"אין פיצוי על אובדן הילדים, יכולה להיות רק נחמה". משפחת גינזבורג בראיון מרטיט

הכנסת ספר תורה זאת מצוה וזכות גדולה ללא ספק, אבל יש אנשים שאצלם להכנסת ספר תורה יש עוד משמעות. "רצינו לעשות חופה", אומר הרב ראובן גינזבורג בקול אפור ושנוק. "אשתי אמרה לי: 'את ילדינו, אפרת וצבי ז"ל, הייתי צריכה לחתן, והייתי צריכה להוציא הרבה הוצאות על החתונה שלהם. עכשיו אני יודעת שאני לא אחתן אותם, אבל על הוצאות החתונה אני לא חייבת לוותר. אני אוציא את זה על הכנסת ספר תורה'".

לפני כשנה, היה זה ערב עצוב במיוחד עבור תושבי ביתר, עבור עם ישראל, וטרגדיה בלתי נתפסת עבור משפחת גינזבורג, שבין לילה התבשרו על שריפה שכילתה את ביתם, כששני ילדיהם הקטנים, אפרת (בת ארבע) וצבי (בן שנתיים) ז"ל לכודים בפנים. "התקשרו אלי והודיעו לי: 'יש שריפה בבניין שלך, תגיע מהר', שאלתי: 'מה קורה עם הילדים?' יש לי בבית חמישה ילדים'. אמרו לי: 'שלושה בסדר'. 'ומה עם עוד שנים?', שאלתי ברעד. 'גם בסדר', אמרו לי. לדברי גינזבורג ברגע זה הוא התחיל להבין שמשהו לא כשורה. "התקשרתי לשכן אחר ושאלתי אותו: 'מה קורה עם חמשת ילדיי?' הוא אמר לי: 'כולם בסדר'. לא נרגעתי המשכתי לשאול: 'הם כולם לידך, אתה רואה אותם?'. 'לא, רק שלושה לידי', הוא ענה. זה הספיק לי".

חושך על פני תהום

מה עושים ברגעים כאלה?

"אני לא יכול להיזכר בדקות הללו. אני לא מאחל לשום אדם ביקום לחוות עשירית מהרגשה כזאת. הלב רוצה להתפרק, הנשמה מתפלצת. אשתי נכנסה לאמבולנס, שם שהו שלוש הבנות הגדולות שניצלו. היא שאלה את צוותי ההצלה, מה קורה עם אפרת וצבי? הם אמרו לה: 'את אפרת לא הצלחנו להציל'. היא כבר לא העזה לשאול ומה עם צבי. היא פנתה לשלוש הבנות, שבכלל לא הבינו את הבשורה שנחתה עליהן באותו הרגע, ואמרה להן: "תגידו אחריי שלוש פעמים: 'כל מה שהשם עושה, הכל לטובה'. ככה הן אמרו מילה במילה, אשתי עם שלוש בנותיי - בת 11, בת 9 ובת 7, כשריח השריפה של שני ילדיי מרחף באוויר".

הבית שרוף כליל עם שני ילדים בפנים, לאן הולכים משם?

"אני לא העזתי להתקרב לזירה במשך זמן ההמולה. כשהגעתי כבר חיכו לי אשתי ושלוש בנותיי אצל קרוב משפחה שגר באזור. התכנסנו בתוך עצמנו, ניסינו להבין כיצד ייתכן שאנחנו בליבה של טרגדיה. אנחנו? כמה פעמים ששמענו זאת מכל אנשי המקצוע, הלב לא מצליח לעכל ולהאמין שזה אכן קשור אלינו, שאלה הילדים שלנו. רק בהלוויה התחלתי לעכל קצת, אחרי שפתאום אני רואה מול עיניי שזה אכן אמתי. במקום שהילדים שלי יגידו 'אבי אבי', אני אמרתי עליהם 'בני בני'. זו לא דרכו של עולם, שאבא קובר את הילד שלו, קל וחומר שלא את שני ילדיו, אבל אנחנו לא שואלים שאלות על הנהגת הקדוש ברוך הוא, הוא יודע בדיוק מה הוא עושה".

מי היה לצדכם בשעות ובימים הקשים שלאחר מכן?

"מי לא היה? כל עם ישראל התגלה בתפארתו, ללא הבדלי מגזר ודת, כולם היו לצדנו. מעבר לאסון הכבד על אובדן הילדים, נשארנו גם ללא בית, כלום - נאדה – אפס. מה שנותר זה הפיג'מות של הילדים שהם היו לבושים בהן, ואלבום תמונות שהיה בסלון. מעבר לזה היינו אובדי עצות. אבל מי כעמך ישראל, כל אנשי החסד התגייסו למעננו ומצאו דירה שהייתה בגמר שיפוץ. היו חסרים שם פינישים אחרונים. הביאו פועלים מבית לחם, ותוך יום הם סיימו לשפץ את כל הדירה. למחרת כבר נכנסנו אליה. אבל כאן זה לא הסתיים. התחיל זרם של מוצרי חשמל, רהיטים, ביגוד, מצרכים ומה לא. כל מה שהיינו צריכים על מנת להתחיל לחיות, להוציא את הראש מהמים. זה חימם לנו את הלב מאוד בזמן קריטי כל כך. זה עם ישראל במיטבו. יתרה מכך, האסון קרה בזמן מערכת בחירות לראשות העיר, שבאופן טבעי טומנת בתוכה סכנה לשנאת חינם ולשון הרע, אבל באותו השבוע, החליטו כל הזרמים לסגור את מטות הבחירות שלהם, והעיר ביתר שקטה. אהבת חינם, או לא בחינם, הילכה ברחובות. אנשים נהיו רגישים זה לזה, היה קידוש השם גדול מאוד".

"התחושות הן קשות, קשות ונוראיות", אמרה האם דבורה גינזבורג בתום השבעה בראיון ל'יום ליום'. "ממש הרגשה של שואה גמורה. אבל אנחנו, בעזרת ה', יש לנו מלאי הכוחות והדלק להמשיך הלאה, קיבלנו חיזוק, חיבוק חזק ואוהב מעם ישראל, וקמנו היום בבוקר עם אור בעיניים. יצאנו לחנויות, עברנו את טבילת האש הראשונה, שעה אחרי שקמנו היינו בחוץ". היום, כשנה אחרי האסון, כשאני שואל את האם מה יש לה לומר לעם ישראל, היא אומרת לי: "גם היום, שנה אחרי, אי אפשר לומר כלום. האסון הוא נוראי, מי שלא מרגיש - לעולם לא יבין, ושאף אחד לא ירגיש. כל מה שאומר מתגמד ביחס לאמת, ביחס לתחושה, ביחס לחלל הגדול שנותר. אין למילים יכולת לתאר את ההיעדר, את מה שהיה ואין עכשיו".

אין פיצוי

שישה חודשים לאחר האסון הכבד התרפאה משפחת גינזבורג והתברכה בלידת שלישייה, שתי בנות ובן. האור הפציע בביתם, ומילא את ליבם בחיוכים שכמעט ונשכחו.

את מרגישה שקיבלת פיצוי מהקדוש ברוך הוא? אני שואל את דבורה גינזבורג.

"ממש לא. אין פיצוי על כזה אובדן, וגם לא יכול להיות פיצוי. כל נשמה היא עולם אחר, אדם אחר. אבל נחמה כן קיבלנו, מבעל הנחמות, מהקדוש ברוך הוא. הוא יכול היה לבחור שלא לנחם אותנו, והוא החליט שכן. גם בתוך העשן, הפיח, ההמולה, הקדוש ברוך הוא לא שכח אותנו. יש דברים שאין לנו הסבר להם, כמו למשל שאחת הבנות שישנה במיטה בין אפרת לצבי, יצאה ללא פגע. שניה הבדילה ביניהם. יש למישהו הסבר למה היא ניצלה והם לא? לא, אין הסבר, אלא פשוט שהקדוש ברוך הוא רצה לקחת לנו שניים ולא שלושה, אז זה מה שאנו רואים, ואומרים לו תודה".

