"איך לא ידעתי", כ"ח - גם הלילה היו זיקוקים בשמים

כל הבוקר עמלנו כמו נמלים קטנות על חוף הים ובנינו בחול סירה מדהימה ביופיה. אני, מוטל וצילי יצרנו אותה מבחוץ, הילדים של פינקוסביץ עיצבו אותה מבפנים, ואסתי הייתה התינוקת ששמים בפנים כדי למדוד... מה לא היה בה בסירה המופלאה שלנו? ספסלים מחוטבים, מושבי רגליים. תא איחסון קטן והגה מפואר מאוד. קישטנו אותה בצדפים מיוחדים ובכמה פרחי קריפון, וכל הילדים שהיו בחוף באו לראות את הפלא שלנו.

זו הייתה סירה מלכותית שאפילו ההולנדים הכי עשירים לא ראו מימיהם. אבל בצהריים השמש הביאה איתה את הים, הכניסה את המים ישר לתוך הסירה, והטביעה לנו אותה בלי להתנצל אפילו...

נופפנו לגרגרים הנסחפים לשלום, ניחמנו אותה שמחר נקים אותה מחדש, והלכנו משם מאושרים, מלאי סיפוק ורעבים כמו אנשים שעבדו קשה כל הבוקר.

אמא פרשה מפה יפה מתחת לצל וחילקה לכולנו פירות. היו שם אפרסקים, תפוחים, ושקית של גזר גמדי חי וקלוף. אכלנו הכל, עד שכמעט שכחנו שעדיין מצפה לנו ארוחת צהריים.

אחרי ארוחת הצהריים יצאנו לפארק הצבעונים הגדול, נושפים בצינורות הפלסטיק שלנו ומתחרים מי יצליח להעיף רחוק יותר את הכדורים הקטנים שקטפנו משיח הבר בפארק.

הכדורים קטנים ושובבים והם תמיד נגמרים לי לפני הזמן. ועד שאני יוצאת לקטוף לי חדשים, מוטל אחי מנצח. תמיד הכדורים שלו מגיעים הכי רחוק...

זה תמיד מעצבן אותי. אבל כשאמא מחלקת ביסקוויטים עם ריבה לארוחת ארבע, אני נרגעת ושוכחת מהכל ושבה לאהוב את כולם ואת הכל.

אחר כך היה לילה, והחלון השחיר מאחורי הוילון. נדמה לי שחלמתי משהו על סירה מממולאת כדורי פירות בר, שמוטל אחי מפליג בה מעל הגאות. אבל החלום הסתיים לו באמצע בקול פיצוץ גדול - זיקוקים!!!

מבוהלת מאוד, שמעתי את קולות הנפץ הבאים בזה אחר זה, רואה איך החדר שלי מתמלא הבזקים כחולים-אדומים-צהובים. ומרגישה איך הפחד לופת אותי בזרועותיו הקרות. אוי לא! אני מתכסה בשמיכה מעל הראש. רק לא זיקוקים!

אני באמת לא מבינה מה יפה או מעניין בזיקוקים, ומה יש להולנדים שהם מתלהבים מפיצוצי השמים הללו. אני אמנם ילדה גדולה, כמו שאמא ואבא אומרים לי תמיד, אבל הזיקוקים גדולים יותר.

השמיכה לא עוזרת. הפיצוצים חודרים אותה בקלות, ואפילו האור הכחלחל מצליח להיכנס לי בפנים. אז בסוף אני קמה, מגששת ברגליים רועדות אחרי נעלי הבית שלי ומטופפת איתם מהר מהר על פני רצפת העץ. "בום... בום..." רועמים השמים ונשפכים משם אורות אל תוך הבית. "בום... בום..." אני טסה כחץ אל החדר של ההורים. המיטה של אבא ממתינה לי שם. גדולה וכבדה ובטוחה.

באצבעות רועדות אני נוקשת בעדינות על הדלת, מחכה לאישור. ואז כשאני שומעת מבפנים את ה"יא... יא..." הנכסף, אני קופצת אל מתחת לשמיכה ויודעת ששום דבר רע לא יכול כבר לקרות לי. ועכשיו, מוגנת מאוד ושקטה, אני לא שומעת כלום. וזה גם לא משנה. אחר כך תבוא אמא ותמצא אותי מגולגלת בתוך השמיכה, היא תעביר אותי בשנתי אל חדרי. ובבוקר אשאל את עצמי, כמו בכל פעם, האם באמת לא חלמתי את כל זה?!

אבל עכשיו אני כאן, והשמיכה של אבא שומרת עלי... אבא החזק והטוב, חזק יותר מכל הזיקוקים בעולם.

לא כל יום אבא חזר הביתה. הולנד אינה רחוב סמוך שצריך בשבילו כמה תחנות ב'טראם'. לאבא אין חופשה מן הבורסה בחודש יולי, אבל לנו יש. אמא נוסעת איתנו ועם הדודים להולנד, אבל אבא מגיע רק בסוף השבוע.

כל השבוע אני מחכה לו והקול שלו והחיוך שלו חסרים לי כל כך. וכשאבא סוף סוף מגיע ואני שומעת את קולו מן הדלת והלב שלי הולם עד שיש לי זיקוקים בתוכו. "חנה'לה!" הוא קורא לי ופושט את ידיו לקראתי, ואני כמעט לא יכולה לדבר. חוששת שמא יצאו לי דמעות במקום דיבורים. מתכרבלת בקפיצה בתוך הג'קט שלו, מריחה את ריחו האהוב וחושבת כמה טוב שאבא פה, וכמה התגעגעתי. לא, לא כדאי לבכות עכשיו...

לפרקים הקודמים, לחצו כאן.