"גברת, לך יהיו ילדים כשלי יצמחו שערות על הלשון" – הרופא אמר, והתאומים הגיעו

אחרי שנים שגרתי בצרפת הקרה והקודרת, החלטתי שזהו, כאן מסתיים פרק בחיי, והנה השם הולך לגאול אותי מייסורי בארץ הזוהרת לתיירים והקודרת לחיים בה .

חזרתי עם ילדה בת 4, ולמרות כל הקשיים, התחלתי לחיות את חיי בשלווה שאין לה מחיר, אוספת את השברים לאט-לאט וחיה את חיי, מוצאת עבודה וחושבת איך קרה הכל מהר כל כך.

שבתות וחגים עם ילדה קטנה, שלא ממש מבינה למה ההורים נפרדו, זה לא פשוט בכלל, אבל לא זה הסיפור שלי.

לימים הכרתי את בעלי בשידוך שהוא נס בפני עצמו. אומרים שנישואים שניים ניתנים לאדם על פי מעשיו - כנראה שעשיתי משהו טוב ממש, עד שגמל עלי הקב"ה בעל שכזה.

וכאן מתחיל הסיפור שלי :

התחתנתי בשנית בגיל מבוגר מכדי להתחיל להיות שוב אמא, גיל 40. חלק מחברותי כבר סבתות, ואני, אני רוצה כל כך לפחות עוד פעם אחת להיות אמא לתינוק, לראות, להרגיש ולנשום את הלחיים האדומות, את העיניים המצפות, מלאות באושר, לפחות עוד פעם אחת.

מאחר שלא רצינו לבזבז זמן, החלטנו ללכת לטיפולי פוריות. הרופאה הציע לי להתחיל בטיפולים שלא הניבו תוצאות, ובכל חודש ארזתי כוחות מחדש, לחודש הבא, נחושת מטרה. זה יקרה. והנה זה קרה.

8 חודשים אחרי שהתחתנו, ודווקא בזמן שנתתי לגוף קצת מנוחה ממרוץ הטיפולים, זה קרה, ואני בהריון. שמחתי כל כך, לא היו מאושרים מאיתנו.

אך לצערי הרב, אחרי מספר שבועות התבשרנו שהעובר הפסיק להתפתח, ועברתי הפלה. זה לא היה פשוט.

שוב אספתי את השברים, והתחלתי בכל הכוח ובאמונה שלא יתכן, ואין בכלל אפשרות כזו, שהשם הטוב לא יגמול לי.

ושוב, חודשיים אחרי התבשרנו בשנית בבשורות טובות, עשינו בדיקות והכל היה כשורה, אך לצערי לאחר מספר שבועות - שוב אין לעובר דופק, ליבו נדם, ושוב עברתי הפלה, וביני לבין עצמי ניסיתי להבין, ריבונו של עולם, מה אתה רוצה ממני? למה? בבת אחת נמחקה המחשבה. מה אנחנו מבינים? האמנתי שהכל לטובה, ועם כל הקושי והכאב, והלחשושים, והרחמים, והעיניים מסביב שלא יודעות איך לנחם, אספתי את כל כולי והתחלתי מחדש, בכל הכוח שעוד נותר. החלפתי לא מעט רופאים, ואפילו פרופסורים. אולי בעיית קרישיות בדם? לא ולא, כל הבדיקות טובות, רק שהגיל נתן את אותותיו.

ואני בשלי. אם הוא רוצה, מה הבעיה בשבילו שיהיה לי עוד ילד? אין לקב"ה שום הגבלה, ובאין ספור טיפולים, אחרי הטיפול הרביעי כבר הפסקתי לספור.

ואז פניתי לפרופסור ידוע מאוד, שאמר לי: "גברת יקרה, לך יהיו ילדים כשלי יצמחו שערות על הלשון". הסתכלתי עליו בעלבון אחרי שחרץ את גורלי, והבטתי בבעלי, שפניו קמלו מתשובתו של הפרופסור. קמתי מהכיסא וסימנתי לבעלי לקום. אמרתי לו "בוא נלך". הבטתי שנית לפרופ' בעיניו ואמרתי לו בנחישות: "לא יהיה לי ילד - יהיו לי ילדים, נכון שאתה פרופסור בעל שם, אבל זה שהביא אותך למקום שאתה נמצא בו יכול להפוך את הקערה על פיה, וכשזה יקרה - אתה תיקח על עצמך לומר כל פעם, לפני כל טיפול שתעשה, 'ברכת הרופא'". יצאנו משם, ותאמינו לי - הוא פשוט הכפיל את האמונה שבי, למעל הטבע. הוא לא הפחיד אותי וגם לא ייאש אף לא לרגע, כי הייתי נחושה בדעתי שלא קיימת בכלל אפשרות שלא יהיו לי עוד ילדים, 

אחרי אין ספור זריקות וניסיונות פניתי לדוקטור גולדברג, רופא לטיפולי פוריות, מלאך השם ממש. הכל נאמר בנחת, ובביטחון שיהיה בסדר, ושוב אני בהריון, ישתבח שמך. באותה השנה אבי עליו השלום נפטר, ככה שעכשיו הרגשתי חזקה - גם אבא שלי שמליץ עלי, וגם אבי שבשמים, אין יותר טוב מזה, ועם כל הכאב - יש מי ששומר עלי. זה הנס שלי, הנס שחיכיתי לו כל כך, הנס שלא הפסקתי להאמין שיום יבוא והוא כבר יגיע.

