השחקנית לשעבר: "כשחזרתי בתשובה זה זעזע את כל הבית"

את מספר הפעמים בהן שיחקה אתי ונגר על הבמה קשה לה לספור. למעשה, מאז שהיא זוכרת את עצמה, היא עוסקת בדרמה. ובכל זאת, במהלך העשור האחרון, כשהיא מוצאת את עצמה עולה על הבמה ומספרת את סיפור חייה, תוקף אותה בקביעות גל של התרגשות ושמחה. התרגשות מעצם המעמד. שמחה בשל ההישג שהיא זכתה להגיע אליו - הישג הנראה כרחוק כרחוק מזרח ממערב מההישגים שהיא שאפה להגיע אליהם בימי ילדותה.

ילדה של תחרויות

"אני מגיעה מתחומי המחול, הספורט והכושר", מספרת אתי על עצמה, "כילדה וכנערה הייתי מסוג הבנות שמגיעות הביתה ומיד מחליפות לבגדי ספורט ויוצאות לריצה ארוכה ברחובה של עיר. אמא הייתה מתקשרת אליי ומבררת: 'אתי, מתי את מגיעה? מתי את חוזרת?' ואני עונה לה: 'בעוד עשר דקות אני בבית'. עוברת חצי שעה ואני לא חוזרת, עוברת שעה שלמה, ואני נוחתת בבית, כולי שטופת זיעה ועייפה, משתטחת על הספה, ואחרי שאוזרת קצת כוח, יוצאת למשחק כדורעף, כשחוזרת מהכדורעף ממשיכה למשחק כדורסל, וחוזר חלילה".

אבל מלבד התחום הספורטיבי חיבבה אתי במיוחד גם את תחום הריקוד והמשחק. "הייתי רוקדת בבית מול המראה, כשאני מדמיינת בליבי איך אני הופכת למפורסמת וכל הקהל מריע: 'אתי! אתי!' כדי להגשים את החלום ולהפוך למפורסמת, למדתי את כל סגנונות המחול ואף השתתפתי בהופעות והצלחתי בכך מאוד. כל הזמן שאפתי להתקדם. זה מה שעניין אותי".

אלא שכאשר התגייסה לצבא, התחילו לעניין אותה גם דברים נוספים. באותם ימים היא הכירה חברה שבאה ממשפחה ברוכת ילדים העוסקת בקירוב. "החברותא שלי", מכנה אותה אתי. "זו בחורה שהייתה ידענית גדולה בנושאי יהדות ואני הערצתי אותה. היא ענתה לי על השאלות הרבות שהיו לי וגם לימדה אותי דברים שלא ידעתי, כמו נטילת ידיים, שמירת שבת, וכדומה. באחד הימים היא הזמינה אותי לביתה לשבת, ואז חטפתי את שוק חיי – השולחן בביתה היה מלא בבני משפחה ובנוסף להם ישבו סביבו גם עשרות אורחים, ואני לא מגזימה. ליד החברה שלי ישבה אישה שהייתה בתהליכי גיור והגיעה כדי להכיר יותר את היהדות. בסיומה של השבת העזתי ושאלתי את האישה הזו מדוע היא רוצה בכלל להיות יהודיה. התשובה שלה הממה אותי. היא הסבירה לי: 'מה שמותר לך אסור לי, אני רוצה שיהיה גם לי מותר'. לא הבנתי את כוונתה, אך החברותא שלי הסבירה לי: 'היא אומרת שלך מותר למשל לשמור שבת, ואילו לה – כל עוד היא לא מסיימת את הגיור, אסור'. המשפט הזה חדר לתוך ליבי. פתאום קלטתי שאני יושבת על יד מישהי שרוצה כל כך לשמור שבת, אך אסור לה, בעוד שלי מותר לעשות זאת ואני אפילו לא מעריכה את זה. יצאתי מאותה שבת עם הבנה ברורה שגם אני רוצה שולחן שבת עם שישה עשר ילדים ובעל שישיר לי 'אשת חיל', אבל עוד חלף זמן רב עד שהבנתי איך מגיעים לזה".  

(צילום: shutterstock)

הקשר עם החברותא המשיך והתעצם. "היו לנו שיחות עומק רבות מאוד", מתארת אתי, "לפעמים רבנו כי כעסתי עליה ולפעמים התרגשנו ביחד. אבל אין ספק שבזכותה עשיתי את הצעד של החזרה בתשובה, היא זו שליוותה אותי לאורך כל הדרך".

דמות נוספת שהתוותה את דרכה של אתי הייתה דוד שלה שחזר בתשובה ועסק גם כן בקירוב. "בתקופה בה התקרבתי התארחתי אצלו בשבתות, ישבתי סביב השולחן עם קבוצות של בעלי תשובה והעליתי לדיון נושאים שעניינו אותי יותר מכל. הייתי שומעת את התשובות, מאזינה להסברים ותוך כדי כך רואה את משפחתו המפוארת של דודי, את הכבוד שיש בינו לבין אשתו ואת חינוך הילדים, זה בהחלט השפיע עליי והוביל אותי להחלטה שאני רוצה להיות חרדית".

