אפרת ברזל
חנוכה – החג שמאחד את בעלי התשובה עם המשפחות החילוניות שלהם
ראיתי במו עיני סבתא עם קוקו וסרפן שואלת בפארק הירקון מי יהיה עשירי, ורק שהנכד שלה לא יהרוס את המפגש המשפחתי... הטור השבועי של אפרת ברזל
- אפרת ברזל
- פורסם כ"ה כסלו התש"פ |עודכן
(צילום: shutterstock)
יש סוללת חגים שמבקשת מבעלי תשובה שירות אחר.
סוללת החגים שאפשר לנסוע בהם באוטו.
הגדרה מקצועית זו לא, אבל ממצה בהסבר שלה היא בהחלט כן.
נו, כולם מבינים על מה אני מדברת, החגים האלה שמאפשרים ביחד של משפחה שיש בה לפחות "נגוע" אחד בתשובה. החגים האלה שמאפשרים גם לדתיים מבית מפגש עם אזור אחר בתולדות המשפחה בו נגעה יותר תנועת ההשכלה והפכה אותם לחילונים.
אני כותבת כאן את המילים האלה שישר עושות לי גולה בגרון. כי במהלך חיים של התקרבות אל התורה, תמיד יהיה שלב של התרחקות מהמשפחה המקורית, בהנחה שהיא לא תמיד מבינה סלאש מסכימה או מקבלת את היות הילד הנאור שלה מצטרף אל עולם של כיפות וכיסויי ראש.
זה מדהים כמה הנתון שכתבתי בשורה הקודמת משתנה לאורך השנים. בני אדם אנחנו. יצורים סתגלניים ובעלי רוח ממללא, אנחנו. יודעים לכאוב מרחק שמתגעגע אבל גם אמורים לדעת לדבר עליו.
ולשפר.
בתשובה יש כל כך הרבה שלבים, צריך מאוד לדעת לזהות איפה אני נמצא עם התשובה. אם האדם עצמו הוא המרכז, כמו על ציר לינארי, מימינו יהיו חוזרים חדשים, משמאלו חוזרים ותיקים, מאחורי מלפני ומצדדי המשפחה החילונית, הוא העומד. באמצע.
אם היתה למינה צמח מחלקה של סקרים הבודקים נתונים על בעלי תשובה, הייתי שמחה להיות בה סוקרת. אני ממילא במקצוע. כל הזמן עושה מחקרים.
אף מכון לא משלם לי על עבודתי. מסקנותי נרשמות מקסימום בהרצאותי. וגם, רק אם באותו יום זכרתי.
הסקרים שלי מתבצעים בתורים בסופר מרקט, במיוחד ברשתות כשרות למהדרין, במיוחד באיזורי תפר בהם יבואו לסופר קונים פוטנציאלים ממגזרים מגוונים.
הסקרים מתבצעים גם בגינות שעשועים.
איש לא מזהה אותי.
אני נראית סבתא ממוצעת. חרדית מסבירת פנים.
אבל אם נופל מחזה ששווה סקירה, אני מזהה אותו מיד ומתקרבת.
לא, אינני מסוכנת. אני רק מצותתת. אוהבת אנשים, במיוחד מתלבטים, משפחות אקלקטיות שיש בהן אנשים מבצעי מעברים.
מיד הכל יובן.
אחד המראות המרגשים אותי כל פעם מחדש הוא לראות סבא או סבתא חילונים במכנסיים עם טי שירט שכתוב עליה "אי לאב לונדון", וסביבם חמישה נכדים עם כיפות פאות וציציות המתבדרות ברוח.
מחזות כאלה יש הרבה.
הם הולכים ונהיים נפוצים יותר.
ואני, עם הסקרים שלי, עם ההאזנה הצפופה, אוהבת את השיחות הנרקמות במציאות הישראלית הזו,
"סבתא, אני רוצה ארטיק".
"לך תקנה, חמוד, רק תראה שזו הכשרות שאמא מרשה לכם לאכול. אני אין לי כבר כוחות לדיונים האלה, לא מבינה מה יכול לא להיות כשר בחתיכת קרח עם צבע מאכל".
