"נשמה טובה את", פרק כ' - חללים

לילה רד, ועם הדממה שהשתררה בבית, החלו שוב הזיכרונות לצוף כגלים במוחה של נעמה.השעה הייתה שלוש ושלושים בצהריים כאשר פסקו הרעידות. הים חזר למקומו הטבעי, והותיר אחריו הרס בלתי ייאמן. ספינות ענק כמו גם ספינות דייגים זעירות היו מוטלות על היבשה כפגרים. מכונות גדולות מהמפעלים שעל קו החוף, מכוניות נטושות, עגלות ילדים, רהיטים שנסחפו מתוך הבתים, ועצוב מכול – גופות רבות היו פזורות על החופים מוכי ההרס והתדהמה.

מים עכורים עדיין כיסו את העיר. נעליי המרופטות בוססו בהם.

ילדים רכים שלעולם לא ישובו לחיות חיי ילדות תמה הסתובבו הלומי רעם באנדרלמוסיה הנוראה ששררה באזור וחיפשו אחר קרובי משפחה.

שעתיים ריקות ממעש עברו עליי בחיפוש עקר אחר טלי או ראובן. הלכתי זמן רב ימינה ואחר כך זמן ארוך שמאלה. היטב ידעתי שייתכן שאני הולכת לכיוון ההפוך מזה שיקיריי נמצאים בו, במקרה ששרדו.

בקתות עץ בודדות שנותרו נטועות עדיין היו רטובות וכהות, וכפיסי עץ נרקב בלטו החוצה בכיעור מאימים למוטט את הבית. חפצים רבים שעונים היו על קורות העץ. בקתה בודדה בין מערבולת של חפצים בלתי מזוהים צדה את עיניי. הייתה זו בקתה צבועה בלכה שקופה בוהקת, שעדיין ניכרה גם מבעד לרטיבות.

פינת חמד קטנה נשקפה מבעד לכניסה הפתוחה לרווחה. קיר העשוי מפסיפס עץ יפהפה שמישהו טרח לצבוע ולסתת, תמונה עדינה שמישהו רקם נשענה עקומה על הקיר, ומתוכה נשקף ים תכול ורחב, וזוג יונים מרחפות מעל בדאייה חיננית. שברים של ספלי חרסינה מאוירים באותיות ובצורות שונות נחו על הרצפה.   

נעצרתי לרגע למול התמונה העצובה הזו. עד לפני שעות ספורות חיה משפחה בשלווה את חייה בבקתה מושקעת זו, וכעת נסה על נפשה ומי יודע אם שרדה בכלל.

בודדה בתוך ים אנשים מבוהלים, המשכתי ללכת עם כולם ואחרי אף אחד מצד אל צד ללא תכלית ברורה. רטובה עד לשד עצמותיי, ללא שום פריט אישי. כל חפציי נסחפו. כך פילסתי דרכי בין הריסות הבתים. חשתי כחתול אבוד בלילה קר. חיפשתי מקום מסתור לקראת הלילה הקרב, אך גם חששתי לאבד זמן יקר.

לרגע התפתיתי להיכנס לאחת מבקתות העץ ששרדו ולנוח בה, אך הבנתי בחושיי הבריאים שעת כזו היא גם זמן מתאים לשוד ולביזה. מובן שלא היה בי שום חשק לפגוש יצורים מבעיתים.

כל מה שראיתי מול עיניי היה הרס מוחלט. לא האמנתי שקיים עדיין מקום בעולם בו החיים עומדים על תילם.

חשבתי על הוריי – האם הם יודעים על הסופה הנוראה שאירעה פה? האם נשאר בכלל משהו יציב בעולם? ואולי היה זה אובדן עולמי? אולי החליט הקב"ה להביא מבול נוסף על העולם ולהשמיד את כולנו?

מאוחר יותר קיבלה הזוועה ממד ברור יותר: 5,210 הרוגים בסופה הקשה ו-22,000 נעדרים!

בתוך מספר שעות התרכזו ספונטנית מרבית הניצולים במבנה מוגן שהיה מרוחק מן החופים כברת דרך. כולם תרו בעיניהם אחר מישהו מוכר. עברתי מניצול אחד למשנהו ושאלתי באנגלית שוב ושוב: "האם ראיתם ילדה לבנה בעלת שער בהיר כבת 3? עזרו לי, פליז." האנשים כולם היו עסוקים בחיפושים משלהם. הדמעות חנקו את גרוני. דאגתי מאוד גם לראובן. לא ידעתי מה עלה בגורלו. האם שרד? ואם כן, מה מצבו?