הרב גינזבורג מספר כי אשתו אומרת שהשלישייה הזאת שייכת למחלקת הפיצויים, אבל גם הוא חוזר על דברי אשתו: "לא יכול להיות פיצוי, יכולה להיות רק נחמה". בנוסף, יש לו הסבר מעניין: "כתוב בגמרא מסכת פסחים דף קי"ח ע"ב: 'בזמן שטבעו המצרים בקריעת ים סוף, אמר לו הקב''ה לשר של ים: 'פלוט אותן ליבשה'. אמר לפניו: 'רבש''ע, כלום יש עבד שנותן לו רבו מתנה וחוזר ונוטל ממנו?'. אמר לו: 'אתן לך אחד ומחצה שבהן'. אמר לו: 'רבש''ע יש עבד שתובע את רבו?' אמר לו: 'נחל קישון יהא לי ערב'. מיד פלט אותן ליבשה, ובאו ישראל וראו אותן שנאמר )שמות י"ד, ל') 'וירא ישראל את מצרים מת על שפת הים'. מאי אחד ומחצה שבהן, דאילו בפרעה כתיב (שמות י"ד, ז') 'שש מאות רכב בחור', ואילו בסיסרא כתיב (שופטים ד', ג'/י"ג) 'תְּשַׁע מֵאוֹת רֶכֶב בַּרְזֶל''. עד כאן לשון הגמרא. "רואים שעל כל אחד שהקב"ה לוקח הוא מחזיר אחד וחצי, דהיינו בתמורה לשש מאות מצרים שהוא לקח מהים, הוא החזיר לו פי אחד וחצי, שזה תשע מאות. אותו הדבר אצלנו, הוא החזיר פי אחד וחצי, לקח שניים והחזיר שלושה".

 עשיתם משהו לעילוי נשמתם של צבי ואפרת?

"באופן טבעי, המקום אליו נמשכנו כל העת זה לעשות משהו לעילוי נשמתם, אבל אמרו לנו בשם הגאון רבי חיים קניבסקי שלא צריך לעשות כלום לעילוי נשמתם, כי לקב"ה כואב יותר על האובדן, והוא דואג להם יותר ממה שאנו חושבים, לכן הוא אמר שאנו לא צריכים לעלות את נשמתם, שנמצאת למעלה-למעלה, מעבר לבינתנו".

לפני כמה שבועות, הכניסה משפחת גינזבורג ספר תורה לזכר הילדים שנספו. כל מי שהשתתף במעמד הקדוש והמרומם הזה יכול להעיד שהוא חש בעיצומה של תפילת הנעילה. הדמעות נשפכו שם כמים, הלבבות התאחדו, השמים שמחו ובכו והמלאכים עצרו דום. "הרגשנו שהובלנו את הילדים שלנו לחופה", מתבטא בלחש הרב גינזבורג. אבל אם חשבתי שהגעתי לשיא הריגוש, הוא ממשיך לספר לי: "לא תוכל להישאר אדיש כשתשמע את הדרך שבה התגלגלה הכנסת ספר התורה, לילדינו הקטנים". 

קולו רועד כשהוא מספר: "בימי השבעה קיבל אבי טלפון מהרב אהרון בינה, מנהל קרן רעננערט, והודיע לו שהם החליטו לתרום ספר תורה לעילוי נשמת הילדים שלי. קרן רעננערט היא קרן התורמת ספרי תורה לעילוי נשמת נפגעי פעולות איבה, ולא משאר אסונות. אבי שאל אותו למה אנו שונים משאר אסונות, שלא זוכים לקבל מהם ספר תורה, אז הוא סיפר לו שזו הזדמנות בשבילו לסגור מעגל של עשרות שנים, כאשר סבא שלי, הרב ראובן גינזבורג, עשה לו טובה בישיבה. הוא חייב לו על כך הכרת הטוב ענקית, ועכשיו הוא סוגר את המעגל. אתה מבין איך העולם קטן כל כך?".

לסיום אומר הרב גינזבורג, "בל נשכח שכל העולם שאנו חיים בו עכשיו נוצר מאב שכול. הרי קיין הרג את הבל, אדם הראשון נהיה אב שכול. אחר כך נולד שת, וממנו, לאחר כמה דורות, נולד נח. ומשם התפתחה כל האנושות. אז צריך לדעת שגם אב שכול, צריך להמשיך הלאה למען הדורות הבאים, למען עולם ומלואו".