"תהומות", פרק י"א - אין שוקו על השיש

היא עולה במדרגות לאט לאט, כל מדרגה נדמית לה כהר גבוה. התיק הקליל שלה לוחץ על כתפיה, כמו שוקל טון.

לא רוצה להגיע לבית הריק. כל כך ריק הוא הבית, שלפעמים נדמה לה כי מישהו חפר במרכז הבית שלהם פיר רחב ועמוק כתהום. אבל גם בבוקר היא לא רוצה לעזוב אותו וללכת לסמינר.

אין לה מה לחפש בסמינר, ואבא לא מוכן להבין את זה. הלימודים לא מעניינים אותה, והחברות- גם כן, נראות לה פתאום כל כך ילדותיות ופטפטניות. הרעש בכיתה מציק לה, וגורם לראשה להלום.

אפילו תמי, זה נשמע נורא, אבל אפילו תמי החברה הכל כך טובה שלה, כבר לא כל כך מעניינת אותה. תמי היתה נהדרת בכל התקופה האחרונה, מאז חלתה אמא. היא היתה לצידה, תמכה בה בעדינות. היתה קשובה אך לא חטטנית. ידעה מתי לבוא ומתי ללכת, מתי לדבר ומתי לשתוק, וגם אם עשתה מדי פעם טעויות טקטיות, שירי לא הקפידה. היא רצתה את תמי טבעית ורגילה, תמי מוכרת וחביבה.

גם ב'שבעה' היו החברות בסדר גמור. לגמרי בסדר. תמי ארגנה תור, והן באו לנחם אותה בקבוצות של רביעיה, ואילו תמי היתה איתה כמעט כל הזמן. היו גם הדודות ובנות הדודות, שכנות ומכרות, היא היתה כל כך מוקפת. היה רעש והמון בלגן, והמעגל שנוצר סביבה חיפה על הריקנות האיומה שבפנים, על הבור השחור שנפער בתוכה מאז אמא חלתה.

ימי השבעה חלפו עליה במן ריחוף מוזר וגדוש. היא לא שמה לב אפילו, שמשהו מהותי השתנה בחייהם, אבל אז נגמר הכל, ובבת אחת נוצר שקט. השקט משתולל וצורח בבית שלהם כבר שבועיים, ואף אחד לא חושב לעשות בו סדר, להרגיע אותו.

יום אחרי השבעה, היא קמה לבית דומם ואפל. היא לא הצליחה להבין את זה שאמא לא כאן. אמא לא תהיה כאן יותר לעולם. וזה בלתי אפשרי. כל כך בלתי אפשרי.

היא קמה אל המטבח לחפש שם סימנים של אמא. המטבח קיבל אותה בזרועות קרות ונוקשות. השיש בוגדני שכמותו, קידם אותה ריק ונוצץ.

שלוש כוסות השוקו הקבועות לא עומדות עליו. בקבוק הדייסה של יודי גם הוא איננו. שום כריך לא מחכה לה על השולחן. הריח של אמא, שהשאיר את רישומו בכל החדרים, וחיבק אותה כל בוקר באהבה, נעלם לגמרי מהבית, והיא לא הצליחה לעכל את זה.

כבר שבועיים היא קמה, כל בוקר מחדש, ורצה אל המטבח. אולי הבוקר יחכו לה השוקו והכריך?

נכון, היא כבר לא תינוקת, ויודעת להפיק יצירות מורכבות ומסובכת פי כמה וכמה מכוס שוקו וכריך עם חביתה,

אבל זה בשבילה הסמל של אמא שלה. אמא שתמיד דאגה לכל הפרטים הקטנים והקטנטנים.

ואחרי שלושה ימי חיפוש וריחוף כאלו, אבא החליט שהיא התאוששה, והכריח אותה ללכת לסמינר.

"החיים חייבים לשוב למסלול, שירהלה", הוא אמר ברוך תקיף. "הנה, גם לי קשה, וגם אני הולך לכולל".

"זה ממש לא אותו דבר", היא לחשה. "אני לא יכולה ללמוד בכיתה כשאמא לא כאן".

מיד אחרי רגע התחרטה על פליטת הפה. אבא נראה כל כך חסר אונים. למה היא צריכה להוסיף לו דאגות? למה היא כזו טיפשה? אבל אבא היה חסר אונים רק לרגע, מיד שבה ההבעה ההחלטית לפניו. "בינתיים את תמשיכי ללכת ללימודים, כי לא שייך שתבלי כאן בחוסר מעש, ואנחנו כבר נראה מה לעשות".

