האם צריך לשמור שיניים? האם מותר להתחתן עם מי ששמו כשם אבי? ומה החשיבות של ברכות הסנדק?

1. האם על פי היהדות יש עניין כלשהו לשמור או לזרוק שיניים שנפלו, גם לאחר עקירה וכדומה?

שיניים שנפלו מאדם בחייו אינן צריכות קבורה, וממילא אפשר לזרוק אותן לפח.

אמנם היו יחידי סגולה שהקפידו לשמור את השיניים וציוו לקבור אותן יחד איתם, כדי שיהיו איתם לעת תחיית המתים (יעויין בספר גשר החיים חלק א' פרק ט"ז סעיף ב' ס"ק ג', ובשו"ת יביע אומר חלק ג' חלק יורה דעה סימן כ"ב אות כ' ד"ה אכן, וחלק ט' חלק יורה דעה סימן ל"ה, ובספר חזון עובדיה על אבלות חלק א' עמוד שצ"ג).

*  *  *

2. לגבי ישיבה על שולחן - לא מצאתי מקור למה אסור לשבת עליו, חוץ מזה שכתוב ששולחן דומה למזבח, כי הוא מכפר - אבל אולי דווקא בזמן אכילה?

אכן נראה שכל הקפידא היא שלא לשבת על שולחן שאוכלים עליו, אבל בשולחן שלא משמש לאכילה אין חשש (ראה בספר יוסף אומץ סימן ס"ד, ובמשנה ברורה בשער הציון סימן קס"ז ס"ק כ"ו, ובספר שמירת הגוף והנפש חלק א' סימן פ"ז אות ג'. וע"ע מה שהביא בזה בספר סגולות רבותינו עמודים 387-390).

*  *  *

3. אתמול קניתי חולצה, ושאלתי בחנות האם אוכל להחזיר במידה ולא תמצא חן בעיני. נאמר לי שיש לי כשבועיים זמן החזרה. הפריט לא כל כך נשא חן בעיני והיה בדעתי להחזיר, אם כי בכל זאת לבשתי אותו בערב למשך זמן כדי לקבל חוות דעת. לא הורדתי תווית וכמו כן הפריט נקי לחלוטין. האם מבחינה הלכתית אוכל להחזיר לחנות?

זה תלוי בכללים שקבעו שם בחנות, ולכן עליך לברר אצלם אם במצב שכזה תוכלי להחזיר את הבגד.

(צילום: shutterstock)

4. האם יש בעיה לצאת עם מישהו ששמו כשם אבי?

בראש ספרו הנודע של רבי יהודה החסיד, "ספר חסידים", נדפסה צוואתו המפורסמת הכוללת כמה וכמה אזהרות ומידות חסידים, וביניהם עומד ומזהיר בענייני אירוסין ונישואין על שמונה זיווגים שאין ראוי לעשותן, וכי כל המזדווג בהם לא יצליח, ודבריו באו סתומים וחתומים, וכנביא המדבר מפי הגבורה, וכלשון הזה נכתב בספר חסידים כתב יד מילאנו לפני הצוואה: "אילין נביאתיה דחיבר רבי יהודה החסיד מקצת מנהא לזרעיה ומקצתי מנהא לכל ישראל ומקצתי מנהא לארמאין", ובתרגום ללשון הקודש: "אלו הנבואות שחיבר רבי יהודה החסיד, מקצת מהם ציווה רק לזרעו, ומקצת מהם לכל ישראל, ומקצת מהם ציווה לגויים".

שמונה אזהרות אלו נתקבלו בכמה מקהילות ישראל כהלכה למשה מסיני. לא בכדי נאמר עליה הפתגם שמביא הגאון רבי אברהם יצחק שפערלינג זצ"ל בספרו טעמי המנהגים (עניני אישות אות תתקל"ט עמוד ת"ב בהערה ד"ה עוד): "אילו היו נכתבות עשרת הדברות בצוואת רבי יהודה החסיד היו נזהרים בהן ביותר". גאוני הדורות אף עיטרו את סעיפי הצוואה בתילי תלים של הלכות וחילוקים, גם ביארוה בטעמים מטעמים שונים, מה ראה רבי יהודה החסיד על ככה ומה הגיע אליו, לעסוק בטיב קידושין אלו, ולעורר על ההתרחקות מאלה וכאלה, וכאשר יבואר דבר דיבור על אופניו.

ובין שמונה האזהרות בענייני שידוכים, הכלולים בצוואה הנזכרת מנויים הדברים הבאים:

א. "לא ישא אדם בת אחיו או בת אחותו". ובכמה דפוסים (דפוס סביונטה סי' י"ז, ועוד) נוסף: "ואם נעשה אולי יש תקווה, אבל יש ספק".

ב. "לא ישא אדם אישה ששמה כשם אמו, או שמו כשם חמיו, ואם נשאה, ישנה שם האחד, אז יש תקוה".

ג. "שני בני אדם ששמותיהם שווים לא יזדווגו יחד בילדיהם, וזה ספק אם לזרעו או לכל אדם". ובכתב י"ד (מינכן אות א') הגירסא: "כמדומה לכל העולם, ויש להיזהר".

הגה"ק רבי חיים יוסף דוד אזולאי זצוק"ל בספרו שו"ת "יוסף אומץ" (סימן ל"ז) אף הביא מעשה נורא על כך בזה הלשון: "גם צוואת רבינו ז"ל דחתן וחמיו לא יהיו בשם אחד וכן כלה וחמותה, הגם שרבים לא חשו, אני הצעיר ראיתי מעשים שלא הצליחו בזיווגם. ואתיא מכללא [היינו שמעשה אחת המלמדת על הכלל יביא בכאן], אחת היתה שאמר אביה שאינו חש לזה, ולא היו ימים מועטים שמת החתן בקצרות שנים, והכלה אזלא ומדלדלא, ושוב נישאת ונתגרשה ומתה בחוסר כל, וזרע אין לה רחמנא ליצלן".

גם הגאון רבי חיים פאלאג'י זצוק"ל בספרו "רוח חיים" (אה"ע סי' ס"ב ס"ק י"ג) מביא בזה עובדות מוכיחות, וז"ל: "גם אני ראיתי הרבה מאוד בעירנו איזמיר אנשים שהיה שמם כשם חמיהם ולא הצליחו, הן במיתה, הן בעוני, הן בלא בנים, רחמנא ליצלן, ועל פי רוב נקלה היה החתן [היינו שעיקר הנזק היה להחתן ששמו היו שווה לשם חותנו], ומעט מזעיר שהגיע הנזק לחמיו, ולכן שומר נפשו ירחק מזה".

אף הגאון רבי חיים חזקיהו מדיני זצ"ל בספרו שדי חמד (אסיפת דינים ערך חתן וכלה אות ה') מעיד: "בהיותי בעיר גדולה של חכמים ושל סופרים היה רב מופלא שם, ובת היתה לו והשיאה לבחור בן תורה וירא שמים, והוא [החתן] אחד מידידי נפשי וכעת רב מובהק וירא שמים מאד ומתנהג בחסידות יצ"ו, והיה שמו כשמו ולא חשש בדבר, ונחלה החותן והיה מדוכא מיסורין ותכהן עיניו כל ימיו עד יום שנסתלק תנצב"ה. והיו תולים בזה, כן רשום בזיכרוני אך לא אוכל להעיד כן בבירור, על כל פנים הטוב והישר הוא למיחש מיהא בעי".

ובראות העם עין בעין מכשולות הבאות כתוצאה משידוכים אלו קיימו וקבלו עליהם ועל זרעם לשמור ולעשות ככל הכתוב לחיים בספר, וכמו שכתב הגאון רבי יהושע שלמה ארדיט זצ"ל בספרו חינא וחסדא (ח"ב דף רכ"ה ע"ב) כתב: "והנה בעירנו [איזמיר יצ"ו] בשנים קדמוניות שעברו לא היו נזהרים בצוואת הרב החסיד ז"ל כל כך זולת בימינו מזה שנים נתפשט הדבר להקפיד בהם על ידי סיבה, שתלמיד חכם רב ועצום ז"ל השיא בתו לחתן אחד שמו כשמו, וכמעט שעברו ימים נפטר חתנו לעולמו, ותלה הדבר לומר שהיה בעבור שעברו על צוואת הרב החסיד ז"ל, ומאותו זמן והלאה נתפשט צוואת הנזכר ומקפידין טובא בהן עד שלפעמים מפסידין ממון טובא מזיווג לזיווג בין העשירים ובין הבינונים וכיוצא, וגם היינו טעמא שחקרו ודרשו על העבר ומצאו שלא עלה זיווגם יפה ותלו הדבר כמו שכתבתי...".

הטעמים לצוואה

הגאון רבי יצחק פאלאג'י זצ"ל בספרו "יפה ללב" (ח"ד אה"ע סי' ס"ב אות י"א) כתב בזה דברים ברורים, וז"ל: "...סודו ידוע ופשוט הוא, מפני מראית העין כי יפול בו עין הרע, ועיין בספר ברית עולם [להגה"ק החיד"א] על ספר החסידים (סי' תע"ז) כי משם אתה למד גם כן שכל דברי הרב רבי יהודה החסיד ואת אותותיו מאזהרותיו וצוואותיו הם משום עין הרע, שבא על דברת בני האדם, ועל זה תיקנו לנו רז"ל [ירושלמי ברכות פ"ד ה"ב תפילת רבי ינאי] להתפלל בכל יום "ואל תעשנו שיחה בפי הבריות", כמו שכתב רבי יעקב בעל הטורים (או"ח סי' קל"א) ע"ש, שהוא אפילו לטוב משום עין הרע, ...וטעמא טעים דהכל הוא משום עין הרע שהם מוזכרים [כאחד] בכתובה ובבית הכנסת ובמי שבירך... עכ"ל.

ויש שכתבו טעם אחד לדבר, לפי שמהלכות כיבוד אב ואם הוא שאסור לקרוא לאביו ולאמו בשמם, וגם לאנשים אחרים ששמם כשם הוריו אין לקרותם בשמם [אם הוא שם שאינו רגיל], וכנפסק בשו"ע יו"ד (סי' ר"מ ס"ב), ולכן באם יקח אישה ששמה כשם אמו, נמצא שכל ימיו יהיה מנוע מלקרותה בשמה מאחר ששמה כשם אמו, ולפי שקשה ליזהר בזה לכן יש למנוע מליקח אישה ששמה שווה לשם אמו, וכיוצא בזה הטעם לעניין שלא יקח אדם אישה ששם אביה כשמו, מאחר שאשתו לא תוכל לקרוא לבעלה - ששמו כשם אביה - בשמו, ומסתמא לא תוכל לעמוד בזה, וטעם זה הביאו הגאון רבי יהודה גרינוואלד זצ"ל אב"ד סאטמר בספרו "זיכרון יהודה" (מהדורה תניינא סימן קמ"ו) וכתב: "הגם דבוודאי רוח ה' דיבר בם בקדושי ה' זי"ע בכל זאת יש לומר טעם ע"פ פשוטו", וכנ"ל, וכן הטעים הגאון רבי יוסף ראזין זצ"ל מראגיטשאב בספרו שו"ת "צפנת פענח" (סי' קכ"ח), והגאון רבי אליעזר סג"ל מישעל זצ"ל אב"ד טורקא בספרו "משנת אליעזר" (תנינא סי' כ"ט), וכ"כ בקיצור הגאון רבי יוסף חיים זצוק"ל מבגדד בספרו "בן איש חי" (הלכות שנה ראשונה - פרשת שופטים אות כ"ח) שהטעם הוא מפני הכבוד.

וכיוצא בזה כתב הגאון רבי אליהו קלאצקי זצ´ל בספרו אבן הראשה (סי' ל"א) שכשתקרא האישה לבעלה בשמו יחשוב אביה שקראה לו ויש בזה פגיעה בכבודו, וכן יחשבו העומדים שם ויחשדוה שהיא מזלזלת בכבוד אביה שהיא קוראת לאביה בשמו. גם הגאון רבי יוסף שאול נטהאנזהאן זצ"ל אב"ד לבוב בהערותיו "יד שאול" (יורה דעה שם) העיר על הנפסק בשולחן ערוך (שם) שאין לקרות אחרים הנקראים בשם אביו בשמם: "מכאן יש סמך גדול למה שנזהרים בשיווי שם חתן וחותנו, כלה וחמותה".

