"איך לא ידעתי", כ"ט - הדרך לאושוויץ

משבניה הגיע אבא לבסוף לאושוויץ, ברכבת משא פתוחה בעיצומו של החורף הפולני. אבא שלי לא ידע לאן מועדות פניה וכל הנוסעים עקבו בחשש בדרך המתחלפת לצידם. הרכבת עברה דרך פלאשוב ורגע של תקווה צבע את הקרונות הפתוחים. האסירים קיוו להצטרף למחנה העבודה של פלאשוב, אבל הרכבת לא עצרה. עמוסה במטען האדם שבה, היא המשיכה לכוון שלזיה עילית, נוטלת עימה את התקווה לחיים. ושוזרת בקול השקשוק המונוטוני שלה את החרדה המתעצמת. כולם הבינו פתאום שהם נוסעים לאושוויץ, למקום שהיה בעבורם משמעות אחת - קרמטוריום. השמדה סופית.

השדות הפולניים התחלפו ביערות, והיהודים שהבינו את משמעות הנסיעה, חיפשו דרך להימלט. זה היה בלתי אפשרי. כל יהודי שנמלט, נורה במהרה בידי אנשי 'אס-אס' שהוצבו על גגות הקרונות וגם אלה שהצליחו להימלט מן הכדורים, ידעו שיפגשו, מן הסתם, פולני כלשהו, שישמח להסגיר אותם תמורת קילו סוכר.

אבא נותר בקרון. ילד קטן ניגש אליו וביקש חתיכת סוכר. אבא נתן לו, מביט באופן מופלא על המעשה הטוב האחרון שהוא עושה בחייו. ומבין שהגיע הזמן להישיר את המבט למוות.

אבא לא בכה, הוא לא צעק ולא איבד עשתונות. הוא לא חיפש את הדרך להימלט וגם לא קרא בשמות בני המשפחה. לא היה לו כלום... הבית מזמן איננו וההורים נעלמו מחייו. הישיבה, החברים, הגטו, היער, הכל הטשטש פתאום והוא טבל בשלווה אינסופית של נצח.

שוב לא היו סביבו כלבים נובחים, אלות גומי ששורקות באוויר וצרחות בגרמנית.

שוב לא היה מה לאבד או מה לתת, לא היה לו כלום והיה לו הכל. כמו הרכין את ראשו ונכנס אל תוך ההוויה הפנימית שלו. הגוף הפך להיות מלבוש מתקלף שעתידים להסיר אותו מעליו ואפילו פיסת הסוכר שהוא נתן לילד הקטן כבר לא הייתה אצלו. הוא נפגש עם הנשמה האלוקית ששכנה מתחת לכל הקליפות שהוסרו. וברגע ההוא, שעה שהמסדרון בין העולמות מתקצר לכדי כמה שעות. הוא נשאב אל החירות העמוקה ביותר שקיימת באדם - חירות התודעה והמחשבה. אוקיינוס אינסופי של נשמה פנימית, המקום המופלא שיש בו אהבה אין קץ, שאיש לא יוכל לקחת - חירות הנפש על פני הגוף.

אבא חש איך נשמתו פורצת מתוכו, חותכת את פסי הרכבת הבוגדניים, ממריאה מעל לצלפים הנאציים על הגגות, נשאבת מעבר לקרמטוריום הממתין, לתאי הגז ולרגע המוות. הוא היה שרוי בחיק הנצח, רגע לפני המפגש עם האלוקים. זה היה הרגע בו הוא החל לשיר בקול חרישי ומלא ערגה את תפילת 'נשמת כל חי'. באותו רגע מתגלה היופי האינסופי של האלוקים ושום דבר כבר לא משמעותי מספיק מול ההוויה העצומה של היכולת להודות.

אני מוציאה מן התיק את התפילה ההיא. לא רואה את עיניהן הקמות של הבנות נעוצות בי, כולי נמצאת שם עם אבא, ברגע ההשלמה ההוא: "ואילו פינו מלא שירה כים, ולשוננו רינה כהמון גליו, ושפתותינו שבח כמרחבי רקיע, ועינינו מאירות כשמש וכירח, וידינו פרושות כנשרי שמים, ורגלינו קלות כאיילות, אין אנחנו מספיקים להודות לך...

עד הנה עזרונו רחמיך ולא עזבונו חסדיך... על כן איברים שפילגת בנו, ורוח ונשמה שנפחת באפינו!"

פניו של אבא להבה ודמעות דבקות עולות בהן. אין בו צער או כאב. אין בו פחד מן המוות או חרדה מן הייסורים, מסורה נפשו ביד אלוקיו, מתרומם הוא מעבר לשמים.

 השלג ירד על הקרונות הפתוחים, עוטף את האנשים בשמיכת חורף לבנה וצחה ובלתי אפשרית. יום ולילה נסעה הרכבת לאושוויץ, משקשקת על הפסים באדישות, ותפילתו של אבא נישאת על גביה. אותיות פורחות באוויר: "הן הם יודו ויברכו וישבחו... ויקדישו וימליכו את שמך מלכנו..."

הרכבת מתקדמת כל הזמן, ואבא לא נוסע עמה אלא מתעופף על גביה, גופו כאן ונשמתו גבוה מעבר...

לבסוף, עצרה הרכבת והאנשים הורדו ממנה בברוטאליות, בבליל של צרחות, מכות ונביחות וצוו להיעמד בתור לסלקציה. אבא עמד בביטחון מול הנאצי הגבוה, מוכן לרגע בו יפקיד את נשמתו על קידוש השם, מאושר מן הזכות להיהרג על יהדותו, וחף מכל פחד. הנאצי העיף בו מבט והפנה אותו ימינה.

שם נלקח אל המקלחות אשר מראשיהם הקבועים בתקרה זרמו מים. כל זכר לגז לא היה ואבא הבין ששוב, באורח נס, הוא נלקח לחיים. באותו רגע פגה השלווה הנינוחה ותחושת ההשלמה עם המוות, והיא התחלפה ברצון עז ויוקד לחיות! רק לחיות! בכל מחיר שיהיה!!!

מעתה והלאה יעמוד רצון זה מול עיניו כמו צוואה לוהטת שלו עצמו, מרגע הכמעט מוות, לחיות... לעשות הכל... אבל הכל... בשביל לחיות!

לפרקים הקודמים, לחצו כאן.