סיפורים בהמשכים
"נשמה טובה את", פרק כ"ג - פצצה מתקתקת
במהלך שיעור צלילה סיוטי, נזכרת ילי בהתרחשויות שגרמו לה לפחד מהמים, ובמקום בו היא לבסוף נמצאה. פרק כ"ג מתוך הספר "נשמה טובה את", המתפרסם באתר הידברות מידי שבוע
- רותי קניג
- פורסם ג' טבת התש"פ |עודכן
"מה זה? הפינה הזו נראית כמו מאהל בדואי מעוצב בנוסח שנות ה-80," גלית נכנסת לחדרן של זיווה, ריקי, גילה ומיכל. מיטתה של גילה, הישנה בקומה העליונה של מיטת הקומתיים, עטויה בווילון ורדרד יפהפה המסובב על וו מעוקל מעל המיטה. על מוט הווילון תלויים מוביילים שונים ואביזרי נוי מקוריים.
"גילה," גלית קוראת לה, "פתחי בזהירות את הווילון, אני זורקת לך שקית המכילה פצצה מתקתקת."
גילה מציצה מבעד לחריץ הדק שיצרה וחושפת מאחוריה עיצוב מרשים של עשרות תמונות מודבקות זו לזו כבקולאז'. מדף משולש קטן היה תלוי בפינת הקיר ועליו עציץ קטן מונח על מפית.
"יפה, תתחדשי," קראה גלית מלמטה. "פתחי ידיים, הבאתי לך משולחן הכיבוד למטה דוריטוס חריף שאת אוהבת."
גילה מפהקת. "תודה, באמת מתאים לי עכשיו. מה שלומך, גלית?"
"אני בסדר, ברוך השם. מה איתך? אפשר לעלות לבקר?" וכבר היא נשענת על הסולם הרעוע של מיטת הקומתיים ומטפסת אל ה'בית' הססגוני שגילה יצרה לעצמה בשני המטרים שהקציבה לה המיטה.
"עיצוב חדש. מה?" שואלת גלית, "מי האדריכלית?"
"ברוך אתה... שהכל נהיה בדברו," עונה לה גילה ותוחבת לתוך פיה דוריטוס חריף אש.
"לא מוצא חן בעינייך?" היא נעלבת, "אז תגידי."
"בהחלט מוצא חן. מי הילדים האלו כאן בתמונה?" היא מצביעה על תמונה של שלושה ילדים מתוקים המפריחים נשיקות באוויר.
"אחיינים. הילדים של דיני אחותי."
"מתוקים. הילדה דומה לך. את יורדת להרצאה? הרבנית חיים שלחה לקרוא לך. היא אמרה שאת חסרה לה."
"אין לי כוח להתלבש."
"את לא יכולה לרדת עם החצאית הזו לשיעור של הרבנית," גלית מתרצנת לגמרי.
"אני כן יכולה," מתריסה גילה ופורעת את שערה הארוך והגלי, "ועוד איך יכולה."
ילי נזכרת:
הייתי בכיתה השביעית בבית הספר באי סיקיהור, כבת 13, כשהתחלנו ללמוד צלילה בשיעורי הספורט הימי.
היינו יוצאים אל החופים, שזופים, יחפים ורועשים, תוססים כמו קוקה קולה בבקבוק שנפתח זה עתה והשתחרר מהסגר שהוטל עליו. הצלילים הקצרים והמיוחדים של השפה הפיליפינית היו מתנגנים בקצביות מפיהם של הילדים העליזים, כל אחד מאיתנו נשא עימו את השנורקל שלו על גבו, משקפת הים תלויה על צווארנו במתלה מיוחד, וכך צעדנו תוך כדי שירת "הצוללן האמיץ". זה היה שם השיר שליווה את ילדותנו בשיעורי הספורט הימי, אחד מן השיעורים החשובים יותר בעיניהם של תושבי האי, ואחד האהובים בעיקר על הבנים.
כשאני נזכרת במילות השיר הנוסטלגי, נרקמת בתוכי כעין תמונה חיה. צלילי השיר מזדמזמים באוזניי, ואני יכולה כמעט לחוש את אוויר האוקיאנוס המלוח חודר לאפי ומותיר בפי נתזי מלח.
מעולם לא השתתפתי בשיעורי הצלילה. קיבלתי אישור מיוחד להמתין על הסירה בשל החרדה שהייתה תוקפת אותי עם המגע הראשון של המים בגופי. יכולתי להסתכל במשך שעות על הים, אך הכניסה לתוכו הרתיעה אותי מאוד. פחדתי אף לחזות בחבריי הצוהלים, צוללים ומתאמנים עם השנורקל שלהם על זמן צלילה ארוך ככל הניתן. השנורקל מאפשר לצולל לשאוף אוויר ללא הוצאת הראש מחוץ למים. קצה השנורקל נשאר מעל פני המים וכך ניתן להישאר במים זמן רב יותר.
בבית ספרנו היו שנורקלים מיוחדים אשר התאימו לצוללנים בלתי מנוסים ולילדים בשל שסתום מיוחד בחלקו העליון של השנורקל המונע חדירת מים לתוכו. אם במקרה נכנס בטעות קצה השנורקל לתוך המים, מתגלגל כדור לפתח השנורקל ומונע מהמים לחדור אל הצינור.
בעוד חבריי מתאמנים ומתמחים, ישבתי אני על הסירה החבוטה והמקולפת והמתנתי לסיומו של הסיוט – כך שנראה השיעור בעיניי. לא עלה בדעתי לבקש מהמורה להישאר בבית הספר בשעות אלו ולהשלים את שיעורי הבית שלי בזמן זה, היות שידעתי כמה חשובים שיעורים אלו בעיני הכול. וכך עברו עליי שיעורי הצלילה בהרהורים ובהתמזגות עם הנוף הבראשיתי.