"סבתא, אני צריך מנחה, או שהולכים מהפארק הזה או שתעזרי לי למצוא כאן מנין".
וכך ראיתי במו עיני סבתא עם קוקו וסרפן שואלת בפארק הירקון מי יהיה עשירי, ורק שהנכד שלה לא יהרוס את המפגש המשפחתי.
היא אוהבת את הנכד שלה.
היא לא מבינה למה כל כך חשוב לו דחוף עכשיו לפני שהשמש תשקע להתקבץ עם קבוצה של אנשים שהוא לא מכיר תחת אקליפטוס אחד, אבל כבר שנים שהיא סיימה להתווכח.
"טוב שחנוכה מתקרב", צלצלה אלי אמא שלי, "סוף סוף נהיה כולנו יחד, נדליק נרות, אצלי. באיזה יום נח לכם?".
אמא שלי כזאת מתוקה, איך שהיא מתמודדת עם התשובה.
אני חושבת שבחוקות שמיים היא מקבלת על זה שכר.
כי היא לא רצתה. מההתחלה היא לא אהבה את התשובה. היה לה קשה. אולי אפילו איפשהו עדיין.
"זהו, מעכשיו אראה אותך רק עם חצאית או שמלה?", היא דאגה, לאט-לאט, כשהלבוש התחיל להשתנות. "זהו, יותר לא נטייל יחד בשבת?".
בעלי תשובה ומשפחותיהם עוברים יחד כל כך הרבה תהליכים.
עם השנים אמא שלי התרגלה.
היום, אם תשאלו אותה, זה לא שאין לה ביקורת, אבל שתינו הרבה יותר נוחות אחת עם השנייה. כשהיא הזמינה השנה לחנוכה היה לי דז'ה וו להדלקת חנוכה אחרת, לפני שנים, כשעוד היינו בעלי תשובה צעירים.
כמה שאמא רצתה שהכל יעבור בשלום, ותהיה אווירה של משפחה, הכל היה נורא.
הגענו אליה הביתה, לבושים כולם בשני צבעים תואמים, בימים ההם כשעוד היתה לי סבלנות לזה.
היא קנתה סופגניות במיוחד ממאפיה כשרה, אבל הכשרות לא היתה נכונה מספיק.
היא הציבה על החלון חנוכייה מנחושת מעשה אומן, אבל החנוכייה לא היתה כשרה.
היא ביקשה מבעלי לברך ולהדליק את הנרות בתפקיד הגבר הדתי, ולתת את הניגון הקלאסי של הברכה בפני כל שאר המשפחה המורחבת שהיתה, אבל אז הגיעה האכזבה הכי גדולה, "הדלקנו בבית כבר מזמן, בזמן. אולי מישהו אחר מוכן?".
ואז, אחרי הצפרדע הזו, שאיך שהוא נבלעה, והדוד החילוני ברך, הבנים שלי בקושי ענו לו אמן, כי מילותיו בברכה היו ממש בערך.
זה היה ערב קשה.
זה עשה לי כאב בלב.
רציתי שזה יעבור אחרת.
כמה נחת עושה לי היום הדלקת נרות עם אותם אנשים - רק בוגרים, יודעים ומדברים.
"מתי אתם באים?", זה מתחיל כשאמא שואלת.
"סבא ידליק את הנרות, את תבואי לעשר את הירקות. תדליקו אתם קודם בבית. זה בסדר אם אנגן סביבון סוב סוב על הפסנתר? הנשים לא ישירו.
הסופגניות מהצבי. כמה כסף דמי חנוכה לילדים זה חוקי?
אין כאן חמץ שעבר עליו הפסח. סוכה אתם כבר לא צריכים?
אז קדימה, נשאר רק לאהוב, נשיקות וחיבוקים.
במשפחה בוחרים.
החליפו עכשיו את אפליקציית טיקטוק בהידברות Shorts וצפו בתוכן איכותי ומחזק.
לחצו כאן להורדה >>