הסיפור של קובי: החלק השני - מהחילוניות לישיבת מיר

לפני כשנתיים פרסמתי כאן את סיפור התשובה שלי. תוכלו לקרוא אותו כאן. בקצרה אספר לכם, שבגיל 17 וחצי עזבתי את עולם הישיבות – ועם הזמן את הדת בכלל – והתגייסתי לצבא. אחרי השחרור התחלתי ללמוד ולעסוק בתחום ההתפתחות האישית, ולפני קרוב לשנתיים החלטתי לחזור בתשובה.

ומה קרה מאז?

כיום אני קובי, בן 25, חרדי, בחור בישיבת מיר בירושלים, לומד שלושה סדרים ביום, נאמן לעצמי וצועד בשבילי החיים לכיוון המטרות ושאיפות החיים שלי.

ברשותכם, נחזור ביחד בזמן למקום שבו קיבלתי את ההחלטה לעשות שינוי בחיים שלי ולחזור בתשובה, אמנם קוראים לזה "לחזור" בתשובה אבל בשבילי זאת הייתה בניה מחודשת למקום שבו אני שומר תורה ומצוות מחיבור פנימי אל המצוות ולא רק בגלל שככה צריך וככה אמרו לי.

הצעדים הראשונים שלי בדרך לשמירת תורה ומצוות התחילו בכך שבשלב הראשון קיבלתי על עצמי להניח כל יום תפילין, לשמור שבת ולומר תודה פעם ביום לה' יתברך. רציתי להתעכב על הדבר השלישי הזה, לומר תודה פעם ביום. בתור בני אדם, המיקוד של תת המודע שלנו תלוי בהרגלי החשיבה וההתבוננות הקבועים שלנו. לכן אם מישהו רגיל לראות ולהתבונן באופן קבוע בדברים טובים, תת המודע שלו יתמקד באופן אוטומטי בדברים טובים, ויפרש דברים כטובים. זה קורה עם כל הרגל שמישהו מרגיל את עצמו, כמו למשל: מישהו שרגיל לקרוא עיתונים ולשמוע חדשות, שהן ברובן דברים שליליים שעוסקים בשחיתויות, תת המודע שלו יפרש דברים בצורה שלילית. אבל על ידי שינוי הדברים שאנחנו מתמקדים ומתעניינים בהם באופן מודע, אנחנו יכולים לשנות את מה שתת המודע שלנו יתמקד בו, ואת הצורה שבה נפרש דברים. לכן החלטתי לומר פעם ביום תודה להשם יתברך על הדברים הטובים שהוא עושה איתי, ועל ידי זה מיקדתי את המחשבה שלי בדברים הטובים שהקב"ה עושה איתי, כיוון שרציתי שהדברים שאני אומר עליהם תודה יהיו אמתיים, ולא רק מהשפה ולחוץ. הייתי צריך להתבונן באופן מודע ומכוון איך ואלו דברים הקב"ה עושה איתי ועבורי במהלך היום, וההתבוננות הזו שינתה את הרגלי החשיבה שלי למצב שבו בכל דבר שקרה לי הייתי מתבונן איך הוא לטובתי ועל מה אני יכול להודות. ככל שהתמדתי באמירת תודה למשך יותר זמן, הקשר והרגשת החיבור שלי עם הקב"ה התחזקו והפכו לחזקים יותר.

עם הזמן, אחרי שהרגשתי בשל, הוספתי לסדר היום שלי, באופן לא קבוע, תפילה או שתיים. התחלתי בעיקר עם תפילת מנחה, כיוון שבכניסה לבניין בו עבדתי היה בית כנסת שבו התקיים מניין למנחה באופן קבוע בשעות הצהריים. כשרציתי להתפלל, השתדלתי לכוון את הפסקות הצהריים שלי לזמן בו התקיים המניין. בבית הכנסת התקיים גם שיעור גמרא בכל יום לפני מנחה, וכשהתוודעתי אליו, התחלתי להשתתף אף בו מדי פעם.