לעולם לא אשכח את השעות האיומות הללו. חשתי שהדאגה עומדת להטריף את דעתי. מדי פעם נשמעו קולות צהלה מוזרים בטגאלוג בעת פגישת ניצולים שהכירו זה את זה.

הניצולים כולם היו מודאגים עד מוות. לאיש מהם לא היו בגדים להחלפה, כולם היו רחוקים עד מאוד מביתם החמים והבטוח. רבים מאוד שכבו על הארץ פצועים או מחוסרי הכרה, לאחר שאזרו את כל כוחותיהם להגיע למקום מבטחים.

אנשים טובים, ובהם רופאים ואחיות ששרדו, ניסו להגיש עזרה, אך הם היו מעטים מאוד, והציוד אזל מהר מאוד.

השעות עברו בעצלתיים. ידעתי היטב שאין לי לאן ללכת. גם אם אלך במשך שעות ארוכות לחפש אחר אהוביי, לא תהיה בכך כל תועלת. ייתכן שרק אתרחק מהם. אין לי דרך למצוא אותם בכוחות עצמי.

הפטפוטים הרבים בשפה הזרה ואחוות התושבים איש לרעהו רק חיזקו אצלי את תחושת הבדידות.

היכן טלי יכולה להימצא עתה? אולי היא שוכבת מעולפת על אחד הכבישים כמו רבים אחרים? אולי נפחה חלילה את נשמתה מקור או מטביעה בין הגלים?

בתוספת לכל זה חשתי שחום גופי עולה. צמרמורות אחזו בי כל העת. גופי רעד מהקור ומהחום הגבוה, וראשי דאב ממחשבות ומכאב. הזיתי מחום. מלמלתי מילות אהבה וניחום לטלי הקטנה שלא נמצאת כאן. כנראה נרדמתי לשעות ספורות, בעודי שוכבת על הרצפה הקרה, ומשעינה את ראשי על הקיר החלק. כשהתעוררתי, חשתי מעט טוב יותר. השינה הטרופה כנראה היטיבה עימי.

תיארתי לעצמי שהמדינה תקים מהר ככל האפשר משרד מהיר לאיתור ניצולים, שם נוכל להיפגש ראובן, טלי ואני. אין ספק שקל יותר יהיה לקשר ביני לראובן ולטלי בשל מראנו השונה כל כך ממראה התושבים.

מאמצי ההצלה נתקלו בקשיים רבים, משום שהדרכים ושדות התעופה נפגעו אף הם בסופה, וציוד רב הושחת.

צוותי החילוץ הראשונים הגיעו מארצות הברית לאחר יממה תמימה, הם הביאו ארוחות מוכנות, בגדים, שמיכות, תרופות ומים, וסייעו בפינוי הגופות שהיו מוטלות ברחובות הרטובים

הוקם בית חולים שדה, ובו הונחו 90 טון הציוד שהביאו איתם המתנדבים מהארצות השונות. בוצעו עשרות ניתוחים, והוקמו מיטות מאולתרות לנפגעים.

יחסית לנפגעים האחרים היה מצבי טוב. קיבלתי טיפול אנטיביוטי, עקב חשש לדלקת ריאות. החום היה עדיין גבוה, והמתנתי שירד קמעה כדי שאוכל לצאת מ'בית החולים', ולהתחיל לחפש את קרוביי.

הרעש וההמון בלבלו אותי, ואולי טוב שכך. יכולתי לצאת מדעתי רק מהמחשבות על טלי הקטנה. מי מגן עליה? היכן היא נמצאת? ואולי בכלל... הדפתי מתוכי את המחשבות המאיימות. היא בטוח חיה! לא ייתכן אחרת. אני מרגישה בתוכי שהיא חיה.

לאחר 24 שעות שעברו עליי בשכיבה מוחלטת על שמיכה דקיקה על הארץ כבר התחלתי לחוש טוב יותר. התרופה כנראה החלה להשפיע.

המתנדב הזר ש'שחרר' אותי, בחור די צעיר הלבוש מדי צבא של מדינה לא מוכרת, נתן בידי חפיסת כדורי אנטיביוטיקה וביקש ממני להקפיד על נטילת התרופה מדי יום.

