילת הילדה בתוכנו, הייתי מיד קונה את המכשיר. מעניין יהיה לראות איך התפילות משתנות. כל תקופה מביאה איתה את הדאגות שלה, את המיקוד שלה. את הבקשות שלה. אילו תפילות נעלמו. אילו תפילות נשארות תמיד זהות.