הגאון רבי חיים חזקיהו מדיני זצ"ל בספרו שדי חמד (אסיפת דינים מערכת חתן וכלה אות ה ד"ה ומרן) העיר שטעם זה אינו שייך לקהילות הספרדים, וז"ל: ומצד אחר גם כן אין שייך טעם זה אלא למקומות שמקפידים שלא לקרות שם בנו כשם האבא בעודנו חי, ורק אחר מות אביו קורא שם בנו כשם אביו וכן לגבי האם, אבל במקומותינו שאדם קורא את בנו כשם אביו אף כשהוא חי, וכן את בתו בשם אמו אף אם האב והבן דרים בבית אחד והאיש קורא את בנו משה כשם אביו הזקן משה בפני אביו כמה פעמים ואינו נמנע, וכן קורא את בתו צפורה כשם אמו בפניה, בין בשם דקטנות [משה גי"ק] ובין בשם עצמו [משה] אלמא לא קפדי בהכי, אם כן גם לגבי חתן וחמיו ששמותיהן שוין אין שייך חשש זה".

הגאון רבי יצחק שמעלקיש זצ"ל אב"ד לבוב בספרו בית יצחק (אה"ע ח"ב סי' ע"ב) הביא שעיקר הטעם הוא כמו שכתב הגאון רבי יוסף שאול נאמהאנזהאן זצ´ל אב´ד לבוב בהגהות יד שאול (יורה דעה סימן ר"מ ס"ק ד') שהוא גדר צניעות, שמא יקרא לזוגתו ותבוא אמו ששמה כשמה, ויבוא לידי איסור, וכן בחתן וחמיו שמא תקרא האישה את בעלה ויבוא אביה, וכך כתב הגאון רבי צבי הירש בערלינער זצ"ל בספרו צבי לצדיק (סימן י"א) בשם אביו הרב, שעיקר הטעם שלא יבואו לטעות ולא מפני סכנה לבד. והוסיף היד שאול שאף על פי שמקפידים בצוואת רבי יהודה החסיד אף לאחר מיתה [של המחותנים והמחותנות], אף שטעם זה [של צניעות] שוב אינו שייך, מכל מקום זהו עיקר הטעם והתקנה. ולפי זה כתב הבית יצחק (אבן העזר ח"ב סימן ע"ב) שאם ישנה השם תו ליכא למיחש, כיוון שאין קורא לה עוד בשם זה. וכן היה מקום להקל כשדרים בב' מדינות רחוקות.

הגאון רבי שמעון פאללאק זצ"ל אב"ד יעמרינג בספרו שם משמעון (אה"ע סי' ו') כותב טעם על דרך הקבלה וז"ל: "או יש לומר בטעם הדבר ע"פ מש"כ המקובלים שעיקר החיות והנפש אשר באדם הוא בשמו כמו שכתוב 'את אשר יקרא לו האדם נפש חיה הוא שמו', ועיין בדב"ל (מע"ש אות כ') והדברים עתיקים, אכמ"ל, ולפי זה אם אנו רואים שני בני אדם ששמותיהם שווים ע"כ צריך לומר שנשמתן משורש אחד וממילא הוי כאיש אחד, ושפיר יש קפידא שלא יתחתנו זה בזה, משום שנראה כאילו פוגעין בערוה של אחוה או אמו או בתו, וכדומה".

בדור האחרון, דן להקל הגאון רבי דוד שפרבר זצ"ל אב"ד ברשוב בספרו שו"ת אפרקסתא דעניא (ח"ג – אה"ע סימן רס"ג) וז"ל: "בחתם סופר (אה"ע ח"א סי' קט"ז) כתב לעניין שווי שמות, דבענייני זיווגים, מאן דלא קפיד לא קפדינן בהדיה, ...ובפרט לעתות בצרה כאלה היום, המלאים קישויים בשלל צבעים, ואין לך יום שאין קללתו מרובה מחברו, בבוקר תאמר וכו', ומי יודע מה ילד יום מחר, י"ל דבכה"ג לא ניחא ליה לרבינו יהודא חסידא קדישא להחמיר למעט פריה ורביה מישראל, וכעין שכתבו התוס' (קדושין מ"א א' ד"ה אסור) לעניין המבואר בגמ' (שם) שאסור לאדם שיקדש את בתו כשהיא קטנה, וז"ל: 'ועכשיו שאנו נוהגים לקדש בנותינו אפי' קטנות, היינו משום שבכל יום ויום הגלות מתגבר עלינו ואם יש סיפק ביד אדם עכשיו לתת לבתו נדוניא שמא לאחר זמן לא יהיה סיפק בידו, ותשב בתו עגונה לעולם', וכעין זה כתב הרדב"ז (שו"ת ח"א סי' תקי"ח) לעניין חופת נדה", וכיוצא בזה כתב עוד (שם סי' רס"ד): בכלל הדבר הנה מקום אתי לומר לענ"ד, דבדור הזה ובמדינות האלה יש לצדד להיתרא בעניינים האלה בענייני שידוכין, דהמדינות משובשות בגסות ועבריינות וקשה כקריעת ים סוף למצוא זיווג הגון וכשר, קרוב לשמוע דגם רבי יהודה החסיד ז"ל מסכים שלא יהיו השמות למפגע ולמפריע זיווג הגון. על דרך שכתב התרומת הדשן (סי' רי"א) וז"ל: 'וגם נראה מתוך שאנו מתי מעט, צריכים אנו לישא מאשר נמצא' וכו', ונראה דכל שכן בנידון דידן", עכ"ל.

