סיון רהב מאיר: להיות גיבור זה לא להיות סופרמן

למעלה מ-74% מהישראלים מדליקים נרות חנוכה, לפי הסקר האחרון. זה נתון מדהים, אם מסתכלים על העולם בכנות: הרי שום אנטיוכוס לא רודף אותנו ואוסר עלינו לחיות כיהודים. איך משמרים את האש של המכבים, את ההתלהבות, כשכבר אין שום "אסור" והכל "מותר"? כשהסביבה משדרת לך: "אחי, תעשה מה שבא לך, זה לא משנה"? הסיפורים על אבותינו שהתחבאו ונרדפו הם מרגשים וחשובים – אבל מה איתנו? קל לשמור על הזהות כשאתה במלחמה מובהקת של רעים מול טובים. בעולם הפתוח הכול מבלבל ומורכב יותר, וקשה ליצור זהות חזקה.
היום, כשאומרים "קנאות" או "מסירות נפש", אנחנו חושבים בעיקר על בן לאדן או נסראללה, על אידיאולוגיה שמקדשת את המוות. אבל איך מקדשים את החיים? איך היהדות יכולה להדליק אש חיובית, של תורה וחסד ואור? כל שנה מחדש בחנוכה מתברר שיש רוב עצום שמעוניין להמשיך את הסיפור של החג הזה, מדור לדור. אנחנו רוצים לשמור על ערכי אבותינו החשמונאים, גם בעולם שבו אין אנטיוכוס, לא כי אנחנו מתחבאים מפני הגזירות, אלא מתוך שמחה ורצון ואהבה. אל תמעיטו בחשיבות של נרות חנוכה. גם זה – סוג של גבורה בימינו. חנוכה שמח.

שיעור התורה הוותיק בעולם?

"שלום, שמי ראובן בן פורת. חייב לשתף בסיפור של סבתא שלי, אסתר. לפני 63 שנים, בשנת 1956, ביקשו מסבתא להתחיל להעביר שיעור בשבת לנשים, במעברה שליד הקריות. השיעור התחיל בצרפתית לטובת עולות צפון אפריקה, ולאורך השנים עבר לעברית לטובת עולות מתימן, פרס, צרפת, ברית המועצות, אתיופיה ועוד. סבתא הלכה ברגל בכל שבת, ללא הפסקה. במלחמת המפרץ, למשל, השיעור נערך במקלט.
סבתא חגגה השנה יומולדת 100, ולאחרונה נחלשה מעט. בשבת הזו, לראשונה, היא לא העבירה את השיעור. כך היא כתבה למשתתפות: 'השם נתן לי שתי אהבות גדולות: אהבה לתורה ואהבה לעם ישראל. את שתי המתנות הגדולות האלה השתדלתי לנצל לטובה בשיעור שלנו. למדנו תורה, אבל למדנו גם מנהגים ומסורות שונות, מתוך כבוד לכל משתתפת. בצער, בגלל מצבי הבריאותי, אני נאלצת להיכנע ולסיים כעת את תפקידי. תודה על ה'יחד' המיוחד שיצרנו במשך יותר מ-60 שנה. שנזכה לביאת הגואל בקרוב'.
זו סבתא שלי. אני לא מאמין שיש עוד שיעור תורה בעולם שנמשך כל כך הרבה שנים, ומועבר על ידי אותו אדם. בעידן שבו ממשלות עולות ונופלות במהירות, וכל הוויכוחים וההפגנות והנושאים מתחלפים – אני מבקש שאנשים יידעו גם על סבתא אסתר והשיעור שלה. ובעצם בימי החנוכה כולנו, כמו סבתא, מדליקים אורות קטנים, יום ועוד יום, בהתמדה, מתוך חיבור לערכים נצחיים".