"אין מה לעשות, אין!" היא הוסיפה להתווכח, פגועה מהגדרותיו של אבא, כך הוא רואה את ההתמסרות שלה? "ואני בכלל לא בחוסר מעש. אני מנקה כאן, שוטפת, מכבסת, ואפילו מכינה קצת אוכל. אני מנסה במקום... במקום אמא".

ואז פרץ ממנה הבכי, היא חששה שתיכף אבא יצטרף אליה.

אבל לא. אבא חזק ממנה.

הוא רק אמר לה בקול צרוד, "שירהלה, את ילדה נהדרת ומסורה, ועכשיו לכי להתלבש וצאי לסמינר".

"התלבושת שלי לא מגוהצת", יצר הסרבנות דבק בה.

"אני אגהץ לך", אמר אבא.

"אתה?"

"אני".

"אה". זה היה כל כך משונה, שהדיבור ניטל מפיה.

"שירה, הביאי לי את החולצה".

כשאבא קורא לה 'שירה', היא יודעת שמוטב לה לשתוק ולציית.

ואבא עמד וגיהץ את חולצתה התכולה. זה היה מוזר ומכאיב, ושוב הציפו הדמעות את עיניה.

אך זו היתה רק ההתחלה.

*

היא יצאה לסמינר, או יותר נכון נגררה אליו בעל כורחה. נכנסה לכיתה כמו אסקימוסי מסורבל, המפלס את דרכו בקרח שבקוטב הצפוני.

היא רק רצתה שיניחו לה, שיתנו לה להתכנס בפינתה, שימשיכו את החיים בלעדיה.

אך החברות היו מלאות רצון טוב. שירי היתה בטוחה שמישהו הדריך אותם כיצד לנהוג בה, בשירי קפלן היתומה האומללה. אולי היועצת, אולי המחנכת החכמה שלהן, ואולי שתיהן יחד. כנראה אתמול קיבלו חברותיה שיעור שלא מן המניין שכותרתו: "שירי קפלן"...

המחשבה על כך העלתה בפיה טעם מריר, כאילו בלעה חפיסה שלמה של משככי כאבים, מאלו שבלעה אמא בכמויות גדולות בחודשים האחרונים.

אבל היא לא מצאה טענות, על אף שטרחה לחפש אותן. חברותיה היו מקסימות, כל כך מקסימות וטאקטיות, שלה לא נותר אלא לשתף פעולה. אבל אז היתה חוזרת הביתה מותשת ומפורקת אברים, כאילו טיפסה כל הבוקר על האוורסט, בדרך לכיבוש פסגתו הקפואה.

תמי דיברה איתה, כאילו כרגיל, אבל גם התייחסה למה שכבר לא יהיה רגיל עוד לעולם. והיא ידעה להעריך את המאמצים האדירים, את ההליכה הלוליינית על החבל הדק. שירי לא היתה בטוחה, שהיא היתה מצליחה להתנהג כמו תמי ושאר החברות.

ובכל זאת, כמה אפשר לההלך סביבה ברגישות, ולשקול כל מילה בפלס? חברותיה הן רק נערות צעירות.

במיוחד לאחר ההודעה הדרמטית שהגיעה אתמול, על השבת-בצוותא המתקרבת. בכיתה הראשונה בסמינר זה אירוע מרגש ומפעים. הבנות פרצו בשאגות התרגשות, המורה חיכתה שהסערה תשקוט, ודיברה על הופעה, על תחרות בין הכיתות, וחולקו תפקידים שונים.

שירי היתה לגמרי מחוץ לתמונה, אפילו לא צופה בה. הדיבורים עברו מעל ראשה ולא חדרו לאוזניה. היא הפכה לאדישה ואפאטית. מה לה ולשבתות האלו? מה לה ולהופעות ותפקידים?

ובסערת ההתרגשות, אף אחת לא שמה לב לשירי המשתבללת, שכחו לגמרי מקיומה. ועל אף שחשבה שהיא חפצה בכך, זה לא נעם לה פתאום. רק בהפסקה נזכרו בה תמי, דבורה ורבקי, החברות הקרובות שלה.

"איזה תפקיד בחרת, שירי?" שאלה דבורה ברכות מדודה שהתחילה להלאות אותה.

"תפקיד?"

"תפקיד לשבת בצוותא", מיהרה תמי להסביר, לגונן, להכניס אותה לשיחה התקנית.

"אני לא יוצאת לשבת", היא לחשה בלי כוח, הוציאה באדישות את הכריך שאבא הכין לה ויצאה ליטול ידיים.

