שלהבת, מה את אומרת לי? תגלי לי לפני שתדעכי

חושך בחוץ. קר. אבל בבית אור וחום. חנוכייה מונחת על אדן החלון, נר יחיד מרצד בה.

את יושבת מולה, ילדיך סביבך, עסוקים במשחק חדש, והאור מרחף, קטן וחלוש, בקן החנוכייה.

אור קטן של נר ראשון.

קטן כל כך הוא הנר, אורו מבליח בקושי. "נר לי, נר לי דקיק", שרתם לו כולכם לפני רגעים מספר. והוא, דקיק שכמותו, מטפטף מול עינייך טיפות שעווה אחרונות. השמש שהצית אותו כבה, מותיר אחריו שובל צהבהב למזכרת.   

את מסתכלת לתוך השלהבת. היא מסתורית ומרתקת.  אש כחולה ופנימית נראית מלוא העין, חברותיה הכתומות והצהובות מרקדות סביבה בערבוביה של אור.

מה יש בה, בשלהבת היחידה הדלוקה לה?

"מה את מספרת לי, שלהבת?", את שואלת את האש המרקדת, המלחכת את השעווה לטפטופים אדומים.

"תגלי לי לפני שתדעכי ותגמרי", את מבקשת ממנה. מרחמת על הזמן המועט שנותר בה לדלוק טרם תגווע.   

משום מה נדמה לך שלא רק את השואלת. גם השלהבת שואלת אותך אותה השאלה.

"מה את מספרת לי, נשמה טהורה, תגלי לי עכשיו לפני שתדעכי לגמרי, חלילה" את מתקרבת לאור ומרגישה עטופה ומוגנת. מישהו מבקר אותך! מישהו מביא לך מזור וטהרה עמוק אל מקום קפוא בלב, מקום שהאור מזמן שבק בו. את יודעת מי הוא אותו המישהו. שדואג לך.

זהו אביך שבשמיים.

עיניך מצטעפות. השלהבת ממשיכה לרקד. לספר לך מילים טובות שמתיישבות על הלב: "באתי לספר לך על שיר האהבה של אבא שלך.

את יודעת שיש לך אבא אוהב? את יודעת שהוא רוצה לשיר לך שיר שיתנגן בך תמיד? שימלא אותך באור וגיל. שייתן לך תקווה וכוח?

הוא כל כך אוהב אותך! תרצי לשמוע? תאמיני לצליל?

תסתכלי אלי!".

את מישירה אליה מבט, עמוק עמוק אל תוך הכחול שבה, ונפגשת.

האור הקטן הזה, פושט בך בפנים. מחמם ומפרה.  

מה זה החום הזה? מה הוא האור הזה?

זהו האור הגנוז.

אור נפלא, נורא מאוד, הכי גבוה, הכי קדוש - נמצא אצלך בתוך הבית! כזה מן פלא!  

התרגשות מציפה אותך.

הרבה פעמים השנה הרגשת בודדה ונרדפת. מחוצה במרדף החיים הסוער. לא היה לך זמן לשבת ולהיזכר שיש מי שמתעניין בך באמת. שאוהב אותך אהבת עולם. שמאיר עליך תמיד. שחפץ בך ככה, עם כל החסרונות, שמתפעל מכל מצווה שאת זוכה לקיים חרף ולמרות. שמחכה לך כל יום, מפזר עליך מלמעלה רחמיים וכוחות. שנמצא איתך יחד בעליות ובירידות - אביך שבשמיים.

חנוכה - זו המתנה הגדולה שנתן לנו בורא עולם בגלות הזו.

זמן של חנייה. זמן של שהייה. של אור ורפואה. של יחד.

להתייחד עם הנרות, ולהיזכר שהעולם הזה מבלבל אותנו לגמרי.

לראות בתוך השלהבת את פס השפיות החסרה לנו כל כך.

לקבל כוח להמשיך ולחתור לתכלית אליה כולנו כוספים, למרות השכחה שהמיתה עלינו תרבות יוון ודומותיה שבכל דור ודור.

העולם הזה משכיח מאתנו את הסוד הכמוס. הוא משכיח את שיר האהבה שמתנגן יום יום, שיר האהבה ביננו לבין בורא עולם. שיר, שאם היינו זוכות לשמוע אותו, היינו רצות אחריו מסוף העולם ועד סופו. מלאות חיות ושמחה, קלות כנשר לעשות רצון אבינו שבשמיים.

מאותה התקופה הוא שולח לנו את השלהבת הקדושה, והאור הגנוז בתוכה, כמו קפסולה סודית שרק מי שמדליק אותה יודע - זה פועל.

כל יום שהמנורה המשיכה לרצד בבית המקדש, הסיר עוד חציצה בנשמות מיוסרות ומכוסות. עוד ועוד מתייוונים חזרו לדרך השם. הם ראו בחוש שהשם חפץ במנורה שלהם. שהעבודה שלהם, הקטנה והדלה, חשובה לפניו, שהוא משדד מערכות טבע עבורם, אפילו שלפי ההלכה היבשה, לא היה בכך כל צורך. הם היו טמאים, וטומאה הותרה בציבור. באותו זמן היה מותר להדליק את המנורה גם בשמן שאינו טהור.

אלפיים שנה אחר כך, אנחנו עדיין בגלות. והנרות הקטנים, הם השליחים לנס האהבה הזה להמשיך לרקד בליבנו.

בחנוכה השם אומר לך – בואי, יקרה, אני אוהב אותך כל כך!

למה חשבת שאני מתעניין רק בצדיקים ובמלאכים?

את מעניינת אותי! את כל כך מעניינת אותי!

את כל האורות אני מכבה ובא לראות את האור שאת מדליקה לי. את הנר שלך. הדקיק.

הנהף תסתכלי עלי. אני כאן, בתוך השלהבת. כל כך קרוב אלייך.  

את לא צריכה לעשות כלום בשביל לקבל אותי, אני רוצה אותך כך, ממש כמו שאת, ירדתי עד אלייך! רק תישירי מבט ונהיה יחד. מסכימה?