נשובה לדברי רבינו בצוואתו על מניעת נישואי כלה וחמותה או חתן וחמיו בשמות שווין, שאם אחר הנישואין מבחין בשיווי שמות הכלה וחמותה או בשיווי שמות החתן וחמיו יש תקוה על ידי שינוי השם, ורבים דנו אם גם לכתחילה אפשר לשדך על ידי שינוי השם, וז"ל רבינו: לא ישא אדם אישה ששמה כשם אמו, או שמו כשם חמיו, ואם נשאה, ישנה שם האחד, אז יש תקוה".

הגאון רבי שלום מרדכי שוואדראן זצ"ל אב"ד בערז'אן, בהגהותיו על ספר חסידים (אות כ"ג) הביא שבספר כרם שלמה (אה"ע סי' ב') מוסר מעשה רב משמיה דהגה"ק רבי משה סופר זי"ע בעל חתם סופר שהתיר לכתחילה על ידי שינוי שם, וגם על ידי הוספת שם לאחד מהצדדים, מעשה רב זה, הביא לפרטיה, תלמידו של מרן הח"ס זי"ע, הגאון רבי חזקיה פייביל פלויט זצ"ל בספרו ליקוטי חבר בן חיים (ח"ג דף מ' ע"ב), ולפי דבריו עובדא הווה אצל מרן הח"ס בעצמו, וז"ל: 'נהירא, כי מרן החתם סופר זצוק"ל נשתדך עם בחור והיה שמו משה [כשם מרן הח"ס], וקודם קשירת התנאים שלח אליו בנו הגאון רבי שמעון מקראקא שיקרא לעצמו עוד שם אחר, וקרא עצמו על פי עצת גיסו משה טוביה', עכ"ל. ועתה נדפס בספר אגרות סופרים (סימן כ"ד בהערה) באגרות רבי שמעון סופר אב"ד קראקא שהיה זה בעת שנתקשר החתם סופר עם חתנו הגה"צ מו"ה משה לעהמאן ז"ל וציווה לבנו מוה"ר שמעון סופר ז"ל לאמר לו שיוסיף שם על שמו.

ובדברי הגאון רבי ישראל יהושע זצ"ל אב"ד קוטנא מבואר שהוספת השם נעשה בכך שיקראו לו לספר תורה בשמו החדש איזה פעמים, וכ"כ הגאון רבי דוד שפרבר זצ´ל אב"ד ברשוב בספרו שו"ת אפרקסתא דעניא (ח"ג – אה"ע סימן רס"ד) וז"ל: "אופן הוספת שם לאחד מהם, עיין ברמ´א (אה"ע סי' ק"כ ס"ג) שכתב, וכל שהוחזקה ל` יום בעיר אין חוששין להם יותר. ...ועכ"פ יעלה ג"פ לתורה בתוך ל' יום".

*  *  *

5. האם מותר לגבר לבשם את עצמו בבושם של נשים?

אסור לגבר לבשם עצמו בבושם של אשה, ויש בכך משום איסור של "לא ילבש גבר שמלת אשה" דהיינו כל דבר שייך לאשה.

(צילום: shutterstock)

6. האם מותר לי לצבוע את הקצוות שבשיער?

מותר לבנות לצבוע שער. אין לעשות דברים שמבליטים ומושכים את העין בצורה היוצאת מגדר הרגיל.

*  *  *

7. האם בכל ברכה או תפילה אני חייבת לשים כיסוי ראש? ושאלה נוספת, האם אני צריבה ללבוש חצאית וחולצה ארוכה כשאני מתפללת, או שאני יכולה גם עם מכנסיים וחולצה קצרה?

יש להקפיד לברך ולהתפלל אך ורק בכיסוי ראש.

בתפילה יש להתלבש כאילו את עומדת בפני מלך, ולכן את חיבת להקפיד על לבוש מכובד וצנוע.

בברכות אין צורך להקפיד על צניעות כלל (כשאין גברים כמובן).

*  *  *

8. האם אני צריך לצום לאחר שנפלו לי התפילין?

אם התפילין נפלו על הארץ בלא הנרתיק - מנהג העולם לצום (משנה ברורה סימן מ' סק"ג).

אמנם אפשר לפדות את הצום על ידי נתינת צדקה כשיעור שווי הארוחות שאוכלים מבוקר ועד ערב (יעויין בשו"ת חיים שאל חלק א' סימן י"ב, ובספר אשרי האיש חלק אורח חיים חלק א' פרק ו' סעיף ו').

או אפשר במקום זה לעשות תענית דיבור מבוקר ועד ערב (יעויין שו"ת רבבות אפרים חלק ו' תחילת סימן יד בשם ספר הליכות והנהגות לבעל קהלות יעקב עמוד כג בשם הגר"י קניבסקי זצ"ל).

כמובן יש גם לבדוק את הריבוע של התפילין, שלא נגרם לו נזק שפוסל את התפילין.

אולם אם התפילין נפלו כשהם בתוך הנרתיק, אין צורך לצום או לפדות את הצום. ומכל מקום יש לתת פרוטה לצדקה (משנה ברורה שם).

*  *  *

9. חמותי החליטה על דעת עצמה שנחמד יותר להדליק 2 נרות בשבת. אני לעומת זאת מדליקה נר עפ"י מספר הנפשות. מאין המנהגים הללו? והאם ישנה דרך נכונה יותר בהדלקה?

אעתיק את שולחן ערוך הרב אורח חיים סימן רס"ג תיקנו חכמים שיהיה לכל אדם נר דולק בשבת בכל חדר וחדר שהולך שם בשבת משום שלום בית שלא יכשל בעץ או באבן וחייב כל אדם כשאוכל סעודת הלילה לאכלה אצל אור הנר שזה בכלל עונג שבת הוא ועיקר מצוות הדלקת נרות הוא נר זה שאוכל אצלו ויהא זהיר בו לעשותו יפה וכל הזהיר בו זוכה לבנים תלמידי חכמים שנאמר כי נר מצוה ותורה אור ע"י נר מצוה בא אור תורה.

ויש מכוונים לעשות ב' פתילות בנר זה אחד כנגד זכור ואחד כנגד שמור ובנרות של שעווה או של חלב וכיוצא בהן מדליקין ב' נרות ויכולין ג"כ להוסיף ולהדליק ג' או ד' כי יכולין להוסיף על דבר המכוון כנגד דבר אחר רק שלא יפחות ...ויש נוהגין להדליק לעולם ז' נרות ויש נוהגים להדליק עשרה מטעם הידוע להם. והמנהג כיום להדליק עבור כל ילד נר נוסף מאחר שמצוות הדלקת הנרות מסוגלת מאוד לילדים תלמידי חכמים, מדליקים נר נוסף על כל ילד כדי שיזכה להיות ירא שמיים. בכל מקרה אין לרדת מהכמות שרגילים להדליק ומעלין בקודש ואין מורידין.

*  *  *

10. האם יש חשיבות לברכות שהסנדק מברך (חוץ מהקטע שלא תהיה ברכת הדיוט קלה בעיניך)? ואם כן, האם הסנדק חייב לברך את הקהל?

בשעת עשיית מצוה האדם קרוב יותר אל ה' ויכול לברך, בפרט בעת עשיית מצווה גדולה שכזו, יש לסנדק אכן כוח מיוחד יותר לברך. אין חובה לסנדק לברך את הקהל, אבל זכות גדולה היא מאוד לברך את ישראל, ואל תמנע טוב מבעליו.