"נשמה טובה את", פרק כ"ב - תנועת הנפש

"האם יש בנות נוספות שאספו מחלקי המשחק?" התענינה נעמה.

"מה, זה היה תרגיל בשבילנו?" הופתעה זיווה. "בכלל לא שמתי לב לחלקים."

"עקבתי אחריכן בשעה שנכנסתן לחדר. אין ספק שאת, פסי, היית הבולטת מבין כולן בהתמדה שלך באיסוף," חייכה אליה נעמה. "היו כאלו שגיחכו למראה החלקים הפזורים והמשיכו ללכת. היו שאספו חלקים מעטים או הזיזו אותם לצד המסדרון שלא יפריעו. הייתה מי שאספה פריט אחד שהיה כנראה משמעותי עבורה, ואחרות המשיכו לשוחח עם חברותיהן והעמידו פנים כלא רואות את החלקים הפזורים על הרצפה, למרות המראה הלא שגרתי."

כעת פיתחה נעמה דיון ושאלה כל אחת מן הבנות לתחושתה למראה שקידם את פניה - חלקי המשחק מפוזרים בתוך האולם ובמסדרון המוביל אליו.

לאחר מכן שיתפו כל אחת מהבנות בתורה מדוע אספה או לא אספה את חלקי המשחק, ומה היא לומדת על עצמה בעקבות התרגיל הקטן הזה. הן הגיעו לתובנות עמוקות בנוגע לדפוסים שמנהלים את אישיותן.

"בטיפול הרגשי אנחנו עוסקים הרבה מאוד בהתבוננות, משום שהיא המפתח לפיתוח האישיות ולעבודה על המידות," הסבירה נעמה. "לפעמים מתוך התנועה שבה פתחה המטופלת את הדלת, או מתוך השאלה ששאלה, ניתן ללמוד עליה רבות, ובאמצעותה להגיע לרבדים עמוקים יותר."

"לפני כמה שנים, למשל, הגיעה אליי בחורה מבוגרת לטיפול. כבר ברגע שפתחה את הדלת בחשש, שאלה: 'מישהו נמצא בבית?'

עניתי לה בשלילה.

'כמה שנים את גרה כאן?'

 השבתי לשאלתה.

לאחר שנכנסנו אל החדר בדקה אותי: 'יש לך באמת זמן אליי? את בטוח לא ממהרת לשום מקום?'

עניתי לה שהזמן הוקדש בעבורה.

לאחר מספר משפטים הפטירה: 'הרוח המעצבנת הזו, אכפת לך לסגור את החלון?'

סגרתי את החלון בשתיקה.

ואז אמרה: "בטח אין לך עצבים אליי. אני והקשקושים שלי בטח לא מעניינים אותך. אני יודעת שאני טרחנית ומשעממת ומעצבנת..."

באותם רגעים הבנתי יותר מתמיד שבחורה זו היא בחורה דחויה. לא בהכרח משום שמישהו דוחה אותה, אלא מאחר שהיא דוחה את עצמה. היא דחויה בעצם אישיותה. כשאנחנו דחויים מבפנים, אנו גורמים לסובבים אותנו לדחות אותנו שוב ושוב.

בחורה זו, נקרא לה רבקה, סובלת אכן פעמים רבות ממקרים שבהם היא נדחית באמת. אך שמנה לב כמה קל לזהות את התהליך שיצרה לעצמה: שחזור של כאב הדחייה פעם אחר פעם. גם בחדר הטיפולים ניסתה רבקה לגרום לכך שאדחה אותה. אך אני לקחתי את הדוגמאות שצפו בתוך הטיפול, והעמדתי אותה מול המראה שהציבה לעצמה.

"רגע, לא הבנתי," קראה רוני. "את חושבת שרבקה ההיא נהנית להידחות? היא יוזמת פעולות כדי שידחו אותה, מאחר שהיא רוצה לחוות דחייה?"

"שאלה מצוינת," החמיאה נעמה וענתה: "יש מושג שנקרא 'שחזור כאב'. אולי נדבר עליו בעתיד בהרחבה. שחזור כאב נובע מכך שהאדם מתרגל למציאות במשך שנים. אלו הדפוסים שלו, וכך הוא רגיל לחיות. הוא חוזר שוב ושוב לכאב המוכר, שמעניק לו תחושת ביטחון. ההמשך ידוע גם הוא..."

"זה ממש מעניין," אמרה תהילה. "מעניין יהיה לבדוק בשבוע הקרוב אילו דברים אני רגילה לעשות וללמוד על עצמי דרכם."

"לא הבנתי. למה את מתכוונת?" שאלה נילי.

"לא יודעת. למשל לקחת את העניין הזה אצלי, שאני צריכה תמיד להיות במרכז, ולבדוק מה זה בשבילי להיות סתם נוכחת בחדר, בלי לבלוט. מעניין יהיה לבדוק האם גם כשאיני במרכז, אני בעלת ערך בעיני עצמי."

ליצירת קשר עם הסופרת: madoruti8@gmail.com

לפרקים הקודמים, לחצו כאן.