אנחנו צריכים נהגים גיבורים

בחג שבו מדליקים נרות, כבו כל כך הרבה נרות. 4 נוסעי אוטובוס נהרגו בתאונה בקו 947, ועוד 2 ברמת גן, ביממה אחת בלבד. השבוע קראתי רק על שניים מהאורות האלה: יוסף קהלני, עובד תל השומר שיצא לפנסיה, הותיר 3 בנות ו-14 נכדים אוהבים. אשתו חיכתה לו בחלון כדי שיגיע להדליק איתה נרות חנוכה. היילי ורנברג עלתה לישראל מדרום אפריקה, ועבדה כמורה לאנגלית.
חנוכה נחשב לחג הגבורה. אולי צריך לחשוב מחדש על המושג. נוטים לצייר אצלנו גיבור כסופרמן, מאצ'ו, גבר-גבר. אבל חז"ל קבעו לפני אלפי שנים שגבורה ממש לא קשורה רק לשדה הקרב וליכולת פיזית: "איזהו גיבור? הכובש את יצרו". המילה גבורה מגיעה הרי מאותו שורש של המילה להתגבר, והיום זה נכון במיוחד בכביש. שם צריך לכבוש את היצר, להתגבר עליו: נהג צריך להתאזר בסבלנות, להתחשב באחרים, להתרכז, לא לגנוב רמזורים, לא לחתוך נתיבים, לא להציץ בסלולרי, לעצור לנוח אם צריך. למה אנחנו לא רואים את כל זה כגבורה אנושית?

גיבורה מודרנית

איני זוכרת מתי יצא לי לשבת ככה מול מרואיינת: גם להתרגש, גם להודות, וגם לחשוב מה הייתי עושה במקומה. את סילביה פוטי, אמריקאית, נוצרייה, פגשתי לאחרונה בשיקאגו. משפחתה הגיעה מליטא, והיא גדלה על כך שסבא שלה – יונאס נורייקה – היה גיבור מלחמה. ליטא מלאה בפסלים שלו, בתי ספר על שמו, אתרי הנצחה ועוד. אימא של סילביה ביקשה ממנה, לפני מותה, לכתוב ספר על סבא, הגיבור הלאומי. סילביה החלה את התחקיר, ולאט לאט גילתה את האמת המרה: הגנרל המהולל היה פושע נאצי, שאחראי לרצח של 14,000 יהודים.
היא חשה בושה עמוקה אבל לא יכלה לשתוק, ויצאה למסע לחשיפת האמת. סילביה פנתה לתקשורת ולבית המשפט ופועלת כיום כדי להרוס את האנדרטאות שלו, לשנות את שמותיהם של המוסדות שנקראים על שמו, ולגרום לליטא להכיר באמת ההיסטורית.

רבים בליטא רואים בה בוגדת, אבל היא לא נרתעת. היא חולמת להגיע לישראל, ולספר גם כאן את סיפורה. אמרתי לה שסבא שלה לא היה גיבור, אבל היא גיבורה, ושזה סמלי לפרסם את הסיפור הזה בישראל דווקא בחנוכה. חג של מעטים מול רבים, חג של מאבק תרבותי נחוש בדעה השלטת והכוזבת, חג של ניצחון האור על החושך.

שבי רגע

כבר ארבעה ימים, ארבעה נרות, שאני מצליחה לעמוד במשימה הזו: לא לעשות כלום. בימינו זו חתיכת מטלה. בחנוכה נוהגות הנשים שלא לעשות שום מלאכה בחצי השעה שלאחר הדלקת הנרות. להניח בצד את הסלולרי ואת כל העיסוקים ולהתרכז בשלהבות, ב"ביחד", בחנוכה עצמו.

וכך אומרת הרבנית ימימה מזרחי: "פעם היה קל יותר לשבת ליד החנוכיה. לא לטגן סופגניות, לא להחליף טיטולים, לא להגיש שום דבר. פשוט לשבת. תנסו: תדברו ליד החנוכיה, תשירו, תתפללו, תצחקו, תשתקו, תסתכלו. הרי מה הדבר שהכי חסר לנו בעולם? יישוב דעת. את רוצה לסמס למישהו ושוכחת למי רצית לכתוב ומה בכלל רצית. את הולכת בנחרצות למטבח ואז תוהה: 'מה חיפשתי פה בעצם?'. אז שבי והביטי בחצי השעה הזו בנרות, בעצמך, בסובבים אותך, וראי מה יש לך. ראי את ה'יש' ולא את ה'אין'. תפסיקי להתאמץ ולהתרוצץ ולחשוב כל הזמן שהאור נמצא במקום אחר. האור כאן, אצלך. תביטי בשלהבות ותקבלי תובנות חדשות לגמרי. לראותם בלבד. זה כל מה שצריך לעשות. אל תחמיצי. אל תהרסי את הרגעים האלה בעשייה".