"ובחרתי בחיים", פרק ט’ - מחשבות על המוות

כעבור חודש וחצי

אחרי שהמוות דפק אצלי בחלון, אצלי!! אני לא יכולה להישאר אדישה אליו. יש לי הרבה שאלות. על חלומות. על מוות. 

המחשבות לא מפסיקות לרגע. הן לא מניחות לי. כנראה שעד שלא אבין כמה דברים לא תשקוט נפשי.
אבא שלי אמר שהוא חי, שטוב לו.

אני רוצה להבין מהו מוות? היכן אבא שלי? מה הוא עושה?

אבל ישנה שאלה אחת שהכי מטרידה אותי - אם כולנו גומרים ככה, מהי משמעות החיים כאן בכלל?

כשהייתי קטנה המוות החל להתפתח במודעות שלי כדבר קיים ומאיים, אך יחד עם זאת כדבר רחוק שלא קשור אליי ואל משפחתי.

אמא סיפרה לי פעם שבחברה שבה אנו חיים ישנה התכחשות ליום האחרון, אך עמוק בפנים כולנו יודעים שהיום הזה יגיע. כשהוא מגיע לאדם שקרוב לנו, אנחנו מבינים שזה לא כזה רחוק ובוודאי שלא צפוי.

כשאדם מאבד קרוב, הוא לא מאמין בהתחלה והוא מרגיש חסרון משמעותי של אותו קרוב אך עם הזמן משהו בתוכו מתרגל לכורח המציאות וחוזר לשגרה, לאותה שגרה שמתכחשת לקיומו של היום האחרון. כמו כולם, הדחקתי את המוות והרגשתי שזה מושג רחוק ולא חשוב. אפילו עכשיו, לא במכוון, אני חוזרת להדחיק אותו לאט לאט.

אני מכירה את המושג "עולם הבא". אני שומעת בקביעות שמטרתנו בעולם הזה היא לקיים מצוות כדי לקבל שכר בעולם הבא. אבל משום מה, ההסבר הזה אף פעם לא סיפק אותי ואפילו די מכעיס.

כולם מסביב נהנים מהחיים, מהעולם הזה שיש בו גם טוב, הנאה וכדומה, ואני לא מצליחה להבין מה גורם לאדם לזנוח את ההנאות, לקחת על עצמו עול של הוראות מציקות ומגבילות בשביל עולם שנגיע אליו אחרי המוות.
אני חושבת שהדתיים (וביניהם אני, לצערי…) הם אנשים חשוכים ומסכנים שמתנזרים מהנאות ונכנעים לרצונו של כוח עליון בעל כורחם. הם לא טיפשים, הם הרי מתכוננים ליום שאחרי, למשפט בבית דין של מעלה, אותו משפט שבו אף שוחד או תירוץ לא יסייע לנו.

לעומת זאת, העולם החילוני נראה לי כעולם נחמד, חסר דאגה וחסר עול שכבד לשאת.

החיים שלי נעים בתנודות לכאן או לשם. אני לא רוצה להיות חשוכה ומשועבדת. נמאס לי. 

אני לא ממש 'חוזרת בשאלה' באופן רשמי. ליהדות יש עדיין מקום קטן אצלי בחיים וזה גם רק בגלל הפחד מה', ובתכלס? גם כי אין לי כוח לריב עם אחותי. היא כל היום מצטטת את דברי הרבנים האלה שלה, מעירה לי על חצאיות וזה לא נגמר. 

טוב, נחזור לענייננו. חלומות.
היום אתחיל לקרוא על חלומות ועל מוות בספרו של הרב זמיר כהן- "המהפך". 

קריאה מהנה לי. בלי סיוטים, מקווה. 

יום למחרת

קראתי כל הלילה. כן, טיפל'ה משוגעת:)

התשובות בספר מקבילות בתורה ובמדע, וזה מדהים בעיניי. זה מרגיע אותי. 

אני לוקחת את הדברים ממנו כאדם משכיל ולא כרב, ואם הוא לא היה מבסס את דבריו לא חושבת שהייתי גומעת את הספר בשקיקה שכזו.
את הספר קיבלתי בחידון תנ"ך שהשתתפתי בו בבית הספר עבור זכייתי במקום השני. בתור פרפקציוניסטית ובת לפרפקציוניסטים, התאכזבתי. גם אבא התאכזב. הוא לא אמר את זה אבל ראיתי עליו שהוא מתאמץ לבלוע את האכזבה ולומר לי: "כל הכבוד!"
אני מבינה אותו.

