אני לא אלוקים. כל אחת יכולה לקחת את הכאב שלה, ולמנף אותו לאור גדול

הפעם, לכבוד חנוכה, אני רוצה לדבר קצת על חושך. 

כן, כן, המילה הקצרה - ארוכה הזו שכל רווקה ממוצעת שעברה את השידוך ה-15, מכירה קצת יותר מקרוב. 

איך, איך יכול להיות שארבע אותיות בלבד - אחראיות לכאב לב, פחדים, מחשבות שליליות ואינסוף, אבל אינסוף, שברים בדרך אל האור?!

מה כבר ביקשנו? כמה להבות שיפזזו לפנינו בשקט הזה שהודלק בלב שלנו, ויגידו לנו שעכשיו כבר אפשר לשתוק וליהנות. במשך חצי שעה, לא להגיד דבר. פשוט לשבת מול האור, ולהכיל אותו. לתת לו ללמד אותנו שיעור בלי מילים, שיעור שעובר דרך שביל דק-דק בתוכנו, שביל כמעט אנמי שזקוק לבוסט רציני של בר(מ)זל. 

לא הרבה הרווקות מבקשות מול האורות המרצדים, המרקדים, המוארים כל כך מתוך עצמם - שבחנוכייה. 

רק מעט. 

להרגיש את עצמן שוב, בתוך העיסה הבלתי מזוהה שנוצרה מהרגע שהן העזו לחלום על בית, זוגיות ומשפחה משלהן, ולבטא את משאת נפשן במילים. "אני כבר לא מזהה את עצמי מרוב כאב", כתבה לי השבוע קוראת שלי, שעברה מסכת חיים לא פשוטה בכלל ולא מעט כאבי לב, לפני שהיא הסכימה להיות במקום המכיל, המקבל, והמבין שמשהו חייב להשתנות בחייה. 

מתוך המקום הזה, האבוד, הלא מבין מה קורה ו"איך ומתי בכלל זה קרה שככה איבדתי את עצמי בדרך" - הן פונות אליי.

טרוטות עיניים, שבורות לב, מרגישות נבגדות ומחפשות בדל של אמונה להיאחז בו. 

איך את יכולה ללמד אותי להרגיש משהו, אם אני אומרת לך שהיום אני לא מרגישה כלום  

אבל לצערי, רבות מהן מגיעות עם אמונה כוזבת. הן כבר לא זוכרות שהן מאמינות או במי הן מאמינות ומדוע. וצריך להזכיר להן לא רק שהן מאמינות, אלא כמה נפלא, וגדול ואדיר ונהדר הוא מושא אמונתן. 

אני אומרת להן מילה אחת, ועוד מילה ועוד... ולאט לאט, מתוך החושך הגדול, המאיים, שמכסה להם הכל - הן מצליחות למצוא אלומה קטנה של אור. היא לא גדולה בהתחלה, היא דקה-דקה כמו הפחד שלהן שזוחל להן מתחת לתאי העור לפני, במהלך ואחרי הפגישה. 

אבל היא משהו. 

ולאט לאט, ביחד איתי, הן לומדות לא רק להיאחז בה, אלא להגדיל אותה, לרקוד איתה, לפזז מולה, ללמוד ממנה, ולאהוב אותה 'כמו פעם'. כמו כשהיה כשהיינו ילדים ושום דאגה לא הציפה לנו את הלב, ושום פחד לא השתלט על שום חלקה טובה שלנו. 

כי אז זה היה טבעי לנו לחשוב, שאנחנו יכולים לנצח את הכל. 

כן, הפחד מהחושך היה שם תמיד. אבל גדלנו לצדו, ובכל זאת העזנו לחלום... 

זה אומר שזה אפשרי. זה אומר שזה לא רחוק כמו שזה לפעמים נדמה לנו. וזה אומר שאם רק נצליח בפעם הראשונה, אז הפעם השנייה והשלישית ייהפכו להרגל, לשגרה, למשהו אינטגרלי מאיתנו, למשהו שאפילו לא חושבים עליו מרוב שהוא טבעי לנו. 