יצאתי החוצה. האוויר היה צח ונקי, כאילו לא ביקר במקום הגיהינום בכבודו ובעצמו רק לפני יומיים. רוב ההריסות כבר נאספו, והאנשים ברובם פונו מבתיהם כדי לאפשר את עבודות השיקום. לא היה לי כיוון מוגדר בהליכתי. לא ידעתי היכן אני, ועד כמה התרחקתי מביתנו הזמני שבסבו.

תחושה נוראה אפפה אותי. לאן אלך? היכן אמצא דוברי עברית שיוכלו לסייע לי?

לאחר מספר שעות של שוטטות מצאתי סוף סוף מוצב מאולתר שעליו הופיעו אותיות הקודש העבריות. התרגשתי מאוד לראותן, כאילו בעצם הווייתן הן יכולות לסייע למצבי העגום...

במקום היה מוצב של צה"ל. נכנסתי בהתרגשות ושאלתי בעברית: "אפשר לקבל עזרה?"

את מבטי ההלם ששוגרו לעברי לא אשכח לעולם. החיילים סיפרו לי שהיו במקום תיירים ישראלים נוספים, אך רובם כבר הוטסו לארץ, ואלו שעדיין לא – מקבלים טיפול וסיוע על ידי חיילים ישראלים שבאו לעזור. החיילים תחקרו אותי על מעשיי כאן, ושאלו בפליאה היכן שהיתי בשתי היממות האחרונות.

סיפרתי להם במקוטע על תלאותיי, ועל חששי הנורא לחייהם של טלי הקטנה וראובן בעלי. החיילים יצרו קשר עם חבריהם שבמרכז סבו, ואלו הבטיחו שיבואו לאסוף אותי בהקדם. בדחיפות בקולי ביקשתי שיבררו אצלם אודות ראובן וטלי, אך הם לא ידעו דבר.

במוצב קיבלתי אבקת דייסה סמיכה המכילה בתוכה את כל אבות המזון הדרושים, ערבבתי אותה במים חמימים מתוך תרמוס שהספיק להתקרר מאז הורתח. הייתי רעבה למדי, שכן בבית החולים המאולתר לא נגעתי בשום מאכל פרט לפירות ולירקות חיים. הדייסה שעל אריזתה הוטבעה חותמת כשרות מהדרין ישראלית חיזקה אותי במעט. השובע הביא מרגוע כלשהו גם לנפשי העייפה. ציפיתי בקוצר רוח למחלצים אשר יקדמו אותי צעד נוסף לקראת השיבה הביתה עם בעלי היקר וילדתי האהובה, בעזרת השם.

גיורא, קצין איתור נעדרים, אשר הנהיג את חייליו בחוכמה ומתוך מוטיבציה גבוהה, יצא מגדרו כדי לעזור. יכולתי להרגיש שליבו היה עימי כל אימת שהזכרתי את טלי הקטנה.

"גם לי יש תינוקת קטנה ומקסימה בערך בגיל הזה," אמר ועיניו מצועפת.

העובדה שגבר נשוי נוסע לפיליפינים הרחוקה ומותיר את משפחתו בארץ עוררה בי פליאה. חשבתי לתומי שכל החיילים הם צעירים בתחילת דרכם.

"אני יכול להבין את עוצמת החרדה שאת מצויה בה כעת," אמר. "אל תדאגי, אני מבטיח לך שאעזור ככל יכולתי לאתר את טלי. אפנה לבתי חולים, אשוחח עם תושבי המקום, ואנסה למצוא קצה חוט שיקשר אותנו לטלי. רק תני לי מספרי טלפונים שאוכל להודיע לכם באמצעותם בשורות טובות."

"בעזרת ה' יתברך," מלמלתי בלחש, בתפילה ובתחנונים.

"הפלאפונים שלנו אבדו כמובן בגיהינום ששרר פה, אך אתן לך את מספריהם, וברגע שיהיו בידינו חדשים נשחזר את המספרים הללו. אתן לך גם את המספר של בית הוריי שבישראל. גם אותם תוכל לעדכן."

בדיוק אז פרצו לחדר מספר אנשים שבישרו לי כי ראובן נמצא. הוא במרחק סביר, כך אמרו, ובשעה הקרובה אוכל לראותו.

אבן כבדה מנשוא נגולה מעל ליבי, אך הדאגה לגורלה של ילדתי האהובה המשיכה לכרסם בי ללא רחמים.

ליצירת קשר עם הסופרת: madoruti8@gmail.com

לפרקים הקודמים, לחצו כאן.