"איך לא ידעתי", כ"ז - זיקוקים בשמיים

האוטובוס מתגלגל על האספלט והדרך נוסעת לו מתחת הגלגלים.

טניה מציעה לרותם סנדוויץ' בשרי שהיא קנתה בתחנת הדלק. אבל רותם מסרבת בכתפיים מורמות וחוזרת להסתכל בחלון.

"הי, רותם!" היא קוראת אל קצה הגב שלה, "מישהו החליף אותך בלילה?"

רותם מסתובבת מהחלון. פנים קצת חיוורות. עיניים גדולות. היא משחררת את השיער הארוך מתוך חיבוקו של הצעיף ושואלת את טניה בעיניה: 'מה את רוצה בעצם?'

"זו לא הייתה את אתמול שאמרת שמתחשק לך סנדוויץ' בשרי? האם היה לי בלילה חלום כל כך ברור עד שהוצאתי עליו עשרה זלוטים בתחנת הדלק?"

"סנדוויץ' בשרי?" רותם מסתכלת על העטיפה השקופה המעוטרת בפולנית כאילו מדובר בנעל ישנה או בלחם מעופש.

"תעשי לי טובה, טניה", היא מבקשת, "אל תראי לי סנדוויצ'ים עם בשר לבן".

"למה?!" טניה נפגעת, לא מבינה מה קרה לחברה שלה ואיך היא נהייתה כל כך חסרת טקט. "ממתי את מקפידה על כשרות, רותם, ועוד בחו"ל... מה קורה לך היום?!"

טניה הופכת את העטיפה, לא ממש מבינה. האזור הזה קרוב מאוד למקום בו גדלה ולכן שום דבר באנשים מסביב, במזג האוויר, או בתרבות החיוכים הלא אמיתיים שלהם, לא מפריע לה. אבל את רותם היא אוהבת, ולכן היא מחפשת משהו אחר בתיק שאפשר לתת לה. מוצאת סוכריית מנטה עם אותיות בעברית ומושיטה לה בחיוך מתפייס... רותם מקבלת בתודה, מקלפת את העטיפה באיטיות, אבל החיוורון לא פוסק מלחייה. ועיניה נותרות ערניות מאוד.

"פתאום אכפת לי יותר מהכשרות", היא מתנצלת בפני טניה ובפני, "לא יודעת מה קרה לי. גם אתמול זה היה ככה, כשעצרנו בקיוסק. כאילו כואבת לי הבטן רק מלראות את האוכל הפולני הזה, לא יודעת מה יש בו, פתאום דוחה אותי אוכל לא כשר...

ואל תפחידי אותי שאני חוזרת בתשובה עכשיו".

שתיקה נופלת עלינו, אני לא מנסה להפחיד אף אחת, באמת. אבל טניה ורותם מנסות לספוג לתוכן את המילים שרותם אמרה. והרגע הזה מקודש בעיני, הרגע שבו האדם בוחר ללכת קצת קדימה, גם כשהוא עלול לפגוש שם את הלא נודע, ובכל זאת קדימה.

האוטובוס ממשיך לנסוע כאילו הגלגלים לא רוצים להפסיק את זה, אבל אני חושבת שהכל קרה לי מהר מדי... 'האם באמת אנחנו הולכים להגיע לאושוויץ? האם אי אפשר לנסוע לאט יותר? האם מוכרחים לראות כל הדרך את העצים הירוקים על פני המרבדים המושלגים?'

"את יודעת?" אומרת פתאום רותם, כאילו כלום, "לא סיפרת לנו מה קרה עם אבא שלך, אחרי שגטו טרנוב נסגר..."

"אבא שלי..." אני נושמת שוב אוויר מחללו של האוטובוס, נשאבת אל קלטת הוידיאו המרצדת ומנסה להסיר מעל עיני את האיש הגדול והחזק שתמיד אהבתי ולחזור אל הנער הצנום מן הגטו בטרנוב, "ניצַל מן האקציה האחרונה והנוראה מכולם, בה נשלחו כולם לאושוויץ מבלי מיון וסלקציה ורובם נפחו את נשמתם כבר בדרך, ביניהם חנה אחותו - השם יקום דמה.