יש לציין שלהפוך מחילוני לחרדי הוא תהליך שלוקח זמן, בניה והתמדה, וכולל בתוכו שלבים שצריך לעלות ולהתעלות בהם אחד אחרי השני, וגם מספר לא קטן של נפילות ו"צעדים אחורה", בין אם זה חוסר חשק לקיים משהו או תאווה לעשות משהו. מה שחשוב לזכור לאורך הדרך הוא שהקב"ה לא מצפה מאתנו להיות מושלמים, אלא שנעבוד ונעשה את הכי טוב שאנחנו יכולים באותו רגע נתון, ונבנה ונשפר את עצמנו עד למצב שבו נצליח לשמור את התורה והמצוות. זו העבודה והתפקיד שלנו פה בעולם הזה. חשוב לזכור שהנפילות הן אלה שמחזקות אותנו ומפתחות את היכולת שלנו להתמודד ולהתגבר, וככל שנעמוד ביותר ניסיונות ונקום שוב אחרי נפילה - כשיגיע עוד ניסיון כזה יהיה לנו קל יותר להתגבר עליו, עד שהוא כבר לא יהיה ניסיון, אלא ברור שאקיים את המצווה או לא אעשה דבר מסוים, כמו למשל אצלי - לחלל שבת וכו'.

נחזור לסיפור...

באזור החודשים אב-אלול תשע"ח החלטתי להשתדל להתפלל 3 תפילות ביום, ביחידות או במניין, שזה בפני עצמו היה עבורי אתגר לא קטן, כיוון שלא תמיד היה ברשותי הזמן להתפלל כמו שצריך. זה היה קשה בעיקר לגבי תפילת שחרית, כיוון שבתקופה ההיא עבדתי באזור הבורסה ברמת-גן, והשעה של התחלת העבודה שלי הייתה 8:15 בבוקר. כדי שאוכל להגיע בזמן, הייתי צריך לצאת לדרך באזור השעה 6:45, וגם השעה וחצי האלו לא תמיד הספיקו כדי להגיע בזמן לעבודה. כדי להספיק להתפלל במניין, הייתי צריך לקום ב-5:30. זה היה אפשרי כל עוד הנץ החמה (הזמן שבו אפשר להתחיל להתפלל תפילת עמידה) היה באזור השעה 6:15, אבל כשזמן נץ החמה התאחר לאחרי השעה 6:40, כבר לא היה אפשרי להתפלל לפני העבודה אפילו ביחידות, והייתי צריך למצוא זמנים ריקים תוך כדי העבודה כדי להתפלל מבלי לגנוב את זמן העבודה שמשלמים לי עליו. אבל כמו שאמרנו, התמודדות עם אתגרים מחזקת ומקדמת אותנו יותר ויותר.

שיעור הגמרא לפני מנחה הגדיל וחיזק את התשוקה שלי ללימוד גמרא, ולכן בתחילת החורף בשנה שעברה (תשע"ט) קבעתי חברותא בימי שישי, שבהם לא הייתי עובד. באמצע החורף הפסקתי לעבוד לגמרי, והחלטתי לשבת וללמוד כל השבוע. בשלב הראשון התחלתי ללמוד בכולל בעיר המגורים שלי במשך שעות הבוקר, ובערב קבעתי חברותא בישיבה למשך כשעה וחצי. עם הזמן הגדלתי את משך זמן הלימוד שלי, על ידי לימוד בכולל גם בשעות אחר הצהריים, לפני הלימוד עם החברותא שלי בערב.

בסוף זמן חורף ע"ט הרגשתי שבתור בחור, הבית מהווה עבורי הסחת דעת, ולא מאפשר לי להיות ממוקד בלימוד. אחרי התייעצות עם הרב גלאי שליט"א, שאיתו התחלתי להיות בקשר במהלך החורף, החלטתי ללכת ללמוד בישיבת קרית מלאכי. הצלחתי להתמודד עם הפחד שלי שאלמד מעבר ליכולת שלי, וכיוון שישיבת קרית מלאכי מיועדת לבחורים מרקע חרדי, הוא בעיקר מקום לחיזוק למשך תקופה קצרה. בסוף זמן קיץ, אחרי התייעצות עם מורי ורבי, עברתי ללמוד בישיבת מיר בירושלים.

הקב"ה העביר אותי במסלול ייחודי עבורי, שלימד אותי איך להתמודד עם הרבה מאוד דברים, בין אם זו התמודדות עם אכזבות וקשיים בחיים או התמודדות עם אתגרים חברתיים ובין-אישיים, ובין אם זו התמודדות עם "נשירה" מהדת וחזרה אליה. אני רואה שכל זה היה כדי לתת לי את הכלים לעזור לאחרים, כדי שהם יוכלו לחיות חיים טובים, שמחים ומאושרים יותר.

תפילתי לבורא עולם, שתמיד ארגיש את המתיקות של הקרבה אליו, ואוכל להיות עזר והשראה לאחרים, כדי שיוכלו לחיות חיים של תורה ומצוות, מלאים בסיפוק ושמחת חיים.