"אבל איך את יכולה ללמד אותי להרגיש משהו, אם אני אומרת לך שהיום אני לא מרגישה כלום. אני יושבת מולם בשידוכים והלב שלי אטום. אני לא מרגישה רצון, לא משיכה, לא זיק של תקווה. אז איך זה יבוא יש מאין?", הן מזדעקות. 

עברתי בשבילים האנמיים האלה בדיוק כמותכן 

ואני - אני לא אלוקים. 

אני לא יכולה לעשות יש מאין, אבל אני עברתי בשבילים האנמיים האלה בדיוק כמותכן, ואני מכירה את כל הפיתולים שבהם. 

אני יודעת בדיוק מה זה אומר לא להרגיש דבר, אני יודעת בדיוק מה זה אומר להיות נשלטת על ידי כוחות אינרציה (זא"מ כשאין-רציה. אין רצון). אני יודעת בדיוק מה זה אומר להירקב שנים על גבי שנים בתוך אדמה טרשית שנדמה שלא מצמיחה עליה דבר, מלבד כישלונות. ואני יודעת, כן! שמי שלא אומרת נואש, שמי שמתעקשת על האמת שלה, שמי שמחזיקה חזק את החבל בזמן הנענוע, שמי שמוכנה לכל מה שיידרש ממנה כדי לצאת מהמקום הזה - בסוף מנצחת את החושך, יהא האור שלה דקיק ככל שיהיה. 

אני לא אלוקים, אבל אני אחת שהחליטה לקחת את הכאב שלה, ללמוד היכן הוא אורב לה ומחליש אותה, ללמוד את הטקטיקות שלו ולהשתמש בתכסיסים שלו עצמו - נגדו!

אני לא טובה מכן.

כל אחת יכולה לקחת את הכאב שלה, ולמנף אותו לאור גדול שיאיר לא רק את החיים שלה כדי שתוכל לזהות בהם שוב את עצמה, אלא גם חיים של אנשים אחרים שעוברים על פניה. 

בשלב השלישי, זרקתי את הפצצה. זו שמחליטה אם היא איתי, או שדרכינו נפרדות

כל אחד הוא אור קטן,

וכולנו - אור איתן. 

"אבל אני באמת לא יכולה לצאת מהחושך הזה", המשיכה הקוראת וכתבה לי, רגע לפני ששוחחנו שיחת היכרות בטלפון, שלאחריה היא החליטה לשמחתי, להירשם לתהליך הליווי האישי שלי. 

בשיחה, קודם כל שמעתי אותה, הקשבתי לה,  ונתתי לה לשפוך את שעל לבה. 

בשלב השני, אמרתי את מה שיש לי לומר, והיא הקשיבה בשקט דק שיכולתי באותם רגעים לחבק ולהרגיש כמה הוא רוצה להיות קרוב. 

ובשלב השלישי, זרקתי את הפצצה. זו שמחליטה אם היא איתי, או שדרכינו נפרדות במילה טובה. הפצצה הזו נועדה לבחון דבר אחד: את מוכנה לעבוד קשה על השאיפות שלך, או שנוח לך להתבצר באזור המוכר, מבלי להתאמץ?

את מוכנה למצוא את אלומת האור הדקיקה שתאיר את החושך שלך, או שיש לך עוד כמה שנים טובות לשרוף (במקרה הגרוע) על חיפושים עקרים?

את מוכנה להבין, סוף כל סוף, שעברה חלפה לה חצי השעה שניתנה לך כדי ליהנות מאור הנרות של מישהו אחר, וכעת הגיע הזמן למצוא את הגפרור שידליק את להבת הישועה שלך בעצמך?

אם כן, את מוזמנת לפנות אליי במייל, ולהתחיל לחיות את הישועה שלך במושגים קצת יותר מוחשיים של 'אור'!

shira@htv.co.il

בברכת חנוכה מואר (לנו), מאיר (לאחרים) ושמח!