הגעתי עד לשבוע 18, בביטחון שהפעם זה עד הסוף. ואז הגיע חג החנוכה, והרגשתי כאבים נוראיים. זה היה יום חורפי וגשום, אפילו השמים בכו באותו היום. הייתי אמורה לעבור ניתוח בדחיפות כי גם אנטיביוטיקה לא עזרה, ואחרי הניתוח שוב התבשרתי שהלב הפסיק לפעום. באותו הרגע חשכו עיני. כבר לא רציתי לשמוע כלום, לא לראות אף אחד, רק שיניחו לי. בפעמים הקודמות עוד לא שאלתי שאלות, וכי מי אני בכלל, אך הפעם לא היה בי כוח אפילו לשאול, פשוט שתקתי, אפילו הדמעות היו שקטות. הייתכן? הרי אני נאמנה לך כל כך, ריבונו של עולם, משתדלת כל כך, והוכחת לי ולכולם שאתה כל יכול, אז מה קרה? דווקא בחג החנוכה, חג של ניסים... איך אני אמורה לשיר למול הנרות "מעוז צור ישועתי" ולשמוח, איך? כבר תכננתי לצאת לחופשה - ואתה כבר סידרת לי חופשה משלך... כעסתי, בכיתי וצעקתי, איך יתכן? ואפילו נכנסה בי המחשבה, אולי אין בכלל מי ששומע אותי, ח"ו, והכל דמיון...

מיד התעשתי, הסתתי את הווילון בחדרי, הסתכלתי לשמיים ופשוט דברתי. מלמלתי, "הבנתי אותך, אוקיי. אתה לא חייב לי כלום, אני הרי יודעת מי אתה, כל יכול. אבל מה יגידו כל אלה שמתפללים עלי, בעבורי? איך תיראה בעיניהם? הרי לא כולם אנשי אמונה... עד כמה אוכל להגיד שהכל מאיתך יתברך, ו'הבוטח בשם חסד יסובבנו'? אני יודעת ומאמינה שרק אתה תוכל לעזור לי, כי כולם השיבו את פני ריקם. חשבתי לעצמי שאולי מרוב בקשות כבר נמאס לך לשמוע אותי, אך שום תפילה לא שבה ריקם".

החלטנו, בעלי ואני, שהפעם זו תהיה הפעם האחרונה לניסיונות ושזהו טיפול אחרון, כי אתה לא באמת חייב, למעשה אתה לא חייב לי כלום. לפני הטיפול שלחתי את בעלי לצפון לקבל ברכה מרב גדול בעל שם ושושלת, והוא הצביע על בעלי 2 עם האצבעות, להחזיר 2 עוברים. ואני, בגילי המופלג, כבר נושקת לגיל 47, מה, באמת? טוב, אמרתי, צדיק גוזר והשם מקיים. החזרנו 2 עוברים, וידעתי, הפעם הרגשתי. אמרתי לבעלי - אתה תראה, "ישועת השם כהרף עין".

בתוכי ידעתי גם שיהיו 2 בנים, כי בקשתי ממנו שיתן לי בנים לעבודתו יתברך, לא בעבורי, ואני אדאג לכל השאר. אחרי שבועיים, כשבעלי ממש סופר את הימים, ביקש ממני לעשות בדיקת דם, ואני, באמונה שלמה ובביטחון, הלכתי לעשות בדיקות רק כשכבר אפשר היה לשמוע דופק. עד אז אפילו לא הלכתי לעשות בדיקת דם, פשוט הרגשתי שחתמנו חוזה ביחד, אני ויוצר האדם.

הגעתי לבדיקה ובה נאמר לי שיש לי 2 שקי הריון. לא הייתה שמחה ממני ומודה על כל הטוב שגמל לי.

ידעתי שהפעם יהיה לזה סוף טוב.

עברו הימים ונשארתי בשמירת הריון ובשכיבה מוחלטת כבר מהחודש השלישי, אבל מה זה לעומת האושר, הנס הפרטי שלי? לאחר כל כך הרבה ייסורים, דמעות ותפילות, נולדו לנו 2 נסיכים, נולדו בדרך נס של ממש, ללא התאמצות. זאת היתה לידה שעוד ידברו עליה, נס גלוי, וזוג תאומים בריאים, ב"ה, שיצאו לאוויר העולם במנגינת ה-4 באבות, מוכנים ומזומנים לזה העולם, ואני, שכל כולי נפעמת, לא הפסקתי להודות, להלל ולשבח, לומר תודה, תודה על הנס הפרטי שלי, ועל הנסים והנפלאות. זכינו לשמוע קולות של בכי, בכי של תינוקות, השנה ב"ה הם יזכו לחגוג איתנו את חג הנסים, חג החנוכה, חג שבו מעט מהאור דוחה הרבה מהחושך.

היום הנסיכים שלי, יונתן-מאיר ועילאי-דויד, בני 8 חודשים. נשיר מול הנרות "מעוז צור ישועתי לך נאה לשבח", כי ניסים קורים.

ולכל אותן מצפות ומצפים לישועה השם לא חייב לנו כלום, אך אם נעשה דבר - אפילו הקטן ביותר - שאנחנו לא חייבים, בטוחני שיעשה מידה כנגד מידה.

ורד ברזילי, אמא לתאומי ניסים.