"נשמה טובה את", פרק כ"א - הכל בסדר

פסי סגרה בטריקה שקטה את ארון הבגדים בחדרה, העיפה מבט אחרון לעבר המיטה המוצעת כהלכה ומיהרה לרדת אל אולם ההתכנסות של "קסם החיים".

שערה היה אסוף בקפדנות לצמה בהירה מאחורי העורף, שום קבוצת שיער לא זזה ממקומה. משקפי ראייה מוזהבים כיסו את פניה העדינות ושיוו לה מראה רציני ביותר. פסי המוקפדת.

תוך כדי מרוצה שמה לב לתופעה מעניינת. עשרות חלקי לגו זעירים פזורים היו לאורך הפרוזדור שהוביל אל אולם ההתכנסות.

"אני חייבת לאסוף אותם אחד לאחד," אמרה לעצמה. "אולי מתקיימת תחרות? אולי מי שיאסוף יותר יגיע למקום הראשון?"

היא רכנה אל הרצפה בזהירות ואספה עוד ועוד חלקים, ממלאת את תיקה ואת ידיה בחלקים הקטנים.

זיווה ירדה במדרגות וקראה לעברה: "הי, מה זה, צריך לאסוף את זה? מאין הגיעו לכאן משחקים?"

פסי לא שמעה אותה. היא המשיכה לאסוף בשקדנות.

"איזה יום עמוס היה לי היום," קבלה זיווה באוזניה של מלכי, שליהגה לצידה. הן התעלמו מהחלקים והתקדמו לכוון האולם הקטן.

"כתבת בסוף את המבחן באלגברה?" התעניינה מלכי.

"כן, וגם השלמתי ים של חומר באנגלית... כל מה שלא עשיתי בתיכון, חוזר אליי פה ובגדול," צחקקה זיווה. "אם המורה שלי מהתיכון הייתה רואה איך אני יושבת פה בשקדנות ולומדת..."

תקרת החדר הגבוהה שיוותה לחדר מראה אלגנטי ונאה. נברשת עשירה השתלשלה מהתקרה, ועל שולחן עגול ערוך היה כיבוד קל בצד החדר. בנות אחדות ישבו יחד ודנו בתופעה המוזרה של חלקי הלגו הפזורים בחוץ.

נעמה נכנסה אל החדר והבנות מיהרו גם הן להתיישב.

"ערב טוב, בנות. מה שלומכן?" קולה היה חיוני מתמיד.

פסי הייתה זו שהרימה את אצבעה, מתפרצת מבלי להמתין לקבלת רשות: "נעמה. שמת לב לחלקי המשחק שהיו פזורים בחוץ? מה זה?"

אפרה חייכה אליה: "האם אספת אחדים מהם?"

"אספתי די הרבה," הודתה פסי, כשפניה מסמיקות עד לשורשי שערותיה הבהירות.

"רוצה לשתף אותנו בסיבה שבגללה אספת את חלקי המשחק, ובסיבה שבגללה את מעט במתח בגינם?"

"אה.. סתם. לא משהו מיוחד. זו פשוט סקרנות אישית שלי. כבר אספתי כל כך הרבה, אז חשבתי שאולי ישנה תחרות או משהו כזה..."

"אהה," המהמה נעמה ואפשרה לפסי לדבר עד תום.

"תמיד אני רגילה להיות ראשונה. אני חייבת להיות ראשונה. אם היה נודע לי באיחור שיכלתי לאסוף ולא עשיתי זאת, הייתי מרגישה נורא."

"למה?" שאלה נעמה בנימה רכה יותר, "למה את חייבת להיות תמיד ראשונה?"

הבנות חייכו בינן לבין עצמן. השאלה הייתה במקום.

פסי תמיד בלטה בהופעתה המושלמת, בתשובותיה המבריקות ובשליפה המהירה שלה בכיתת הלימוד. תמיד התאמצה להוכיח לכול את ידיעותיה ולהצליח. הצלחה סבירה מעולם לא סיפקה אותה, היא הייתה תמיד מוכרחה להגיע למקום הראשון.

"כך היה תמיד," נבוכה פסי. "תמיד הייתי במקום הראשון בכיתה, בבית, בחברה ובכלל... זה פשוט חייב להיות כך."

"ומה אם זה לא מושלם?" שאלה נעמה.

"אם זה לא מושלם, אז עדיף שזה לא יהיה."

"ובכל זאת," הקשתה נעמה, "לא תמיד אפשר לעמוד במושלמות."

"אצלי, בכל אופן, זה מושלם. וכך זה יהיה תמיד. אעשה הכול כדי שהחיים ימשיכו להתנהל באופן הזה," הבטיחה פסי בדבקות, יותר לעצמה מאשר לנעמה.

"זה לא קל להיות תמיד במקום הראשון..." אמרה נעמה.

"לא תמיד קל, אך מי אמר שהחיים אמורים להיות קלים?"

"את צודקת. לא תמיד צריך לחפש את החלק הקל בחיים. אך אולי אפשר להגיע לאותם ההישגים מתוך בחירה? לא צריך לרוץ אליהם מתוך בריחה. אולי את עסוקה כל חייך בבריחה מפני הכישלון. כשאנחנו בורחים ממשהו, אנחנו כל הזמן נמצאים אתו. חושבים עליו, עסוקים בו יותר מכול.

