"תזכיר לעצמך כל בוקר שאתה יהודי": סיון רהב מאיר לזכרה של גאולה כהן

צבי איכנולד, בן 94, יעלה הערב לבמה בירושלים, בחגיגה של ארגון "התלמוד הישראלי". הנה הנאום שהכין:"מילדותי, הספר היה החבר הכי טוב שלי. בימי נעורי, כשהנאצים הבעירו את אירופה, הם החלו בשריפת הספרים היהודיים. המראה של יהודים בבית הכנסת בשיעור גמרא היה חלק מנוף ילדותי בפולין, כמו גם תלמוד התורה, ובו הילדים המשננים פסוקים ומשניות. כמעט כל הילדים שהכרתי נרצחו, ועימם מאות דפי גמרא ורש"י שהיו שגורים על פיהם ושעלו עימם בסערה השמיימה. הצורר לא יכול היה לסבול את קולות הלימוד, את התורה ואת נושאיה.
"מאז שיצאתי מהמחנות ובחרתי בחיים, זכיתי יום יום במשך עשרות שנים ללמוד ואף ללמד משנה וגמרא. כשביקשו ממני לחגוג יחד עם הילדים וההורים לומדי 'התלמוד הישראלי', הרגשתי שזה עוד ניצחון מתוק: 80 שנה אחרי שהתלמוד נשרף מול עיני, אחרי שמהעם היהודי נותרו רק שרידים פצועים, אלפי ילדים והורים לומדים ביחד ומסיימים את כל התלמוד. מה היו אומרים חבריי מילדות שלא זכו להינצל, לו ידעו שאני, לצד שלושה דורות של צאצאי – בני דובי, נכדי אופיר וניני טנא – עומדים כאן כישראלים גאים על הבמה, בירושלים בירת ישראל, מדינת העם היהודי? האם היו מאמינים? כמה גדולה הזכות, וכמה גדולה החובה.
"כשאלמד את השורות האחרונות של התלמוד, אביט על המספר שמקועקע על זרועי השמאלית. 134105. מספר שתכליתו הייתה, מעבר להשפלה, גם אמירה: 'לְכוּ וְנַכְחִידֵם מִגּוֹי וְלֹא יִזָּכֵר שֵׁם יִשְׂרָאֵל עוֹד'. מהמספר אחזיר את עיניי אל הגמרא, אל המסע המופלא של 2,711 דפי התלמוד שאנחנו מסיימים, ואגיד: ברוך שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה".

ושב שם

כך אמר בשבת הרב בנימין לרפילד, בבית הכנסת "ברון הירש" בממפיס:"יעקב אבינו מלמד אותנו איך צריך להשיג את הדברים הגדולים בחיים: בהדרגתיות. זה הרעיון שמאחורי סולם יעקב. אנחנו מטפסים בסולם שלב אחר שלב, ואי אפשר לדלג על שלבים. אבל אם נשים לב, נגלה שיש לא רק 'סולם יעקב' אלא גם 'כיסא יעקב'. בפרשה אלוקים אומר ליעקב: 'קוּם עֲלֵה בֵית-אֵל, וְשֶׁב שָׁם, וַעֲשֵׂה שָׁם מִזְבֵּחַ'. שימו לב למילים 'ושב שם'. למה הן מופיעות? כי צריך לעצור, להתבונן, להיות נוכחים ברגע. היום קוראים לזה מיינדפולנס. רבי עובדיה ספורנו כותב על הפסוק הזה מילים שהן קריטיות עבור כולנו: 'שב שם – לכוון דעתך קודם שתבנה המזבח'. לפני שעושים משהו צריך להאט, לחוות, להפנים: איפה אני נמצא? מה אני עושה? למה אני עושה את זה? לכוון את דעתנו".

יש יותר

השבוע חל י"ט בכסלו. זהו היום בו יצא מהכלא ברוסיה הרב שניאור זלמן מלאדי, מייסד חסידות חב"ד. תלמידיו מסבירים שהיום גם החסידות בעצם יצאה מהכלא, והחלה להתפשט ולפרוץ ולהשפיע יותר ויותר. הנה רק שלושה ציטוטים מתוך ספר "התניא", ספר היסוד של חסידות חב"ד, שבי"ט כסלו מסיימים ללמוד אותו ומתחילים שוב מחדש:

