"אין מקום לשתיים", פרק כ"ח: שלימה

"היית רוצה להכין את התפאורה?" שאלה אביגיל בזהירות, ומשלא נענתה, קראה בשמה בקול רם מעט יותר, "בת שבע?"

בת שבע, שהייתה עסוקה בשרטוט של קישוט כיתה לאחותה, הרימה מבטה אל מדריכתה, "אה, שלום, אביגיל. לא שמתי לב שנכנסת".

"באתי לראות מה שלומכן". אביגיל חשה שהמושכות נשמטו מידיה במידת מה. מאז האסון התמקדה העדשה בדבורי. היא ידעה שזה הגיוני, והסיבה היחידה שאכפת היה לה, היא מפני שהבנות עצמן היו נסערות ומבולבלות. אסיפת כיתה שתלכד אותן מחדש, תעסיק אותן בדברים טובים ותפנה את הפוקוס למקומות אחרים – היא הדבר הטוב ביותר שתוכל לתת להן. בעצה אחת עם המנהלת והמחנכת, הן החליטו לערוך את אסיפת הכיתה הזאת. למביט מן הצד, ייתכן שהדבר ייראה כלא מתחשב, נטול רגישות ואולי אנוכי מעט, אבל היועצת, שדיברה עם בנות רבות בכיתה, הודיעה שזה יועיל לבנות לפרק את המתח האצור בהן.

הני סלומון, אחת הבנות המובילות בכיתה, הסכימה לקחת על עצמה את ארגון האסיפה בצוותא עם המדריכה. בנות נוספות הציעו עזרתן, ונראה כי קיפאון ההלם החל להפשיר בכיתה. זמזומי עשייה עלו על שפתי הבנות, ואביגיל, המדריכה, יכולה הייתה לציין כי היה זה צעד נבון.

בת שבע טרם הציעה את עזרתה. אביגיל היססה אם לפנות אליה. הנערה, בעלת ידי הזהב והכישרון המדהים, יכולה לתת תרומה משמעותית לכיתה.

הני צידדה בפנייה אליה, ואביגיל, שמצאה עצמה נעזרת בהני רבות, בין בהכנת התכנית ובין בהבנת הלך הרוח בכיתה ובהבנת הבנות, התלבטה.

"את בטוחה?" שאלה את הני, מוטרדת, "רק לפני שבוע היא בנתה תפאורה, והסוף של זה היה גרוע".

"היא לא אשמה", אמרה הני מידית.

"כמובן", הרגיעה אותה אביגיל, "אף אחד לא חושב, חלילה, שהיא אשמה, אבל בכל זאת... את יודעת... ייתכן שהיא מבוהלת, ייתכן שהיא מאשימה את עצמה, ייתכן שהיא נושאת בתוכה כאבי לב על כל העניין, ייתכן שהיא בטראומה. איך אפשר לפנות אליה עם בקשה כזו?"

"את לא חושבת שזה רעיון טוב?" שאלה הני ישירות.

"לא. אני חושבת שזה יזיק לבת שבע".

"מבחינת התפאורה, אני מתכוונת".

"אין כמו בת שבע". הודתה אביגיל. בת שבע הייתה כישרון שלא מוצאים כל יום. היא הרכיבה תפאורות במומחיות שאין לה אח ורע. השתמשה במקדחה ובמברגה בקלילות ובמיומנות שנערה אחרת כותבת בעט. ברגים צייתו לה ללא סיבוב מיותר, מסמרים הרכינו ראשם מול הנף פטישה. היא באמת הייתה מוכשרת מאוד בהרכבה, הקמה והעמדה.

"אז למה לא?"

"אנחנו לא צריכות מי-יודע-מה תפאורה מורכבת", אמרה אביגיל, "בסך הכול כמה ציורים... לא יותר מזה".

"אבל למה לא לבקש ממנה לחתוך אותם לגדלים המתאימים ולחבר אותם לשולחנות בצורה מושלמת?"

"כי היא עלולה לחזור לטראומה שחוותה, הני, וזה לא היה מזמן".

"בת שבע שלמה עם עצמה", אמרה הני בביטחון, "דיברנו אתה על זה, וגם היא מדברת על זה בחופשיות. נכון, היא הרכיבה את התפאורה, אבל היא לא חושבת שהיא אשמה שהתפאורה קרסה. דברים כאלו קורים גם אם יש נהלי בטיחות מעולים. עצוב, כואב, מצער, אבל היא לא אשמה".

