"ובחרתי בחיים", פרק י"א - מה שבא לי

כעבור שנה

היום שמתי לב שעברה בדיוק שנה מהפעם האחרונה שכתבתי. זה מעיד משהו טוב, כי אני כותבת בעיקר כשאני שבורה. הכתיבה מרגיעה אותי. 

אני כבר בכיתה ט' ויש לי מחנכת מדהימה. אני מרגישה שהיא לא מרחמת עליי, שהיא מכבדת את הדעות והתחושות שלי, שהיא תמיד יודעת לומר את הדבר הנכון ואיך שהוא מצליחה לגרום לי לחייך.
עד השנה הרגשתי שמרחמים עליי וחושבים שאני מסכנה - וכך גם הרגשתי - מסכנה וחסרת מזל.
ברגע שקיבלתי יחס רגיל, ולא של החלשה של הכיתה - זה מה שהפכתי להיות. לוחמת. לוחמת בקרב על השמחה. בקרב על החיים.
אני חושבת שאני מאמינה בעצמי קצת יותר, ומה שיכול להעיד על כך הוא שהמצב החברתי שלי השתפר. אבל החומה עדיין שם לפעמים, לא מאפשרת לי לאזור אומץ ולעשות דברים. להעז. לעשות דברים שעבור אחרים מובנים מאליהם. אפילו לומר משהו קטן, לפעמים הופך להיות בלתי אפשרי. הלב פועם, הידיים מזיעות והמילים רועדות, לא רוצות לצאת, טוב להן בפנים. 

אני משתדלת לראות את הטוב. להתמקד בזה שמצבי השתפר פלאים בתקופה האחרונה, ולשמוח.

החברות שלי מאוד אוהבות אותי, ובפעם הראשונה אני מרגישה מהי חברות ללא תנאים. פשוט חברות אמיתית. אנחנו יוצאות בכל חמישי בערב למקום אחר והן אף פעם לא שוכחות להזמין אותי. התרגלתי אליהן וכבר לא מרגישה חסימה בפניהן, סוף סוף. 

אמא שלי לא אוהבת אותן. הן לא באות מבית דתי. היא מפחדת שהן ישפיעו עליי.

"די לפחד עליי כל הזמן! אני כבר לא ילדה קטנה!", קראתי.
"אני אמא שלך ואני תמיד אדאג לך ולחינוך שלך. אני מבקשת ממך לא להסתובב איתן יותר. לפחות אל תצאי איתן בחמישי", היא קבעה.
"מה כבר יקרה? מקסימום, אני אלך עם חצאית קצרה יותר. זה לא שאני אחזור בשאלה", עניתי בבטחה. 

"את מכבדת אותי?", היא שאלה בייאוש.
"מה הקשר? די לנגן לי על המצפון של כיבוד הורים. מה עם כיבוד רצונות של ילדים? אין מצווה כזאת, נכון? טוב לי איתן. ומבחינתי השיחה הזאת סתם מיותרת".
"אולי גם אמא שלך מיותרת בשבילך", ענתה כרגיל- בהגזמה.

"יואוו כמה שטויות את מדברת, אמא".
"את רוצה שיקרה לי משהו כמו לאבא?", היא שאלה.

"עכשיו את אומרת שאבא מת מצער? בגללי?"
"מה פתאום. לא אמרתי את זה. אבל בקצב הזה אני אמות מצער. בגללך".

 

איזה מגזימה היא, באמת. היא לא יודעת שעד לא מזמן הייתי בודקת נשימות שלה בכל לילה. היא לא יודעת שאני באמת דואגת לה ואני לא רוצה להזיק לה לבריאות. אני רוצה אותה בחיים שלי. אני אוהבת אותה. אבל היא לא מבינה שאני ילדה גדולה ואני כבר יכולה להחליט מי טוב לי ומי לא. מה כבר יקרה אם אני אהנה קצת? אני לא חושבת שזה נכון שהגענו לעולם כדי לסבול. החיים יכולים להיות גם ממש סבבה. עניין של בחירה.
אני רוצה לבחור בחיים של שמחה והנאה. חיים פעם אחת, לא?
פעם בשבוע לצאת עד מאוחר ולא ללמוד. וואו, איזה פראות. נו, באמת.
מה אמא רוצה? שאלמד מהבוקר עד הערב, ואהיה חסרת חיים כמו פעם? שאבכה כל הזמן?
זהו. נגמרו ימי העצב. נועה אחרת. לא מבזבזת זמן יותר על דמעות. החיים קצרים מכדי לבכות כל הזמן. 

