במחשבה תחילה לפרשת מקץ: למה זרק הרבי מהחלון את פרוטותיה של האלמנה המסכנה?

"אני צריך 300 שקל", מודיע הילד לאביו. "אמא אמרה שאני מתחפש לשוטר. צריך מדים, צריך אקדח, צריך אזיקים ומכשיר קשר".

"אל תדאג", משיב האב, "מתחפשים רק בפורים. בפורים יהיה לך כל מה שצריך".

בבוקר יום הפורים מושיט האב לבנו אקדח צעצוע וקפצונים. "הנה התחפושת".

"אבל אבא", מיילל הבן, "זה לא נקרא! אני רוצה כובע וחולצה של שוטר".

"אתה לא שוטר רגיל", מרגיע אבא. "אתה שוטר סמוי"...

* * *

כל החרטומים במצוקה קשה. לא פרנסתם ויוקרתם המקצועית עומדות על כף המאזניים, כי אם חייהם. פרעה רוצה להרוג אותם אם לא יפתרו את חלומו כיאות.

בשעה קשה זו "מאמץ" שר המשקים את זיכרונו ו... נזכר. "ושם איתנו", מספר שר המשקים לפרעה על חוויותיו מלפני שנתיים בבית הכלא, "נער עברי עבד לשר הטבחים ונספר לו ויפתור לנו את חלומותינו".

רש"י מסביר מהי האינפלציה הפתאומית בתארים ששופך שר המשקים על יוסף: "נער - שוטה, ואין ראוי לגדולה. עברי - אפילו לשוננו אינו מכיר. עבד - וכתוב בנימוסי מצרים שאין עבד מולך ולא לובש בגדי שרים".

שר המשקים רצה לבזות את יוסף בעיני פרעה, כדי שיוסף לא יקבל כבוד על פתרון חלומו פרעה.

אולם צריך להבין: איך רוצה שר המשקים שאחרי כזה לגלוג מצידו על יוסף, יקרא פרעה ליוסף לפתור את חלומו? ובכלל, למה הוא מתעב אותו כל כך אחרי שיוסף עשה לו טובה גדולה?

"אין לו תקווה!", חרצו הרופאים בפסקנות.

לבה של האלמנה חישב לפקוע מעוצמת הכאב.

לפני שנים מספר איבדה את בעלה. ילד אחד היה להם, שהותיר בה תקווה של נחמה. גידלה אותו האלמנה במסירות רבה, עבדה בימים ובלילות, טרחה לשהות לצידו בשעות אחר הצהריים כשחזר מבית תלמודו, ולאחר שנרדם המשיכה במלאכה מייגעת כדי להביא לו טרף.

לפתע לקה ילד החמד בשיתוק, ופלג גופו התחתון איבד את היכולת לתפקד. נטלה האלמנה את בנה על כפיים והצליחה לעורר רחמי בעלי ממון ויכולת שיעניקו לה כסף, באמצעותו תקבל חוות דעת רפואית מבכירי הרופאים בעיר הבירה.

אולם כעת אפסה כל תקווה.

בשלב מסוים לחש מאן דהוא על אוזנה שהרה"ק רבי מאיר מפרמישלאן מחולל מופתים גלויים, אם תיסע אליו ותביא לו פדיון ראוי לשמו, לבטח יוכל להושיע אותה היכן שקצרה יד הרופאים.

נסעה האלמנה מכפר לכפר עם בנה החולה, בכל מקום עוררה רחמים ופשטה יד להוצאות הדרך ואף חסכה פרוטות רבות עבור הפדיון לצדיק.

כאשר הגיעה סוף סוף לפרמישלאן ונכנסה אל חדרו של הרבי, הפכה את צרורה הדל על השולחן והכריזה: "רבי, זהו כל רכושי! אנא, פעל נא ישועה לבני המסכן...".

אסף הרה"ק מפרמישלאן את המעות ושאל ברוגז: "ומה סבורים הנכם, שיש לי זמן לספור את הפרוטות הללו?", ותוך כדי דיבור השליך את המעות מהחלון הפתוח.

בפחי נפש נטלה האלמנה את בנה ויצאה החוצה. מתחת לחלון התכופפה האומללה לאסוף את המטבעות, ולפתע היא רואה שבנה מתכופף כמותה ומרים את המטבעות. השיתוק - חלף לו כלא היה.

"בוא, בני", לחשה המסכנה לבנה, "נזדרז לאסוף את הכסף ונברח. כדי שלא יגיד הרבי שה'מופת' הזה אירע בגללו וידרוש את הכסף בחזרה"...

מבארים בעלי המוסר: כאשר מקבל אדם טובה מחברו הוא מוגדר כ"אסיר תודה". "אסיר" זה על שום מה? שכן עד שלא ישיב לחברו כגמולו הטוב - יהיה חייב לו טובה כאילו הוא אסיר ברשותו.

מה עושה אדם שאינו רוצה להיות חייב לאחרים?

במקום להשיב טובה, בחר שר המשקים בדרך הרעה: "נער. עברי. עבד", הוא מבזה את יוסף כדי שפרעה לא יעריך אותו.

אלא שבכל זאת הוא מסביר לפרעה שיוסף לפעמים מצליח, יש לו מזל יותר משכל. אצלי ואצל שר האופים, מספר שר המשקים לפרעה, זה עבד לו - "איש כחלומו פתר". שווה לך לנסות. מה תפסיד?

* * *

יהודים אינם מתכחשים לטובה שעשו להם. יהודים שמחים על הזכות להשיב תודה וטובה למי שגמלו עמם טוב.

בחנוכה אנו מעלים את מידת ההודאה על נס. לא די שאיננו מתכחשים לניסים שנעשו לנו, אנחנו אפילו לא "מבליעים" אותם באלגנטיות ובשקט כמסר "סמוי", אלא אנו מפרסמים אותם. אנו גאים ושמחים להיות אסירי תודה.