גם אני רציתי להיות במקום הראשון. 

אבל לולא הזכייה הזאת דווקא במקום השני ולא בשום מקום אחר לא הייתי מקבלת את המידע הזה שעוזר לי בחקירה ובהכרות עם נושא המוות, אז יצא טוב בסוף.  

פתחתי את הספר בפרק "פארפסיכולוגיה". כן, גם אני שמעתי את המילה הזאת בפעם הראשונה. 

סוד החלומות. כותרת משנה.
הפרק פתח בשאלתי:
מהו החלום וכיצד הוא נוצר? האם טמון בו מסר כל שהוא?

לפני כמאה שנה, המשכילים התייחסו לחלום כאל דמיון. ד"ר פרויד קבע שיש להתייחס אל החלום כאל הצפה של תסביכיו המודחקים של האדם בנפשו. האמת שזה ממש הגיוני. הרגשתי צורך עז לפרידה מאבא ואכזבה מכך שזה לא קרה, כך שהנפש שלי הציפה את התסביך הזה ופתרה אותו. לפחות כך פרויד טוען. אבל פרויד מת ב1939, ממש מזמן.
מאז, התקבלו עדויות אמינות וברורות גם על חלומות אשר אכן צפו את העתיד. קראתי כמה מהן ופשוט נדהמתי. כאן אספר על עדות אחת שהיממה אותי.
העדות מתחילה כך: "הפיגוע הזה החל אצל כל האנשים ביום שלישי בלילה. עבורי הפיגוע החל לילה קודם לכן". בעדותה של שרה פלבני שנפצעה קשה בפיגוע בו פוצץ עצמו מחבל מתאבד בקו 2 בירושלים ב19 לאוגוסט 2003. היא מספרת את שחלמה לילה קודם לכן. בחלומה התרחש פיגוע, והחלום הרגיש עבורה כל כך אמיתי, כחוויה של ממש. 

רק מי שחלם חלום שהרגיש מציאותי יכול להבין את זה. 

אני מבינה. 

חלומה התממש בדיוק מצמרר. 
גיליתי שבחלומות יש גם אמת, וזאת מעין הצצה לעולם אחר בזמן השינה. 

בשעה שאדם ישן, חלקים מנשמתו עוזבים את גופו. מטורף. 

המוות, חידלון? 

אבא לא נמצא בבית העלמין, אלא הוא נמצא בעולם אחר. הוא השאיר את הגוף והלך. 

בתור נשמה. 

הזהות של כל אחד זאת הנשמה שלו.

קראתי עדויות על מוות קליני בשפע. מדהים שלכל העדויות האלה היה מכנה משותף רחב. 

יש חיים אחרי החיים. אין לי כבר ספק. 

אין ספק שיש משהו גדול יותר מהחיים שאנחנו מכירים. 

"עלינו לשאוב עידוד רב ולשמוח מן העובדה שהמוות איננו חידלון", כך הוא כותב. 

האני האמיתי שלנו הוא הפנימיות ללא הלבוש החומרי. האני של כל אחד זאת הנשמה שלו.

אף שאני יודעת זאת, התבוננות במשפט הזה שוב, מחדירה לי חץ לתוך הלב. 

כן. 

לא הגוף, לא האיפור, לא הכסף, לא המסיבות, לא הלוק הכי "שווה". כל אלה חסרי משמעות אמיתית. העומק קיים רק במה שקשור לנשמה, למסע שלה בעולם.

אבא עדיין חי. לתמיד. אני פשוט לא יכולה לתקשר איתו כל כך, כמו שפעם הייתי רגילה. 

ההבנה שאבא "עבר דירה" לעולם אחר מקלה באופן משמעותי על תחושת האובדן שלי. הקלה מטורפת. 

הידיעה שהוא מתצפת עליי אי שם, גאה בי (או שלא), אבל הוא שם - זה מה שהייתי צריכה לדעת. זה מה שרציתי לדעת. 

לפרקים הקודמים, לחצו כאן.