תשובה מאהבה

שנה וחצי לאחר מכן, כאשר אתי עדיין שירתה בצבא, הגיע היום הקשה של ההתנתקות מגוש קטיף. "הפלוגה בה שירתי באותה תקופה הייתה ברובה דתית, והייתי עדה להרבה דיונים מוסריים שהתנהלו בין החיילים. בשבת שלפני הגירוש, אחד החיילים נעמד ודיבר דברי תורה שבסיומם הוא אמר: 'אנחנו חייבים לזכור שמאחורי הפקודה והציווי האנושי של בני האדם, יש לנו גם ציווי אלוקי, ואנו מצווים קודם כל לקיים את מצוות ה'. אחד ההדגשים החשובים המובאים בתורה הוא 'ואהבת לרעך כמוך' ו'לא תעמוד על דם רעך', לכן אני הולך לסרב פקודה, ואז הוא פנה לכולנו ושאל: 'אתם איתי?' הסתכלתי סביבי וראיתי כמעט את כולם מהנהנים באומץ. זה הרעיד לי את הלב. באותה תקופה שמעתי כל כך הרבה דיונים סביב נושא ההתנתקות, אבל זו הייתה הפעם הראשונה בה הבנתי שיש גם הלכה יהודית שחייבים לקחת בחשבון, והיא זו שקודמת לכל דבר אחר. יצאתי מאותה שבת והרגשתי שאני צריכה לחשוב..."

אתי מדגישה שהיא לא מתחברת לסטיגמה שהחוזרים בתשובה מגיעים ממקום לא טוב. "להיפך, אני דווקא מגיעה ממקום טוב מאוד – ממשפחה בריאה ברוך ה', מגובשת ומלוכדת. זה לא שהיה לי חושך וחיפשתי את האור, להיפך - היה לי אור כבר מההתחלה. לא חסר לי דבר בחיים, ובכל זאת החלטתי לחזור בתשובה. אני חושבת שעשיתי זאת לגמרי מתוך אהבה".

איך הגיבו ההורים שלך?

"האמת היא שכשחזרתי בתשובה זה זעזע את כל הבית, ההורים שלי לא הצליחו להבין איך זה קורה להם ומדוע. היינו עד אז משפחה מסורתית, עשינו קידוש בליל שבת, ציינו גם את החגים, אם כי לא שמרנו אותם. במקום זה ישבנו סביב השולחן ושרנו במרץ שירי ארץ ישראל. הרגשנו אנשים מאוד איכותיים ואולי לכן להורים שלי היה כל כך קשה לקבל את הדרך החדשה שבחרתי לעצמי".

ביום בו היא סיימה את שירותה הצבאי, היא לבשה את בגדיה הצנועים ביותר ויצאה ללמוד ב'נווה ירושלים'. "אודה על האמת", היא אומרת, "כבחורה ספורטיבית שהסתובבה תמיד עם לבוש ספורטיבי, היה לי קשה מאוד להתחיל ללבוש חצאית. אני שומעת על נשים שמספרות איך היה להן קשה להתחיל לכסות את הראש, ואני חושבת שלי היה קשה אפילו יותר, אבל הייתי חדורת מטרה, היה ברור לי שאני הולכת לעשות את זה, וברוך השם הצלחתי".

באותו זמן היא גם קיבלה את עידודה המלא של אימה. "כל עוד לא הייתי שלמה עם עצמי וההתחזקות שלי נראתה כמו גחמה חולפת או שטות רגעית, אמא נקטה בעמדה קצת נוקשה וגם דאגה להבהיר לי זאת. אך ברגע שהיא הבינה שאני הולכת עם זה 'עד הסוף' ושזה סופי מבחינתי, היא כבר הבינה שנותרו לה שתי אפשרויות – או לקבל את זה או שלא. היא בחרה לקבל, למרות שבאותו שלב היא לא חשה שום קשר ליהדות. אני מעריצה אותה על התגובה שלה. מאותו רגע הכל היה לי יותר קל. אגב, בסופו של דבר גם הוריי חזרו בתשובה וכך גם רוב אחיי".

(צילום: shutterstock)

להתחזק מתוך הטוב

מספר שנים לאחר מכן, בהיותה בת 24 עמדה אתי תחת החופה ונישאה כדת משה וישראל, וכיום היא מתגוררת בחדרה עם בעלה וחמשת ילדיה.

כמו בעלות תשובה רבות שגילו את היהדות, גם אתי הרגישה בתחילה שלא ייתכן לעסוק בהופעות של מחול ומשחק לאחר שנכנסים למגזר החרדי, וכביכול עליה להשאיר הכל מאחור. "במשך שנתיים לא הופעתי, ורק מלאתי את עצמי בתוכן רוחני. אחרי שחלפו שנתיים וכבר הרגשתי שבניתי את עצמי, התחלתי לחזור לכל הדברים האלו בהדרגה, כשאני מודעת לגבולות המותרים. התחושה שלי היא שבהופעות אני מצליחה למצות את היכולות שלי באופן הטוב ביותר שיכול להיות, וכיום, כשאני משלבת את סיפור החיים שלי במשחק ובקטעי מחול, זו תחושה של מימוש עצמי. היום אני מבינה שבעבר חשבתי שאני נהנית להופיע, אך היום אני נהנית באמת".

איזה מסר את יכולה להעביר לאחרים שנמצאים בכזה תהליך?

"אולי זה מפתיע", היא אומרת, "אך המסר שלי אינו פונה דווקא לחוזרים בתשובה 'הרשמיים', אלא לכולנו. התחושה שלי היא שכולנו בעצם חוזרים בתשובה, אם זה בתא המשפחתי ואם זה בתא החברתי או האישי. כל חיזוק קטן שאנו עושים, כל התקרבות להקב"ה זוהי חזרה בתשובה וזה הישג. התשובה היא תהליך שלא נפסק אף פעם, ותפקידנו כיהודים הוא להיצמד כל הזמן להלכה ולהבין מה אנו שואפים ומה אנו רוצים להיות. בואו לא נחכה לצרות חלילה שיעוררו אותנו לעשות טוב, אלא נתחזק מתוך הטוב שיש לנו ומתוך הודיה לבורא".