אבא שלי מוצא את עצמו בגטו הריק, שאריות של חפצים ובגדים מתגוללים בדירות הריקות, ודממה דקה עונה מן הקירות, היהודים אינם... הנאצים מרכזים בצד את כל המסתתרים שנתגלו, הם מושכים אותם מן הבונקרים או מעליות הגג ומעמידים אותם להשמדה.

אמון גאט, מפקדו המפלצתי של מחנה פלאשוב הסמוך, מפקח על החיסול בקפדנות חייתית ושטנית.

קבוצת בנות עובדת במתפרות של מדריץ וגורלן נגזר לחיים, היו אלה מתפרות שתפרו מעילים לצבא הנאצי והתנאים בהן היו מעט יותר אפשריים. גם אחותו של אבא, דודתי רבקה, הייתה מן התופרות, למרות שכל הידע הרב שלה נרכש בעיקר מתפירת מלתחה לבובתה... משאריות בדים...

וכך, על אף שמעולם לא למדה תפירה, יכלה להציג את עצמה כבעלת ידע וניסיון והתקבלה אל אי החיים הזה בתוך הגיהנום...

אבא היה שם כשאמון גאט פיקד בעזרת אקדח בוער, על פינויו של הגטו. היה זה מחזה מחריד שגם אחרי שלוש שנים של כיבוש נאצי, שבר שיא חדש באכזריות. קבוצת הנשים מן המתפרה הכילה גם אימהות צעירות, הללו נשאו בתרמיליהן אוצרות חיים. תינוקות ופעוטות שיצאו עכשיו, בלית ברירה, עם האימהות מן הגטו המתרוקן, וביקשו למצוא עבורם מחסה במתפרות של מדריץ'. אבל אמון גאט לא יכול היה לאפשר את התרמילים... התינוקות הקטנים ששכבו בהם, דוממים מאוד, וממתינים בשלווה, היו מעבר לזכות החיים. האימהות הללו שלקחו על עצמן את תינוקותיהן הפעוטים, ביצעו פשע אדיר! הן ניסו להבריח ילדים לחיים... אמון גאט הוציא את הנשים עם תרמיליהן מן השורה והעמיד אותן בקצה הככר, חשופות לשמש הקופחת ולפחד המוות.

התינוקות בכו לבסוף, והאימהות החלו להוריד את הצרורות, משקות באהבה את האוצרות הקטנים במעט מים, יהיה אשר יהיה, התינוקות היו צמאים.

אמון גאט סיים את הסלקציה, כל האימהות עם התרמילים היו מחוץ לקבוצת התופרות. וככה, בככר, הוא ירה בהן בעצמו באימהות ובתרמילים... אבא שלי שמע את היריות ההן. ומי יודע כמה זמן בחייו הוא המשיך לשמוע אותן...

אחר כך הוא נשלח לשבניה, שם נערכה סלקציה נוספת, כאשר חלק גדול מן היהודים נדחקים שוב בתוך משאיות צפופות. ואז התחוללה מין מהומה פתאומית, קבוצת אנשים החלה לצעוק שהם מן החברה לבניה בעץ, הם לא עולים על המשאיות.

האחראי החל לבדוק את הניירת ואישר לכל בעלי המסמכים לרדת מן המשאית. אבא היה חסר אישור ושני אוקראינים, ממשתפי הפעולה, דחפו אותו בגסות למשאית, באותו רגע הבזיקה בתוכו ההבנה הבלתי נמנעת - המשאית בדרכה למוות.

בשנייה האחרונה הוא ניצל רגע שהוסחה דעתם של האוקראינים וקפץ חזרה מתערבב בינות לעובדי מפעל העץ. אחיו אברהם לייב החמיץ את הקפיצה ונותר למעלה...

המשאית יצאה בקול טרטור רם, פניה מועדות אל בורות הירי ביער. היא הותירה אחריה שקט איום, ענן אבק מתרומם, ידו המנופפת של אחיו אברהם לייב וקולו המפלח את העולם כולו: "נתראה בעולם האמת!!!"

אבא ניצל שוב. מוצא את עצמו באלול של 1943, מועסק בעבודת כפיה בבניה, בתנאים בלתי אנושיים. החגים עברו עליו כמו מתוך חלום בלהות, הקור היה בלתי נסבל והגטאות בכל האזור לא התקיימו יותר. טרנוב הוכרזה 'יודנריין'.

לפרקים הקודמים, לחצו כאן.