באחד מן הימים הצטרפה אליי ונוס. היא חשה שלא בטוב ונשארה לנוח על הסירה במקום לצלול. עד אז לא היו בינינו קשרים מיוחדים, אך באותו היום נולד משהו חדש בקשר בינינו.
"את לא אוהבת לצלול, ילי?" תהתה ונוס.
"לא," עניתי קצרות.
"זה כיף גדול," נצצו עיניה של ונוס, וגומת חן העמיקה על לחיה הבוהקת. "צלילה היא תענוג מאין כמוהו. כשצוללים מרגישים קלים כמו אוויר. כל תושבי האי אוהבים ויודעים לצלול." עיניה ניסו לצוד את שלי. קווצות משערה הארוך והחלק עפו ברוח הקיצית והסתירו חלק מפניה בעת שדיברה.
"את לא אוהבת את הדברים שאנחנו הפיליפינים אוהבים," קבעה בביקורתיות מסוימת, ואז הביטה בי. השמש שיחקה בצבע תלתליי הבהירים, והאור הבהיר הדגיש את השוני החיצוני הבולט בינינו. "את גם לא נראית כמונו. מאין את?" התענינה.
ברגע הראשון לא אביתי לענות לה, אך הטון הרך שלה שיווה לקולה גוון בוגר מכפי גילה וגרם לי לרצות לשתף.
מאין באמת באתי? שאלתי את עצמי. מה אוכל לענות לה?
"באתי מהים," עניתי לפתע, ושתי טיפות מלוחות הרטיבו ללא רשות את לחיי. "הים פלט אותי אל תוך המציאות המוזרה הזו. אני באמת לא מפה. אני יודעת. אמא תמיד מבקשת ממני שארגיש בת משפחה ביולוגית, אבל אני יודעת שאי פעם בעברי היו לי הורים אחרים. אני יכולה לשמוע בדמיוני את קולם... אחרי שכל זה קרה... אני רק זוכרת את עצמי בלילה רטוב מאוד שוכבת על הקרקע בצמוד לטרסות של אבא וקור מצמרר לופת אותי."
ונוס נדהמה מגילוי הלב שלי. "אז את לא יודעת מי ההורים שלך," אמרה בתדהמה אך בהשתתפות כנה, והמבט שלה היה אמפטי וחם כל כך. היא הביטה בי לרגעים ופלטה במבוכה כאילו בלי קשר: "השיער שלך יפה, צבעוני ומיוחד, ויש בו צורות של בקבוקים". חייכה אליי.
"תודה," עניתי קצרות, ואחר כך שתקנו שתינו, משפילות מבט אל הים שריחו דבק בבגדינו. נתזים מלוחים ריססו את פניי, לרגעים הם עלו מן הים ולעיתים ירדו מבין ריסי עיניי. באותה שעה פתאום הכתה בי בחדות ההבנה, שמסע החיים שלי עוד לא התחיל. ידעתי שלא לנצח אוכל להישאר באי סיקיהור ולהרגיש שייכת.
עצמתי את עיניי, ותמונות החלו לחלוף למולי.
זיכרונות עמומים עלו בי: כף יד הלוחצת את כף ידי הזעירה ומושכת אותי בכוח. מים חודרים לאפי ולעיניי. אני בוכה מאוד, אך המסע לא נעצר. האישה שסוחבת אותי, שהיא כנראה אמי, מחזיקה ביד אחת בחפץ צף שאלתרה בעבורי, וביד השנייה אוחזת בידי. אחר כך ידה של אמא ניתקת ממני בכוח, ואני צורחת נואשות, מנסה לקרוא לעזרה אך נסחפת כמו קש עזוב ברוח על המים. עפה בקלילות וגומאת מרחקים אדירים.
ואחר כך כל הזיכרונות שחורים. ערפל סמיך של זיכרון מחוק, שמתעורר בלילה קפוא ושחור על יד טרסות האורז של אבא. לא יודעת איך הגעתי עד לטרסות האורז, לא יודעת איך המשכתי לחיות, לשרוד, ילדה קטנה כל כך בסופה נוראית, לבד.
טרסות האורז... תמיד הייתי בוהה בהן בסקרנות ובעיניים מצועפות. המראה מרהיב כל כך, אך כמה כאב הוא מזכיר לי... הטרסות נראות כעין קשקשים רחבים, ופסגות ההרים הנמוכים סביב ניצבות ביניהן כחוט שדרה. משטחי ירק עצומים מוצפים במים, מכילים בתוכם את האורז הנכסף כל כך במזרח הרחוק. ממבט מעל המראה מרהיב ביופיו.
האורז זקוק לכמות מים גדולה בזמן גידולו, הוא גדל בכעין שלולית בגובה של כ-15 ס"מ הנקראת 'פאדיס'. האזור הטרופי המשופע במים הוא האזור האידיאלי לגידולו של האורז. זאת הסיבה לכך שבאזור הפיליפינים קיימים שדות רבים מאוד לגידול אורז, ולכן מצויים במקום גם איכרים רבים מאוד שתפקידם לתחזק ולטפח את הטרסות.
באותו היום היה אבא מרליטו, איכר עסוק מאוד בגידול אורז, טרוד במיוחד. עקב הצונאמי היו הטרסות מוצפות במים, ונצפה חשש לנזק רציני. אבא לא שיער לעצמו במה ייתקל במהלך עבודתו.
ליצירת קשר עם הסופרת: madoruti8@gmail.com
לפרקים הקודמים, לחצו כאן.