לנצח את הסרטן הצלחתי. ההחלמה – היא זו שכל כך קשה

"לצחוק על הסרטן דווקא הצלחתי, ההחלמה, היא זו שכל כך קשה", במילים אלו פותחת לאה גבר את דבריה, שפורסמו באתר 'אש התורה'.

"חנוכה. נר ראשון. שלושת הזוגות וששת הנכדים והנכדים מחכים למסיבת חנוכה המשפחתית המסורתית שלנו. אבל אני חלשה. חלשה יותר מתמיד. הערב אני צריכה לתת לעצמי זריקה – ואפילו אם אקח לפני זה אקמול, יהיה לי חום ואני אהיה חלשה", כותבת לאה.

מחשבה צצה במוחי: "את לא אסירת תודה שאת יכולה לחגוג חנוכה עם המשפחה?"

"מובן שכן", השבתי לעצמי. "אחרי הכל, מסיבת החנוכה השנה תהיה מן סעודת הודיה אישית. ששת החודשים האחרונים היו מסע ברכבת הרים של ניתוח, כימותרפיה, תופעות לוואי, אשפוזים, תרופות.

"לפני שבעה שבועות, קיבלתי את ההודעה: נקייה. נקייה. איזו מילה יפה. ההקלה, החגיגה. יצאנו מרחפים מחדר הניתוח.

"החלמה היא מצב מצוין להיות בו, אבל זה לא מסביר את הדמעות שנקוות בקלות שכזאת בעיני. ומה לגבי החולשה, התשישות, התחושה המייסרת שאני עול, שהחיים עצמם עול, ולאן מתקדמים מכאן?", ממשיכה לאה לתאר את תחושותיה, בנר ראשון של חנוכה.

מיוחד: חולי סרטן סופני שהחלימו - ושרדו כדי לספר

על ערש דווי? זה מה שצריך לעשות כדי לנצח את המוות

"הילדים מצפים בשתיקה לחזור לשגרה, לשוב למקצב חייהם. מצפים למסיבת חנוכה, כמו בכל שנה.

"אבל זה לא כמו בכל שנה. אני עייפה. מרגישה חלולה. אני לא חשה את היד השמאלית. מנגבת דמעה ושוקעת לתוך הספה לסלון", ממשיכה לאה.

"הבטתי מבעד לחלון, ראיתי את הגינה הפרטית שלה נבולה. ליבי התכווץ בכאב עז. כאשר חליתי, היתה הגינה פורחת, ושפעה צבעים ויופי. לכבוד חזרתי הראשונה הביתה מבית החולים, הגיעו חברותיי ושתלו, עישבו, השקו וטיפלו את הגינה - שהפכה למקום מקסים. וכעת היא נבולה. 

"כך גם בתוכי. איפה הלוחמת שכולם העריצו?! קל מאוד לצחוק על הסרטן, גיליתי. אבל ההחלמה קשה עד מאוד. מה נשאר ממני עכשיו, מה נשאר מחיי? תרופות, עם תופעות הלוואי שלהן, שאצטרך ליטול כל חיי, בדיקות, מעקבים, יד שמאלית שנותרה פגועה. אני גן נטוש מלא בפרחים מתים".

"הגיעה המסיבה. כולנו מסובים סביב השולחן, הנכדים משחקים על הרצפה.

'"יודעים שחנוכה נקבע רק שנה אחרי נס פך השמן?', שאל בעלי, 'ועוד משהו מעניין, כשחנוכה נקבע, המלחמה עדיין לא נגמרה. למעשה היא נמשכה עוד שנים".

"מה?!", זקפתי את אוזניי. "באמת?! כשהם הדליקו את המנורה, הם עדיין היו באמצע המלחמה?", שאלתי.

"אחד החתנים השיב ופתח בהסבר ארוך על ההיסטוריה של האימפריה היוונית, אולם תשומת ליבי כבר התפזרה.

"מבטי נופל על השלהבות המרצדות, חנוכיית הכסף הנוצצת, והאור שמשתקף בעדה. בחוץ הלילה ירד. הלילות של כסלו ארוכים. 

"אני עוצמת את עיני, ומדמיינת את יהודי הארץ לפני אלפיים שנה. אני מדמיינת את התקווה, את האמונה של אותן משפחות ששנה אחרי שקרה הנס, עיצבו חנוכייה והדליקו את הנרות, בלי לדעת מה תהיינה התוצאות. בלי לדעת אם הם ינצחו במלחמה, אם הישועה תגיע אי פעם. אורות של אמונה. אורות של תקווה.

"אני מסתכלת עד שעיני מתערפלות מדמעות וניצוץ נכנס ללבי. ניצוץ של תקווה, למרות אפלת הלילה, הגשם הנוקש והרוחות הסוערות, ניצוץ של תקווה לכל מה שיביא בכנפיו העתיד", מסיימת לאה את דבריה החודרים ללבבות.

כשהפקס בישר על סרטן, הרב אהרון מרגלית קיבל החלטה מפתיעה. צפו: