לכל משפחה יש אלבום, פרק ט': מה מקשקש בקנקן?

כשישבה במטוס חגורה ומוצמדת לכיסאה נזכרה במה שסבתא מילר סיפרה לה על הכפר בשנותיו הראשונות.

היה זה אי קטן בתוך החולות באמצע השום מקום. ממערב התפרץ הים אל החוף במימיו המשנים גווניהם בהתאם למזג האוויר ולמיקום השמש בשמיים. לא היה מי שיפריע לים ללחוש את סודותיו הכמוסים אל החוף. לא היה מי שישבור את הדממה. המקום היה שומם.

ממזרח ומדרום הזדקרו הרי הכרמל מתוך החוף בפתאומיות ונראו כחומה הסוגרת את המעבר דרומה ומזרחה. מצפון - התנשאו בסגלגלותם היפיפייה הרי הגליל התחתון.

משקיפים כל ההרים למטה אל עמק זבולון, עמק שבמרכזו שכן הכפר היהודי הבודד כפר - עטה, כפר שאפילו מניין לא היה בו תחילה.

בגבעה הסמוכה התגוררו אריסיו לשעבר של סורסוק. שמו של כפרם, ווערד אל סריס היה ארוך יותר ממנו.

מעט צפונה, על הגבול שבין העמק להרי הגליל התחתון התנשאה ביהירות שפרעם, בה גרו ערבים, דרוזים ויהודים בשכנות טובה. והיה גם כפר ערבי קטן בשם רועס שקישט את החולות שבין שפרעם לעכו וייצא כנופיות של ליסטים שלטשו עיניהם אל הכפר היהודי הקטן שהעז בחוצפתו להתנוצץ כקונכייה ססגונית על חולות לוהטים.

אי אפשר היה לדעת אם שמחים הם בשכנים החדשים שבאו לגור או לא, שכן, מצד אחד, גוזלים הם, "היהוד", את אדמתם, שמשום מה בטוחים הם שהיא שלהם. ומצד שני, יש להם ממי לגזול, וגם יש על מי 'לשמור' מפני גזלנים ובכלל, סתם מעניין בחיים, ויש! יש פרנסה טובה! חם דילילה!

מלבדם היה המפרץ שהשתרע מחיפה הקטנה עד לעכו מלא בחולות ונקי מאנשים, עצים וכבישים. החולות הרגישו כאן בעלות. כל רוח מצויה העיפה אותם ויצרה דיונות שנעלמו באותה מהירות בה התנשאו קודם לכן אל על, אבל השליטה הייתה שלהם.

אורחת גמלים הייתה חוצה מפעם לפעם את המפרץ בדרכה צפונה או דרומה בדרך הים המפורסמת מקדמת דנא. הפעמונים שעל צווארי הגמלים דנדנו בקול קצוב וקולותיהם נבלעו ונמוגו בחול הזהוב כמו לא עברו כאן מעולם. כך עמד המקום בשוממותו כל אלפים השנה בהן התגלגלנו אנחנו בגולה.

גם גרגרי החול תמהו על אותם יהודים עטורי זקן ופאות שהסתערו באהבה יוקדת על האדמה זו שהייתה מושא כיסופיהם, שנאבקו כדי להיאחז בה בכוחות שלא מעלמא הדין. גלי הים שהסתערו על החולות הנודדים שמחו שעכשיו יהיה מי שינצח אותם, את גרגרי החול קטנים שחדרו לכל מקום, החניקו את כל הסביבה, גילו את שורשי הצמחים שהתייבשו בשמש הקופחת או כיסו וקברו אותם תחתם למען לא יצמחו יותר לעולם. כמו רצו להבטיח, החולות, שכל מי שיעבור כאן יהיה נווד וחסר שורשים כמותם.

ליד כפר עטה התנשאה האחוזה של אברמסקי שהקים את בית האבן הראשון בכפר, הרחק מקבוצת החרדים. הוא היה בודד כמו גרגר חול עגול, חלקלק, ללא שורשים.

היום מצוי מקום זה בתוך קרית אתא אבל אז היה זה מחוץ לתחום. כן, גם אדון אברמסקי הגיע לכפר עטה ב-1925. אמנם משפחתו התגוררה כמה שנים בבת גלים, שהייתה שכונת היוקרה של חיפה דאז, אליה היה אדון אברמסקי חוזר בסופי שבוע, שואף אוויר וחוזר ביום ראשון אל העבודה הקשה בשדה עד שעברו לגור במקום בהרכב מלא. אולם רק בתקופת המאורעות, ב - 1936 עברה משפחת אברמסקי לגור יחד עם כולם מאחורי גדרי הברזל המגנים של כפר עטה.

כששבי ואביה הגיעו לכאן היה המקום כבר מוגדר כעיר אבל כשהמקום היה עדיין בגדר כפר ובכל צד שהסתכלת היה מלוא העין אדמה, פעמים חומה וחרושה ופעמים מצמיחה גידולים - התמלא זה בהשתאות שעה שקרעו פסים מן האדמה וסללו בה כבישים. הכפר פקח עיניים משתאות למראה השדרה הרחבה שסללו אל מעלה הגבעה באמצעה ניטעו שתי שורות של עצים.

עוד שנים אחר כך היו סבא קסלר ושכנו אליהו ניימרק מתרעמים על כל מיני דברים שנעשו בשדרה "שלהם".

הכפר היה תמה, לשם מה הוא צריך רחוב כל כך רחב? היה זה מגוחך כל כך. וכי יש כל כך הרבה עגלות בכפר היכולות לעבור שם בו זמנית? וכי נוהגים בו מנהג עיר חשובה ומכובדת? האם עלה על דעתו של הכפר שתוך ששים שבעים שנה יהיו לכל אורכו ורוחבו בנינים רבי קומות, מרכזי קניות וכלי רכב רבים שיעברו בו הלוך וחזור?

אלא שהעתיד היה לוט בערפל, כמנהגו של עתיד שידוע רק לריבון העולמים המנהיג את עולמנו. הכפר לא יכול היה לדעת על ה"עליות" הרבות שימצאו בו משכן. לא! הכפר אפילו לא העלה על קצה דעתו שיש אפשרות שהוא יכיל כל כך הרבה אנשים עד שמישהו יחליט שהוא כבר עבר מגדר כפר למועצה מקומית וממנה לעיר.

אולם כשהמקום היה עדיין קטן בשטחו והאוכלוסייה בו מנתה כעשר משפחות, הדיפה אימא אדמה ריח של גשם ראשון, של נביטת עלים ירוקים או ניחוח של תבואה הנקצרת, הכל לפי העונה. הפרות סיפקו חלב, חלב אמתי שילדי הכפר שתו ללא תוספת מים, אכלו גבינה וחמאה טעימים שנשות הכפר היו חובצות בעצמן. ריח הרפת היה מציאות שאין להתווכח עליה בין אם היא ערבה או לא. שבילי הכפר היו מלאים עפר בקיץ ובוץ בחורף שהיה מצטרף למצוות הכנסת אורחים כשאלו נכנסו לבית.

ממעל השתרעו להם שמים מכוכבים באורות מנצנצים. והדלתות כמו הלבבות היו פתוחות. היהודים התרפקו על אימא אדמה באהבה רבה שחיפתה על חוסר הידע שלהם ועל חוסר ניסיונם.

בשנותיו הראשונות הייתה אדמתו של הכפר רוויה לא רק ממי גשמים אלא גם מדמעותיהם של אותם ראשונים. הללו נאחזו בקרקע בחזקה, נועצים בה את כיסופיהם, את אהבתם לציון, נלחמים להעלות עוד טיפת קדושה, לרקום שוב רקמת חיים, למרות יקיריהם אותם טמנו באדמה בזה אחר זה, באדמה שספגה את דמעותיהם כמו את נחישותם.

לא! הם לא ייכנעו לקדחת השתן השחורה, למלריה הממאירה. שוב יתחילו הכל מהתחלה ובאותו מקום. עשו זאת בעיקשות שניזונה מכוחות שהקב"ה טבע בהם ומרחשי לבם שהנה הנה עומד השם לפקוד את עמו ואת ארצו.

אלא ככל שהמטרה קדושה יותר כך רבים הם המכשולים להשגתה. הסיטרא אחרא הסתער גם הוא בכל כוחותיו כדי לטרפד את מפעלם. חרה לו על חוצפתם של בני הגולה להעפיל אל הארץ הקדושה.

הביצות הפיצו את חיידקי המלריה. ובשעה שזרעו הם את הגרעינים בקרקע, זרה הוא, השטן, את המוות. בשעה שטמנו את גרעיני החיטה באימא אדמה, קבלה זו באהבה את קרבנותיה של הקדחת. פעם אחר פעם טמנו אישה, בן או בת. נראה היה שהצרות רק מחזקות את הברית שכרתו אנשים מופלאים אלו עם המקום הזה.

הוא, השטן, לא בחל במקום קטן כל כך, בקבוצה קטנה כל כך. לא! וודאי שלא! הן אפילו גרעין קטן מצמיח עץ רחב ויפה נוף. אולי, חשש, תצמח מכאן הקדושה ותשתלט על הארץ, על פלטינו של מלך?

משלא הצליח להבריח את האנשים באמצעות הקשיים, בחר להכשיל אותם בדרכים מתוחכמות אחרות.

בעזרת לשון הרע, תככנות, יצר ההתנצחות, חמדת ממון וצרות עין הוא הצליח לפלג בקבוצה הקטנה. עשרה יהודים וחמש עשרה דעות הסתובבו שם בכפר עטה ובלבלו לאנשים את היוצרות.

כאן כבר יכול היה השטן לחכך ידיו בהנאה. יהודים מקנאים זה בזה? יהודים מקפידים זה על זה? הקדושה מקבלת כתמים מעלים צחנה? הן זו כל מטרתו, לחבל בקדושה! להרוס אותה מהיסוד! הוא, השטן, חשב שזה פשוט נפלא, יוצא מגדר הרגיל!

אילו יכלו לראות אותו, את השטן, וודאי שהיו מוצאים אותו מהלך בצעדי ריקוד בין שבילי הכפר ועל פניו שפוך חיוך מדושן עונג. אלא שאיש לא ראה אותו. איש לא זיהה את פרצופו הנאלח. הם ראו רק את התוצאות.

אולם מי קישר בין האירועים המצערים לאונאה? ללשון הרע? לתככים? להתנצחות? ארץ ישראל נקנית בייסורים, חשבו, נאנחו נאנקו וחרקו שיניים כדי להמשיך ולהתמודד.

שוב נפלו אנשים למשכב ושוב נותרו אלמנים ואלמנות. יתומים הסתובבו בכפר חסרים יד אוהבת של אימא. נשות הכפר, רכות הלב, היו מחפשות את היתומים על מנת לתת להם אוכל. ובדרך כלל מצאו אותם במרומי העצים, שם איוו להם מקום למשחק או להתבודדות ובו היו מתרפקים על זיכרונותיהם הכואבים, שולפים אותם באין רואה ומתייחדים עמם. ועצים - היו רבים כאלה בכפר! במיוחד אקליפטוסים, המיובאים מאוסטרליה הרחוקה, כסופי גזע, גבוהי קומה, מלאי רחשי קולות הרוח העושה בין הבדים, עטויי ציפיות שהם אלו שינקו את מימי הביצות ויעזרו להשתלט על הקדחת, זו שהפילה חללים כה רבים בכפר הקטן.

אמנם יראי שמיים היו, על פי רוב, אלא שהשטן הסתדר גם עם זה. דרכים מופלאות היו לו על מנת להכשיל גם אותם. למשל, אפשר להראות כיהודי טוב לשמים וטוב לבריות אלא שהגאווה או ייצר ההתנצחות המסאבים כל דבר, מצאו ממי למצוץ את הכרת הטוב, את מידת החסד ולהשאיר אותו מרוקן ותלוש מעצמו. כי מה הוא האדם אם אינו מכיר טובה? אם אינו בעל חסד?

וחסד מתחיל מהבית! עם בני הבית!

הכרת הטוב צריך לחוש קודם כל כלפי האישה, זו הנושאת את עול הבית על כתפיה הצרות. יש לו, לשטן, על מי לסמוך כשהוא מעריך שיהודים כבר שכחו מזמן על מה חרב בית ראשון, ועל מה חרב בית שני. בוודאי, מעריך הוא, שאין הם יודעים או אין הם זוכרים בשעה שהרוחות סוערות לעשות השוואות והיקשים.

המידות הרעות מקשקשות בהם כאילו היו כלים ריקים והשטן מדושן עונג, במיוחד כשהוא מצליח לחרחר ריב בין איש לאשתו בין אב לבנו או בין שכנים שנחלותיהם גובלות זו בזו הוא מתמלא בסיפוק עד אין קץ. יש לו "סחורה" "משובחת" להראות בשמיים. בבית דין של מעלה כבר יצליח להסיט את הדין כרצונו.

לא זו הייתה כל מטרתו?!

שבע תחפושות יש לו, לשטן, אלא שאנשי המקום אינם מודעים להם. סוברים הם שעליהם להתמודד עם שבעה סוגי שונאים שקמו עליהם. לו היו יודעים שכל אלה הם שלוחיו והיו קורעים את המסווה מעל פניו היו נוכחים לדעת שהם מצליחים לפתור את כל סכסוכיהם והכל היה בא אז על מקומו בשלום.

אלא שהם לא ידעו...והנגיעות עשו שמות ביראת השמים של האנשים ובמיוחד בזו של הילדים.

בפנקסו ממהר הוא, השטן, לרשום את השמות של כל אלו המועמדים לכפור גם בטובתו של מקום שהרי זהו המהלך: הכופר בטובתו של חברו סופו שכופר בטובתו של מקום! מצפה הוא בכיליון עיניים לראות אימתי יזכה בפירות. יתכן שזה יקרה אפילו לאותו אדם ואולי הדבר יתבטא רק בילדיו או בנכדיו?

למרות שהוא נוהג לשלם מיד ובמזומן יש לו סבלנות, לשטן. הן מלאך הוא, לא אדם.

והקדושה? הקדושה מתמלאת בכתמים מכוערים, מסואבים, זבי מוגלה ודם ונעשית קרעים קרעים. אלא שלבני אדם עיני בשר ודם. אין הם רואים את הקדושה בניוולה אם כי גם הם חשים שמשהו משובש והם מתמלאים בספקות.

שאלות באמונה נוסקות במוחותיהם ובליבותיהם ומצננות את המצוות שהם מקיימם. אפילו פסיעותיהם לבית הכנסת קיבלו ממד של מצות אנשים מלומדה. והשטן ממהר לרשום עוד הישגים. אמנם אין הוא יכול לרשום מחשבות שהרי בישראל הקב"ה מצרף מחשבות טובות בלבד למעשה. אבל סבלנות יש לו, לשטן, והוא מחכה.

כסוחר ממולח רושם הוא כל הישג ולו הקטן ביותר. יודע הוא שגם חסכון גדול מתחיל מפרוטה. והרב בנימין מנדלזון, רבו הראשון של הישוב, מנסה לאחות את הקרעים. בלב אוהב תופר הוא את קרעי הקדושה. מנסה להחליק ביד אוהבת על פצעיה. נלחם הוא על חייה.

כנראה מצא לו השטן כר נרחב לפעולה לא רק בכפר אתא אלא גם בארה"ב בין סבא סטון לאביה.

*  *  *

ג'רי מצא עצמו נמשך אל ספר התהלים. מסתבר שביקורה של שבי הותיר בו את רישומיו. כמו נפתח בלבו פתח שהיה סגור כל השנים. כל כך התרשם משבי, מעדינותה, מחכמתה מתבונתה, ממידותיה הטובות. הלוואי והיה הוא שקול כל כך כמוה כשהיה בגיל ההתבגרות, חשב.

בעצם למה התנתק מהקב"ה?

וכי יש קשר בין הקב"ה, התורה והמצוות לבין האכזבה שהתאכזב מן המנהיגים ששלחו אותם? הלא אין שום קשר!

שאו שערים ראשיכם והנשאו פתחי עולם ויבוא מלך הכבוד - עלו בו המלים מתהלים - גם הלב שלו פותח עכשיו את שעריו ומאפשר לקב"ה להיכנס עמוק לתוכו. המסך שאטם את לבו נמוג כעשן והתמוסס כמו דונג בחום האש.

- אור השמש מאיר ביום אלא שאם סוגרים את התריסים אין הוא חודר והבית נשאר חשוך - בדיוק כך השפע האלוקי! הוא זורם תמיד. צריך רק לפתוח את הלב על מנת לקבלו - הדהדו בו דבריו של ר' מאיר חדש בצטטו את החפץ חיים...

- אתה חנון - מלמל מתחנן - אנא חנני במתנת חינם, כל הפושט יד נותנים לו ואני פושט את ידי אליך והמתחנן קרב אותי לשכון שוב בחצרות ביתך, קבל אותי בחזרה כאב המקבל בחזרה את בנו האובד. כך המשיך להתחנן ולבקש. להפתעתו הרגיש שליבו מתמלא תקוה ונפשו ברוגע, רוגע שהיה חסר לו כל כך הרבה שנים.

החל מתפלל באופן קבוע, אם כי ביחידות, כיוון שבשכונתם לא היה בית כנסת. עם דורותי היה משוחח רבות ומבהיר לה את השקפותיה של היהדות. בנוסף למד אתה קיצור שולחן ערוך. והם החלו לשמור שבת מתוך הכרה.

היה זה תהליך שהתבקש באופן טבעי. בשלב מסוים חשו שמקום מגוריהם מונע מהם אווירת שבת וחג ולא מאפשר להם להיות חלק מקהילה. ג'רי חש בחסרון התפילה בצבור שכן ידע שהשכינה שורה בצבור ומעלה את כל תפילותיו אל כיסא הכבוד בעוד שתפילה ביחיד לא בטוח שתגיע כל כך גבוה.

מכל הסיבות הללו החליטו לעבור לבית בקרית יואל שבווילמסבורג. למה דווקא לשם? ג'רי חשש שמשהו יכיר אותו מהתקופה של לימודיו בחברון, והוא לא היה בשל להתחבר לעברו. העריך שבקריה, שתושביה הם חסידי סאטמר, לא יתקל בבעיות שכאלה.

כשעברו לשם, הייתה כבר דורותי כסויית ראש וג'רי לבש חליפה. הם השתלבו בנוף הקהילתי, ולשכנים החדשים סיפרו שהם בעלי תשובה מבלי להוסיף פרטים מיותרים. דורותי כתבה לג'יקוב שהם החליטו לעבור לגור בין יהודים, וג'יקוב שמח מאוד, אלא שממרחק לא עמד על השינויים שחלו בחייהם.

ג'רי, שפרש בינתיים מטיסות פעילות, החל ללמוד באופן קבוע באחד מהשטיבלא'ך ודורותיי ציינה לעצמה בסיפוק שהוא לא רק יותר רגוע אלא נראה שאפילו יותר מאושר. הלימוד הוסיף לחייו תוכן ועניין.

לפעמים היה לומד בבית עם חברותא, ודורותי התפלאה מהיכן הוא יודע ללמוד בספרים הגדולים הללו. היא גם החלה ללמוד עברית ואף התקדמה, אם כי בצעדים איטיים ביותר. כמה שמחה שבי כשסבתא השחילה מלים בעברית למשפטיה. היא עודדה אותה להמשיך בלימודיה.

*  *  *

השעה התאחרה ביותר, וג'רי עדיין לא חזר מהשטיבל. דורותיי כבר החלה לדאוג והציצה אל עבר השביל המוביל לביתם. לפתע הבחינה בג'רי שעמד שם עם ידידו ר' אריה לייב. ניכר היה שהם שקועים בשיחה מעניינת. מהבית ראתה דורותי איך הם מביטים זה אל זה בהקשבה רבה. השיחה הייתה מלווה בתנועות ידיים רבות של שניהם. נראה שהם ממתיקים סוד ביניהם. כמה זמן לא ראתה אותו כל כך מתעניין ומלא חיות...

- על מה שוחחתם? - התעניינה כשסוף סוף נכנס הביתה.

- הוא סיפר לי על הרב'ע מסאטמר זצ"ל.

- מה סיפר עליו?

- סיפר כיצד ניצל מהשואה. הוא יצא יחד עם אשתו מהונגריה לשוויץ ברכבת שארגנו שם לקבוצה מאוד מצומצמת. עשיר אחד, שגם הוא היה ברכבת זו, שילם 1000 דולר על כל אחד מנוסעיה. דורותיי הקשיבה בתשומת לב. המתינה לשמוע מה בעצם כל כך הפעים אותו...

- שוחחנו על השקפותיו של הרב'ע זצ"ל על הציונים - הוסיף.

דורותיי כבר למדה מג'רי על הציונים והשקפותיהם ועל סלידתו מהם. היא ידעה שהוא מאשים אותם בציניות כלפי גורלם של יהודים ואפילו בבוגדנות.

- זה היה מעניין מאוד - סיכם ג'רי.

- מה היה כל כך מעניין? התעניינה.

- הרב'ע זצ"ל התנגד מאוד לציונים - אמר, ודורותי כבר הבינה מדוע זה כל כך עניין אותו. - הוא אמר שהם עוברים על השבועות שהשביע הקב"ה את בני ישראל שלא יעלו בחומה - המשיך - ושלא ימרדו באומות, והשביע את אומות העולם שלא ישתעבדו בהם בישראל יותר מידי. ורב אחר אמר שיש עוד שלוש: שלא יגלו את הקץ, שלא ידחקו את הקץ ושלא יגלו אותו לאומות העולם.

- לאט לאט! זה הרבה מדי בשבילי בפעם אחת, ג'רי - נאנחה דורותיי

- אנסה להסביר לך - אמר כשהוא מפרש לה את מה שסיפר ר' אריה לייב.

כמו כן ציטט לה את המדרש "אמר להם הקב"ה לישראל, אם אתם מקיימין השבועה - מוטב, ואם לאו אני מתיר את בשרכם כצבאות או כאיילות השדה".

- אוי! הלא זה מפחיד! זה מה שקרה בשואה!

- כן. בדיוק! והוא טוען שהציונים אשמים בשואה כיוון שעברו על השבועות הללו וגרמו לרוב ישראל לעבור עליהן. כמו כן הוא אמר שכל מי שמשתתף עם הציונים שותף לדחיקת הקץ ולעיכוב ביאת המשיח.

- אוי מה שעשיתי כשהייתי צעיר - קרא ותפס את ראשו כאילו לגרש את כאב הראש האיום שהחל לעלות בו.

- ג'רי, ג'רי, אל תחשוב על זה! היית צעיר! וכשצעירים - עושים לפעמים שטויות!

- לא הסבירו לי את זה כך - אמר בכאב כשהוא ממשיך להיות שקוע בתוך עצמו - לא אבא שלי ולא אף אחד. ו'הרחוב' היה כל כך סוחף. אילו הייתי שומע בקול המשגיח שלי לא הייתי מתדרדר כך! לא הייתי גורם לאבא שלי למות מהתקף לב! אני אשם במותו! אפילו ללוויה שלו לא באתי. את מבינה את זה?! אוי, איזה אטום הייתי! - דמעות גדולות וחמות שטפו את פניו.

בדממה שהשתררה שמעו רק את יבבותיו.

מה כבר יכלה דורותי לומר לו?