"אין מקום לשתיים", פרק כ"ט: מנהרת האימה

באותו לילה שוב התעוררה בת שבע בבת אחת. היא התיישבה במיטתה מידית, לא מנסה להשהות את השינה, על מנת לא להשהות את החלום בערפילי דמיונה אפילו לא שנייה אחת.

היא נטלה ידיה, הזדקפה ונעמדה. הרצפה הייתה קרה למגע, אבל היא לא הרגישה בזאת.

בת שבע עטתה חלוק, וצעדה לכיוון המרפסת הצמודה לחדרה. רבקי ושושי ישנו בשלווה, ולא היה לה כל רצון להעירן.

היא פתחה את דלת המרפסת, ורוח קרירה של תחילת סתיו נאבקה להיכנס במלוא עוצמתה בחרך הצר שנוצר. בת שבע הניחה לרוח לעשות כחפצה, רק לרגע אחד. היא פתחה עוד מעט את החרך, השתחלה החוצה ושבה וסגרה את הדלת. חריקת הדלת העירה את שושי, אבל היא מלמלה משהו כמו "מי זה", ושבה ושקעה בשינה.

אין כל פלא שהיא שקעה בשינה. שושי יכולה לעשות זאת בקלות, אבל לא היא. היא, בת שבע, לא יכולה לישון. היא עלולה לחלום.

היא לא רוצה לחלום. היא לא יודעת מה יש לה. לא יודעת מה קורה לה לאחרונה – יש לה התקפים מוזרים של קוצר נשימה, ואין לה מושג מדוע. יש לה גם חלומות ביעותים, והיא לא יודעת מהיכן הם מגיעים עדיה.

בת שבע נשענה על מעקה המרפסת. קר בחוץ, ובשל החלוק הקיצי שלבשה, אחזה בה צינת הסתיו. היא מתקשה לנשום את האוויר הצלול הזה, הנקי והצח. ריאותיה תפוסות, נשימותיה עצורות, כל שריריה מכווצים. ידיה הונחו על המעקה, ועיניה בהו במה שנגלה לעיניה: שורת הבניינים שמולם, שהאורות בהם כבויים. פנסי רחוב, פחי אשפה העומדים מחוץ לבניינים, וממתינים לריקונם על ידי הפועלים. היא רעדה בכל גופה. כל כך קר עכשיו? איך ייתכן? נכון, היא תמיד סובלת מקור, הראשונה שלובשת מעיל ומפעילה חימום, אבל בכל זאת, איך ייתכן שבעונה זו של השנה כל כך קר? כעת הצטרפו קשיי הנשימה שלה לסבל הצינה, והיא עמדה במרפסת ורטטה, צמרמורות חורשות את גופה.

רבקי התעוררה משנתה. דלת המרפסת נטרקה בקול מעצבן, כמו שקורה בשעה שמישהו לא מקפיד להגיף אותה בכוח עד הסוף. לכל בית הרחשים שלו, הטריקים שלו והבעיות הקטנות שלו. אצלם זה הברז במטבח – שצריך להעלות ולהוריד את הידית פעמיים כדי למנוע טפטוף, והדלת של המרפסת, שצריך להגיף בכוח ולהעיק עליה מעט כדי שתיסגר היטב.

התריס היה פתוח, ורק דלת הזכוכית הקישה בקול מונוטוני. רבקי ניסתה להתעלם, ומשלא הצליחה, קמה מן המיטה ועמדה לסגור את הדלת. באחת קלטו עיניה שני דברים: מיטתה של בת שבע ריקה, ומישהי עומדת במרפסת ונראית לא טוב.

רבקי יצאה אל המרפסת, מביטה באחותה בתימהון גדול, "מה את עושה בחוץ?"

"מה? אוה!" בת שבע נבעתה. כל יצורי חלומה באו מולה, והתגלמו בדמות אחותה, במשך שבריר שנייה ארוך. בסיומו קלטה את דמותה האמתית של אחותה, "אַתְּ! מה אַתְּ..."

"אני? מה אתך? למה את עומדת כאן בחוץ וסובלת?"

"סובלת?" בת שבע נחרדה יותר מהמצופה, "למה את חושבת שאני סובלת?"

"קריר כאן, ולך קר גם באמצע תמוז. את רועדת בכל גופך, חיוורת ונראית רע. למה את עומדת כאן וחולמת?"

"סתם".

"סתם? זה לא נראה סתם. שמעת משהו?" לרבקי היה פחד מגנבים.

"שום דבר".

"שום דבר?" עיניה הצטמצמו בחשד, "בשביל שום דבר לא עומדים בחוץ ככה, תסלחי לי".