והפעם תמי לא רדפה אחריה, אפילו. כנראה שגם לתמי נגמר הכוח, אחרי הכל.

*

אז עכשיו, היא עולה במדרגות ולא רוצה לחזור הביתה. במקרר מחכה לה ארוחת צהרים טובה, מאורגנת בתוך מגשיות, נותר לה רק לחמם ולאכול.

סבתא והדודות דואגות לה, דואגות יותר מדי, לטעמה, אבל ארוחת צהרים חמה ככל שתהיה, לא ערבה לחיך כשהיא נאכלת בבית קר וריק.

השעה כבר שלוש ורבע, אבא כנראה כבר אכל, נח ושב ללימודי אחר הצהרים בכולל. ומה תעשה עם עצמה כל שעות אחר הצהרים? שוב תישן עד הערב, ובלילה המחשבות על אמא יגרמו לראשה לבעור בכאב? ללכת לסבתא או לדודות- אין לה חשק, להזמין חברה- זה רעיון משולל היגיון, לקרוא- היא לא אוהבת, את שעורי הבית אין לה אפשרות להכין, היא בכלל לא יודעת בעצם אם נתנו שיעורים או מטלות אחרות.

לבשל? לארגן? לאפות משנהו נחמד? אין לה חשק, ואין לה כוח לכלום. היא היתה רגילה לשבת עם אמא כל השעות האלו. מה היא אמורה לעשות עכשיו? במה תמלא את החלל האפל הזה?

שירי נועצת את המפתח בחור המנעול, אך גם הוא בוגד בה, הדלת מסרבת להיפתח. רק לרגעים ספורים היא מתבלבלת, ובוהה בדלת הבית האהוב שלה, כי אז היא נפתחת למולה, ואבא עומד שם בחיוך החיוור שלו. חיוך שנולד בחודשים האחרונים, המהווה תחליף לחיוך הגדול והרגיל שלו.

"צהרים טובים, שירי", מחייך אליה אבא. "בדיוק חיממתי לך את האוכל וחיכיתי לך, היתה לי הרגשה שעוד רגע תבואי". אבא יושב מולה, והם אוכלים יחד, בדיוק כמו שעשתה אמא תמיד. בדיוק כמו בימים הטובים, לפני שחרב עליה העולם.

ואז מונחתת על ראשה הודעה דרמטית, מבהילה.

"היום נחזיר את הקטנים הביתה, שירי".

"נחזיר? מה?"

"נועה, אילה ויודיל'ה, נחזיר אותם הביתה", מפרט אבא בשלווה.

"נחזיר?" היא חוזרת אחריו, וקור מזדחל לתוכה מקפיא את אבריה. "ואיך?"

"נסתדר", אבא מחייך במאמץ. "את תעזרי לי, נכון שירהלה?"

היא שותקת, מבוהלת מההודעה, מבוהלת מעצמה, מבולבלת וחסרת אונים. הרי זה מה שהיא רצתה כל הזמן, בשביל זה שהתה כאן לבד כל התקופה הזו, כדי לשמור על הבית שלהם למען כולם.

אבל היא חיכתה שכולם יחזרו, כולל אמא, לא היתה מוכנה לאפשרות, שהדמות המשמעותית ביותר, למענה היא שומרת על הבית, תחסר ממנו לנצח.

"אבל אבא, היא מתנערת פתאום, "איך נסתדר? מי יכבס לכולם? מי יטפל ביודי, ויכין שיעורים עם הבנות? מי יבשל ויעיר בבוקר ו...שבת, איך נסתדר בשבת? אתה בחיים לא בישלת ולא כיבסת ולא ו... לא כלום, מי יעשה הכל?" הקול שלה הפך צווחני ומבוהל מרגע לרגע.

"אני". פוסק אבא ונעמד. "ואת?" הוא אוסף את הצלחות הריקות ומניח בכיור, פותח את הברז ומתחיל להדיח כלים.

שירי מביטה במחזה בעיניים קרועות, שוכחת לענות לאבא, רק ראשה נע מעלה ומטה. היא מביטה בגבו של אבא, השוטף את הצלחות, הוא נראה לה פתאום גבוה וחסון.

אבא מסתובב אליה ומחייך את חיוכו החיוור.

"יש לי בת גדולה שאוהבת לעזור, והקטנים אוהבים אותה מאד, נכון שירי?"

בטח, אבא, היא מהנהנת חזק, בטח שנכון.

לפרקים הקודמים, לחצו כאן.