נסי לברר עם עצמך: מה זה כישלון בשבילך?"

"כישלון זה מוות. לא, בעצם," חככה לרגע בדעתה, "יותר גרוע ממוות. זה נורא ואיום. זה להיות מחוקה."

פסי נראתה במצוקה לרגע, אך מיד אספה את עצמה.

"וכי מה רע בכך שאני שואפת להצליח ולקצור הישגים טובים? האם יש בזה בעיה?" שאלה בהתרסה.

"לא. זה טוב מאוד."

"יופי, אז למה את חושבת שמושלמות היא בעיה?"

"זו באמת לא בעיה," זיהתה נעמה את ההתנגדות בעיניה של פסי והתכוננה להרפות.

"אבל זה כן משבש לי את החיים," מיהרה פסי לומר, כאשר הבחינה שנעמה מתכוננת לסגת. "החתירה הבלתי מתפשרת הזו להצלחה הורגת אותי."

"איך זה משבש לך את החיים?"

"לא משנה," נעמה הבחינה באצבעותיה הרועדות של פסי. "אולי נדבר על זה בפעם אחרת," התחמקה.

רוני ותהילה החליפו ביניהן מבטים חטופים ובלתי מתוכננים. זכר הצלחת הנשטפת פעמים רבות מדי חדר לזיכרונן באחת. עמידתה של פסי בבוקר מול המראה בניסיון ליצור צמה מושלמת. השהייה הארוכה מדי בחדר הרחצה... הן השפילו מיד מבטן, נזהרות שלא תתלכדנה שוב מחשבותיהן. זה לא ראוי.

"פסי, הקשיבי לעצמך," נשמע קולה של נעמה רך ומתנגן. "האם את יכולה להצליח גם ממקום רגוע ושליו יותר, או שמא ההצלחה חייבת לבוא ממקום של פחד נורא מכישלון? את רוצה לשתף אותנו איך את נראית ערב בחינה או טרום ראיון?"

"אתן לא באמת רוצות לדעת," חייכה פסי במבוכה. "זה נורא ואיום. אני יודעת שאני יכולה ומצליחה בדרך כלל, אך בחוויה שלי אני בכישלון נורא בזמנים אלו. אני בחרדה אמיתית. ממש מזיעה בכפות ידי ורגליי, מזכירה לעצמי שוב ושוב בפחד את הכישלונות המועטים שספגתי במשך חיי ומלקה את עצמי על כך... הלוואי שתצליחי לעזור לי בזה."

"זה באמת לא קל. בעיקרון העבודה שלך היא לנסות לעבוד על הצלחה מתוך בחירה ולא מתוך בריחה. ואל דאגה, פסי, את תישארי בעזרת השם אותה פסי המוצלחת והמצליחה, רק שכל זה יבוא ממקום רגוע, מתוך בחירה ושמחה ולא מכפייה ומלחץ."

"אבל כיצד עושים זאת?" שאלה פסי ודחיפות בקולה.

"אם תרצי, ניפגש השבוע באופן אישי, ונרחיב את ההתבוננות הזו יחד." נעמה שתתה מספר לגימות מכוס המים שהונחה על ידה.

"לפעמים כדאי אפילו לשחזר חוויית כישלון בדמיון ולכתוב את התחושות העולות מתוך החוויה ולבדוק אותן אחת לאחת. הרי לא ייתכן שנברח כל חיינו במנוסה ואפילו לא נדע ממי. נעשה היכרות עם הרגש שיעלה, נתבונן בו. נבדוק: האם באמת הכישלון מוחק אותי, או שאולי ניתן ליצור פרשנות חדשה לכישלון?"

"לאחר שתבדקי מאילו תחושות את בורחת, פסי. גם אם תבחרי להמשיך לברוח מהכישלון, זה יהיה ממקום אחר. ממקום של בחירה. כי כרגע את בורחת. לא קל לברוח, ועל אחת כמה וכמה כשלא יודעים ממי בורחים."

פסי נותרה מהורהרת ושקטה, והבנות היו שקועות גם הן בתובנות.

"טבע האדם לברוח מכל מה שמסב לו כאב, אך לעיתים הכאב הוא בסך הכול כאב ישן, ילדי. כאב שבעין של ילד הוא סוף העולם, אך אין לו שום קשר למציאות שלנו כבוגרים היום. אולי כדאי לבחון אותו מחדש ולהחליט החלטה מתוך החלק הבוגר שבתוכנו?

אנשים רבים ממשיכים לברוח מהכאב הילדי שלהם, ולא עוצרים כדי לבדוק ממי הם בורחים. דברים רבים משתנים מאז היותנו ילדים ועד היותנו בוגרים, אך את מסלול הכאב אנחנו מכירים מצוין, ולא מוכנים לעצור כדי לבדוק האם גם שם השתנו דברים."

ליצירת קשר עם הסופרת: madoruti8@gmail.com

לפרקים הקודמים, לחצו כאן.