"לא הרגשתי טוב".

"באמת? מה קרה?" רבקי דאגה באמת. זה כל כך לא אופייני לבת שבע, העמידה הזאת בחלוק קיצי באוויר הקריר, בניסיון נואש לנשום אוויר. היא ראתה את פניה החיוורות, את קוצר הנשימה שלה, ודאגה באמת ובתמים.

"יש לי קצת בחילות, וכואב לי הראש. חשבתי שהאוויר יעשה לי טוב".

"נו? והוא עשה לך טוב?"

"ככה..."

"קר לך. לפחות תלבשי משהו חם יותר. את רוצה לשתות משהו?" בת שבע הודאגה. מסירות מוזרה כזאת אינה אופיינית לאחיות, בדרך כלל, והיא מכירה את רבקי מספיק שנים... מה, היא נראית כל כך נורא?

"לא, אני בסדר".

"את לא בסדר. שום בן אדם שפוי לא קם באמצע הלילה ומתקשה לנשום ויוצא למרפסת אם הוא מרגיש טוב והכול בסדר".

"אולי תה", אמרה בת שבע, מסיטה את הנושא ממנה והלאה. כל דיבור אודותיו עלול להזיק.

"תה. בסדר. היכנסי הביתה, אני כבר אכין לך".

"למה להיכנס?" חשדנות בקול ובעיניים. רבקי נבהלה. מה עובר על אחותה?

"את רוצה להישאר בחוץ?"

"אמרתי לך, האוויר עושה לי טוב".

"איך שאת רוצה. לדעתי עדיף לך להיכנס הביתה, לשבת בסלון ולפתוח את החלון הגדול. זה יהיה הגיוני יותר. תוכלי לשבת, יהיה לך פחות קר, וכמות האוויר תהיה שווה".

בת שבע התלבטה, "בסדר", אמרה לבסוף, "תודה, רבקי".

"אני כבר חוזרת עם התה. להביא לך לסלון?"

"כן, תודה".

רבקי נעלמה. זה סימן טוב או רע? בת שבע לא ידעה להחליט. רבקי חכמה ופיקחית, ולא מתאים לה להיות נדיבה ומסורה כל כך. היא אחות טובה, אבל גילויי אכפתיות כאלו לא התאימו לה... ברגע הבא כבר לא חשבה בת שבע על אחותה. נשימתה נעתקה, פעימות לבה הואצו והדם עלה לראשה. רקותיה הלמו בכוח, והיא נאלצה להחזיק במעקה המרפסת כדי לא ליפול. עצמים קרבו ורחקו, פחד הלם בה בעוצמות שלא הכירה. פחד קר ונורא שלפת את לבבה בצבת של אימה ולא הניח לה לנשום. היא התכופפה, מנסה לשאוב את מעט האוויר שנותר במרפסת, אבל לא הצליחה. ניסתה להתיישב על הרצפה, ונעמדה. ניסתה להיאחז בקירות, וכשלה. העולם הסתחרר סביבה במעגלים מזעזעים, בלתי יציבים ומאיימים. משהו קורה לה. מה קרה לה? היא עומדת לאבד את שפיותה. הפחד, האימה, היראה – היו חזקים ממנה. הם הכריעו אותה ברגע, והיא עמדה לפתוח את פיה ולזעוק.

שום קול לא יצא. ניסתה להתקדם צעד אחד ונסוגה שניים. ניסתה לפתוח את דלת המרפסת ולא הצליחה. רצתה לומר משהו ולא יכולה הייתה. התכופפה והזדקפה, מנסה להיאבק על נשימותיה ועל יציבותה.

שני הניסיונות כשלו. האוויר שחדר לריאותיה המעונות היה מועט, והפחד שאב אותה אל תוך מנהרת האימה בלי שתוכל להתגונן. היא נסחפה אל תוך המנהרה, בלי יכולת להפעיל שום שיקול דעת. הקירות היו חלקלקים ומאיימים, קרים כקרח ושחורים משחור. היא ניסתה לעצור את ההיסחפות, להפעיל מעצורים כלשהם, וגילתה שקירות מנהרת הפחד לא ניתנים לאחיזה. עמדה במקומה, קפואה ומכווצת, ולא יכולה הייתה לזוז.

כך מצאה אותה רבקי, שעמדה בפתח המרפסת עם כוס תה והחלה לומר: "בת שבע, אמרת שתלכי אל הסלון, ואני מחכ..." מילותיה קפאו. הנערה שפגשה במרפסת, לא הייתה האחות שהכירה.

לפרקים הקודמים, לחצו כאן.