• "נפש השנית מישראל היא חלק אלוה ממעל ממש" - האם אנחנו זוכרים שיש בנו וגם באחרים חלק אלוקי ממש, בתוך הגוף שלנו, שקוראים לו נשמה?
• "המוח שליט על הלב" – התרבות העוצמתית מסביב משכנעת אותנו לזרום, לעשות מה שבא לנו, אבל האמת היא שהאדם יכול לשלוט ברצון שלו, להתאפק, למשול ברוח. זה לא קל, אבל זה אפשרי. המוח חזק מהלב.
• "מעט אור גשמי דוחה הרבה מהחושך, שנדחה מאליו וממילא" - לא צריך להתעסק כל היום בחושך, ברוע, בכישלונות, של הזולת וגם שלנו. אם רק מוסיפים אור, החושך ממילא ייעלם ויסתלק.

שלושה משפטים קצרים, שכל אחד מהם הוא מהפכה.

https://ssl.gstatic.com/ui/v1/icons/mail/images/cleardot.gif

במה להתחזק?

בשבוע שעבר נפטר בשנתו התינוק ישראל וייס, בן חמישה חודשים. השבוע, במהלך השבעה, נפטר במפתיע אביו, איציק וייס בן ה-31. חבריו של וייס פנו לרב גרשון אדלשטיין לשאול מה עליהם לעשות לעילוי נשמתו. המכתב שכתב להם בחזרה ראש הישיבה מדהים בפשטותו: "יש דבר עיקרי שנוגע מאוד למעשה: להיזהר שלא לדבר דברי ביקורת על מי שהוא, ואפילו במחשבה". כלומר, לא רק שלא לתקוף מישהו בעל-פה, אלא לנסות אפילו לא לחשוב עליו רעה. גם למחשבות יש כוח, לא רק לדיבור.

"ואדרבא, צריך לדון את כל האדם לכף זכות, בין על ידי דיבור ובין במחשבה. ועל ידי זה זוכים שהמקום ידין אותנו לכף זכות". כלומר, מי שדן אחרים לכף זכות – דנים גם אותו מן השמיים לכף זכות.

לפעמים הדברים הבסיסיים הם הקשים ביותר לביצוע.

לזכרם.

גאולה כהן ז"ל

גאולה כהן נפטרה אמש, בגיל 94. זכיתי להנחות את יום ההולדת ה-90 שלה, וצללתי אז לראיונות הרבים שנתנה לאורך השנים – במחתרת, כח"כית, כשזכתה בפרס ישראל. הנה כמה פנינים מפיה:

* "לוחם הוא אדם שבכל מקום ובכל זמן אומר "לא" למציאות קיימת, בשם איזה "כן" למציאות נכספת".
* "מכל נעימות המוזיקה שאני שומעת בחתונות, ערב לאוזני דווקא הצליל העולה משבירת כוס הזכוכית, לזכר חורבן הבית. ומכל הסימפוניות שבעולם אהובה עלי לשוננו העברית, כשהיא מצטלצלת ברחובותינו בניגונים שונים מפי עולים חדשים: ניגון רוסי או אנגלוסכסי, צרפתי או מרוקאי".
* "הֶן עָם לְבָדָד יִשְׁכֹּן – ברכה? קללה? אם במקום לחכות שיזכירו לך שאתה יהודי, אתה תזכיר לעצמך בכל בוקר שאתה יהודי, אם ההכרה ולא ההכרח יקבעו את ההוויה שלך – אזי הקללה תיהפך לברכה".

* "אין לך גזילה גדולה מזו שבה גזלו משרדי החינוך מתלמידי ישראל את המפגש העמוק עם הנכסים הרוחניים והתרבותיים, ועם גיבורי הרוח וההגות של העם שלנו. זאת לא רק על ידי שהעלימו אותם, אלא גם על ידי שהלעיגו עליהם. על גזילת פרוטת נחושת אתה נאשם בפלילים ונותן את הדין, מי ייתן את הדין על גזילת אוצרות הרוח?".

* "כמי שלא מפסיקה להרגיש את עצמי בת לעם בן 4,000 שנה, זה נראה לי תמיד מגוחך כשעיתונאי תוחב את המיקרופון שלו לתוך פי, ואחרי פחות מדקה מודיע לי: זמנך תם!".

* "החדשות שבעיתוננו מתיישנות מהיום למחר, ואילו הישנות שבמקורותינו – מתחדשות בכל יום ויום. צריך להחזיר את הישנות – אל תוך החדשות".

לזכרה.