לא סתם דמי חנוכה - כך מקדשים מטבעות של חול

הם הגיעו אלי למסיבת חנוכה, כל אחד וארנקו או קופתו בידו.

"סתבוש", הם קראו, "תראי כמה כסף כבר יש לנו!". הארנקים שלהם היו  גדושים ומלאים. מלאים במטבעות של שקל ובהרבה מטבעות של עשרות אגורות.

"וואוו", התלהבתי.

כל אחד מנכדי התיישב לצדי בהתרגשות כדי לספר לי איך הגיע ל-12₪, ל-15₪, או הגדולים יותר – ל-115₪.

הסתכלתי על המצבור של הממון, ועוד יותר הסתכלתי בעיניהם של הילדים.

"מה תעשו בכסף?".

כל אחד ענה את תשובתו:

"המון דברים. ביקשתי מאבא כדורגל ואבא לא קנה לי, אז עכשיו אקנה בעצמי".

"ואני רציתי אופניים, אבל אין לי מספיק כסף".

"אני תכננתי לקנות פנס גדול, שיהיה לי בשביל הטיולים שיוצאים מבית הספר".

כמספר הנכדים-הנכדות, כך מספר הרעיונות.

ואז הם השתתקו. ילדים עדינים. אף אחד מהם לא שאל את מה שעמד על שפתיו באותו רגע: "ומה תתני לנו את, סבתא?".

ואני?

אני הסתכלתי על נכדי וחשבתי לעצמי: "איך מעבירים את החמדה הזו למעות ולמטבעות לפסים אחרים?".

חשבתי רגע ושניים ואחר כך אמרתי להם: "ילדים, תקשיבו, אני רוצה לשמח את כולנו בדמי חנוכה אחרים".

הם השתתקו.

מתחילת מסיבת החנוכה לא זכינו לכזו דממה בסלון ביתנו.

"אני רוצה היום לשמח את עצמי וגם אתכם בדמי חנוכה: זוכרים שאחד מכם סיפר לנו על אבא של חבר שלו, שהוא חולה וכולם מתפללים לרפואתו, וגם אוספים כסף בשביל שיהיה לו לתרופות ולטיפולים?".

הם המשיכו לשתוק. לא הבינו מה עניין שמיטה להר סיני.

"אז אני החלטתי שהשנה אני נותנת דמי חנוכה לאבא של החבר הזה – אני לוקחת כסף ונותנת דמי חנוכה בשבילו.

"במקום לתת לנו? – שאל ילדון צעיר אחד.

"מה זה קשור?" – שאל פיקח אחר.

"אני מספרת לכם למי אני בוחרת לתת השנה דמי חנוכה".

"גם אני רוצה!", הכריזה פתאום אחת הנכדות, ותוך רגע כולנו הבנו למה היא מתכוונת: "גם אני רוצה לתת לו דמי חנוכה".

"גם אני" – היסס אחיה.

"גם אני!" – קרא עוד מישהו ממשפחה אחרת.

אט אט הבינו כולם את הרעיון.

"טוב, נו, כמה את תורמת?" – פנה בן דוד אחד, שאוהב לחתוך עניינים, לאחת מבנות הדודות.

"וכמה אתה?" – פנה לשני.

כל אחד מהילדים הפריש ללא כל קמצנות מטבעות כסף משלו לקופה הכללית, שיהיה למען החולה ולרפואתו.

הוא מנה את הסכום והוסיף לו עוד כמה שקלים משלו, כדי לעגל אותו.

"טוב, סבתוש, למי צריך למסור את זה?" – הוא סיכם עניין במהירות,  ורצה לצאת מן הבית.

"רגע, רגע, ילדים" – עצרתי אותם באמצע ההתרגשות. "חכו רגע, חכו, ומה אתם חושבים, שדמי חנוכה מסבא ומסבתא לא תקבלו?".

"אבל, סבתא, את נתת לצדקה את דמי החנוכה, לא?".

ניגשתי לארון ופתחתי את המגירה. כל ילד קיבל מעטפה עם שמו, ובה מטבעות של דמי חנוכה.

העיניים אורו.

והפיקח התורן אמר: "בדיוק לפני חנוכה סיפר לנו הרב בכיתה שמי שנותן צדקה – הכסף חוזר אליו חזרה. הנה, הוא כבר חזר אלינו".

עכשיו הרגשתי שהילדים ממש מאושרים.

גם עשו את מה שהורה להם ליבם הרחום,  וגם זכו במטבעות.

ידעתי שעשיתי את הדבר הנכון. הצלחתי להפוך חול (כסף) לקודש (דמי חנוכה), וקודש - לקודש קודשים (מתן צדקה).