"ובחרתי בחיים", פרק י’ - חור שלא יכול להתמלא

כעבור חצי שנה

היום קיבלנו את תעודות המחצית הראשונה. המחנכת שלי אמרה לי שהיא מתרשמת מאוד מהיכולת שלי לקום ולהתגבר. אבל אני, אני יודעת שזה שקר.

כן, זה מנחם שאבא נמצא בעולם אחר ולא הפך לערימת עצמות, אבל קשה לי להתרגל למציאות בלעדיו. מאוד קשה.
כלפי חוץ אני כרגיל, מסתירה את הרגשות האמיתיים שלי ואת ליבי השבור. 

לבלום את הדמעות  - זאת המומחיות שלי. ממש כמו רובוט אמיתי. 

אני בוכה בלי שאף אחד יראה. רק אני והדמעות. 

רק אני יודעת שאני מרוסקת לחתיכות מבפנים. שונאת את החיים. מרגישה שעושים לי דווקא. מרגישה שהחיים זה דבר דפוק, רצוף קשיים ומכשולים, בעיקר אצלי.

אומרים שקמתי, אבל אני עדיין מנסה להבין אם אפשר לאחות את השברים של הלב שלי. 

אני מרגישה שבשביל לאחות את שברי הלב, אני צריכה איזה שהוא חיזוק מאבא. בכל סרט הרי אדם שנפטר מותיר אחריו מסר שגיבור הסרט מוצא ככה פתאום. אני מרגישה שאין סיכוי שאבא שלי עזב ככה בלי להשאיר לי משהו, איזשהו מסר, איזו שהיא שארית של תקווה לחיים. 

התחלתי לחפש. ממש כמו בסרטים, עברתי על דפים שלו, על קבצים במחשב, דיסקים, תמונות  - מה לא. 

בינתיים זה נראה שאין מסר שהוא השאיר לי. אבל אני, אני בוחרת להמשיך להאמין. במשהו.

כעבור שלושה חודשים

עברה חלפה לה שנה. אתמול עלינו לקבר. 

זאת אומרת, המשפחה שלי עלתה.. אני, עדיין בוחרת שלא ללכת לשם. אף אחד לא מאשים אותי. הם אומרים שאני ילדה קטנה ואולי עדיף שלא אחווה דברים קשים שכאלו. שלא תבינו לא נכון. אני רוצה לעלות. אבל… אני לא מסוגלת. 

לברוח. וואו, אני מומחית בזה. אמרתי שכואבת לי הבטן. כן, כנראה בגלל הלחץ אבל נראה לי שהנפש שלי פשוט סיפקה את הכאבים האלו כתירוץ. גם כשאחי שאל אותי אם זה כדי להתחמק - טענתי שלא, למרות שבפנים די ידעתי שהתשובה היא כן.

לא באמת התגברתי. סתם הדחקתי. 

כל השנה האחרונה הייתי עמוק בלימודים. 

ההתעסקות בלימודים ובמבחנים שכל החברות הרגישו שהיא עול, לי מהווה מפלט יותר מתמיד. זה עוזר לי לא לחשוב על כלום ופשוט ללמוד.

היום כבר מותר לשמוע שירים. תמו כל מנהגי האבל. אבל אני לא מרגישה כלל רצון להתעדכן בשירי השנה האחרונה יחד עם אחיי. מה הטעם בזה?

אולי פשוט אין לי יכולת להתגבר על מה שקרה. זה אבא שלי ולכתו גרם לחור בליבי שלא יכול להתמלא שוב. 

חור גדול מאוד. 

לפרקים הקודמים, לחצו כאן.