כעבור חודש

החופש הגדול התחיל לפני שבועיים. כל השבוע לא הייתי בבית. איך שהוא, היה לי תמיד מה לעשות ולאן לצאת. אני כבר התרגלתי לזה, אבל כנראה שאמא שלי לא. היא רוצה שאני אשב בחדר ו"אבלה" את החופש בפתירת הספרים שלא סיימנו במהלך שנת הלימודים, כמו פעם. כנראה שכחו להסביר לה מה משמעות המילה "חופש".

היא לא מפסיקה להעיר לי על החצאיות. מה, היא חושבת שבגלל הערה שלה אני אשנה הכל? ההערות שלה מעצבנות אותי. הן גורמות לי לרצות לעשות דווקא. אני אהיה דתייה כמה שבא לי ומתי שבא לי. אף אחד לא מחליט עליי. נגמרו הימים שאני רובוט שלכם.
חוץ מזה, ה' החליט שהוא פותח נגדי מלחמה אחרי שמעט התרחקתי - הוא ישר הביא עליי מכה גדולה. לא הבנתי, כולכם חושבים שאפשר לגרום לי לעשות דברים בכוח? מתוך כפייה? לא יקרה. 

כעבור חודשיים נוספים

רבנו ממש.
אמא שלי אמרה לי שהיא כבר לא מכירה אותי. נאמרו מילים קשות, משני הכיוונים.
אז לא למדתי למבחן. וואו. רק התחילה השנה. ישר צריך להיכנע לשגרה? מה עם קצת לנשום?
אז הפסקתי לשמור נגיעה. די. למה היהדות מתערבת לי בחיים עד לרבדים הכי אישיים? למה היא כזאת חונקת? מגבילה חברתית?
אני יוצאת עם חברות, אנחנו פוגשות ידידים והם באים ומביאים לי חיבוק. לא להחזיר? לפגוע בהם, להלבין פניהם? אילו הפנים של היהדות?

אחרי שרבנו לקחתי חצאית אחת מהארון ומספריים. חתכתי אותה בכעס לחתיכות מול עיניה המשתאות. היא שתקה.
"אני הולכת לנשום אוויר בחוץ", אמרתי, "לא יודעת אם אחזור".
יצאתי. אני והיומן. 

יופי. הראית לה מה זה. מה היא חושבת לעצמה?

נמאס לי כבר. מתנהגים אליי כאילו אני ילדה בת שלוש. כבר עבר למעלה מעשור מאז !
אבל … איך יכול להיות שאני לא מרגישה מסופקת אחרי מה שקרה? 

אני מרגישה מאוכזבת. מעצמי. אני מרגישה צביטה בלב. אולי הגזמתי?
לא.
עשיתי מה שהיה צריך להיעשות, כבר מזמן.
זה לא שאני לא רוצה ללבוש חצאיות יותר. להפך, אני מאוד אוהבת את הנראות שלהן. יותר ממכנס, זה בטוח. אבל … רציתי לעשות דווקא. זה היה חזק ממני. ועכשיו.. זה מאוחר מדי להתחרט. אני צריכה להראות להם שאני יציבה בעמדתי. שיבינו שאני רצינית. די לכפייה הדתית.
כל היום מבלבלים את המוח על העולם הבא. סבבה, הוא קיים אבל הכל פשוט לא פייר. 

תמר, אחותי אמרה לי: "משוגעת! למה את גוזרת את החצאית? מה תגידי ביום שתתני דין לפני בורא עולם?"
מי אמר שחייבים להגיד? אני אשתוק. הוא לא ענה לי על השאלות שלי, אז למה שאענה על שלו?

כואב לי. הדמעות מנסות לצאת. די, נועה. סיכמנו שלא בוכים יותר. 

מביטה בשמיים ומצליחה לראות את הירח. כבר מאוחר ואני, פשוט לא, לא מסוגלת לחזור הביתה. מרגישה תחושה מוכרת אך מנוכרת. בדידות? כן, זאת התחושה שהגיעה לבקר. בדידות. התגעגעה אליי כנראה. אני לא התגעגעתי אליה, זה בטוח. 

הפלאפון שלי בכיס רוטט. אולי אמא, אולי לא. אולי תמר. אולי החברות שלי. לא בא לי לדבר עם אף אחד מהם. עם אף אחד נקודה. נושמת את הבדידות ובוכה. נכנעתי לדמעות. 

דמעות מלוחות וארורות, ניצחתן. מרוצות? 

לפרקים הקודמים, לחצו כאן.