"יכול להיות שהיא אומרת כך, אבל מרגישה אחרת", אמרה אביגיל את מה שחשבה כל בת דעת בסמינר באותם ימים.

"כולן אמרו כך", הסכימה הני, "עד שפגשו את בת שבע. היא פשוט לא מבינה על מה את מדברת. ואת יודעת מה? שמעתי שגם היועצת, המורה גרוסמן, אמרה שבת שבע אישיות חזקה ובריאה. היא יצאה מכל הסיפור הזה בלי שום טראומה, ובלי שום רגשות אשם. היא אומרת שזה משמים".

"טוב", אביגיל הרכינה ראש בפני חוות דעתה המלומדת של המורה גרוסמן, "אני אשאל אותה".

בהפסקה היא נכנסה אל הכיתה, והבנות הקיפו אותה במעגל הדוק ואוהב. אביגיל הבחינה בכמה בנות חסרות במעגל הזה: יעל – חברתה של הני ואחת הבנות המובילות בכיתה, גיטי – כמובן, כמה בנות נוספות שלמדו בשקידה ממחברת היסטוריה, ולא היו מן הבנות שרצות לקבל את פניה, ו... בת שבע. היא נשארה לשבת במקומה, משרטטת משהו בריכוז.

אביגיל שוחחה כמה דקות עם חניכותיה, ואחר כך, בצעד קליל וכמה שיותר אגבי, התקרבה אל בת שבע, מפתיעה אותה בהצעה להכין את התפאורה. בת שבע, שהתרכזה בהכנת קישוט הכיתה, הניעה בראשה, "תפאורה לְמָה?"

"לאסיפת הכיתה".

"אה", אמרה בת שבע, מחייכת ומניחה את העט והסרגל, "בשביל אסיפת כיתה צריכים תפאורה? ממתי?"

"ממתי שיש לנו נערה מוכשרת כל כך", אמרה אביגיל, משיבה לה חיוך, "היינו יכולות להניח הכול בצורה פשוטה: את משחק הטריוויה על הרצפה, את תמונות הרקע על הקיר ואת כל השאר על השולחן. אבל כשיש לנו אותך, ובהינף יד את תחוללי קסם, למה לא להשתמש בזה?"

"אני אשמח", אמרה בת שבע בכנות, "למה לא?"

"אני יודעת למה לא?" אביגיל צעדה בזהירות, בזהירות רבה, "את עסוקה, אולי, או משהו... מה את מציירת?"

"אני מכינה לאחותי קישוט כיתה. היא בכיתה י"ג, ויש להן משימה במקום אחד מן השיעורים שהיא אמורה למסור".

"מהי המשימה?"

"היא ושלוש תלמידות נוספות מכינות קישוט כיתה לכיתה נמוכה באחד מבתי הספר. אני עוזרת לה בזה".

"אז את באמת עסוקה".

"לא נורא. עד מחרתיים אהיה עסוקה בזה, וממחרתיים אתפנה להכין את מה שצריך בשביל אסיפת הכיתה. יהיה בסדר".

"כן?" אביגיל הביטה בה במבט בוחן, "יהיה בסדר?"

בת שבע הייתה שאננה למדיי, "מה, את חושבת שזה לא יספיק, הזמן? את בעצמך אמרת שזה לא משהו רציני".

"תעשי את זה?"

"כן, למה לא? בשמחה".

אביגיל ציינה לעצמה בפליאה שבת שבע מתנהגת נפלא. היא באמת בריאה בנפשה, הנערה הזאת. יודעת על מה לקחת אחריות, ומה להסיר מעל שכמה. היכן עליה לפעול ולמה אין לה כל קשר. כמו שאמרה הני, היא נראית שלמה עם עצמה לגמרי. כשהני אמרה לה להציע את ההצעה הזו, של הכנת תפאורה, היא נרתעה. בעיניה זה היה כמו לגעת בפצע כואב. אבל בת שבע הוכיחה לה שיש בנות חזקות ממנה. כמה שהיא חושבת עצמה ליציבה ולחזקה, הנה לה דרגה חדשה ביציבות עצמית: שלמות מבורכת. בת שבע מיוחדת כל כך, היא התגברה על המשבר, הרגישה שהכול משמים, ואינה נושאת בתוכה שום רגשות אשם. היא שלמה עם עצמה לגמרי. מבפנים ומבחוץ. מושלמת.

לפרקים הקודמים, לחצו כאן.