במחשבה תחילה לפרשת ויגש: הסמוראי שניצח בקרב באמצעות... שתיקה

"אתה שותה את זה?!", נדהם הלקוח שהגיע למוסך לתקן רכב, למראה המוסכניק ששתה נוזל-בלמים.

"אני רק בודק שזה טרי", לקח המוסכניק לגימה נוספת. "חוץ מזה - זה טעים לי!".

"אבל זה מסוכן!", טען הלקוח בהיגיון.

"אל תדאג", הרגיע המוסכניק בחיוך, "אני יכול להפסיק מתי שאני רוצה"...

* * *

"ועתה אל תעצבו", פונה יוסף, המשנה למלך מצרים, שהתגלה כעת לאחיו.

ברגע זה חשוב לו לבקש מהם שני דברים: "אל תעצבו ואל ייחר בעיניכם". יש לו גם הסבר מדוע הם לא צריכים לחוש רגשי צער - "כי למחיה שלחני אלוקים לפניכם".

מובן מדוע יוסף מפציר באחים שלא ייעצבו, שכן בגללם הוא נמכר לעבד ועבר תלאות וניסיונות עד שהגיע לכס המלוכה, אולם מה מקום יש לבקש מהם לא לכעוס - "ואל ייחר בעיניכם"? לא לכעוס על מה?

תלמידיו של הלוחם הזקן הרגישו נבוכים ומושפלים.

במרכז המעגל הגדול של תושבי הכפר עמד הסמוראי הזקן, ששימש גם כמחנך וגם כמורה לאמנות הלחימה. הזקן חינך את תלמידיו לשלוט בעצמם ובמעשיהם, לא להגיב בפזיזות, לשקול כל מעשה ולנסות לצפות מראש מה תהיה התוצאה.

"השליטה בתנועות הגוף שלכם ללחימה", שינן להם הזקן שוב ושוב, "היא רק כדי שתוכלו לקנות שליטה בתגובות הנפש. רק מי שמסוגל ללמד את עצמו איפוק ומעצור - יהיה לוחם אמיתי".

עתה ניצב הלוחם הזקן במרכז המעגל. מולו ניצב לוחם צעיר ויהיר שהגיע מרחוק. הצעיר שמע על הלוחם הזקן ששמעו יצא כמספר אחת בתחומו, ובא להזמין את הזקן לדו-קרב, בתקווה שיצליח להביס אותו ולזכות בתואר "הסמוראי המצטיין ביותר".

ידע הלוחם הצעיר שהלוחם הזקן שולט היטב בתנועותיו ובקי היטב בכל תורות הלחימה. את תקוותו תלה בכך שיצליח להוציא את הזקן משלוותו ועל ידי כך יגרום לו לתנועה שגויה ואז יכריע אותו.

עמד הסמוראי הצעיר במרכז הכפר מול הזקן, גופו התנדנד בתנועות קפיצה קדימה ואחורה ופיו לא חדל מקריאות. הוא העליב את הלוחם הזקן פעם אחר פעם, גידף אותו, שאל שאלות מתגרות ומדי פעם ניסה לבדוק בתנועות מהירות כחץ את ערנותו ואת שיקול דעתו של הזקן.

תלמידיו של הסמוראי הזקן עמדו נבוכים ונכלמים. אך דווקא למורה שלהם - המילים לא נגעו כלל. הוא נשאר שלו ורגוע.

אחרי שעות ארוכות אסף הלוחם הצעיר את חפציו, ועזב מושפל את המקום.

"כיצד זה לא נפגעת ממנו והצלחת לשלוט בעצמך?!", שאלו התלמידים את המורה הזקן בפליאה.

"אם מישהו נותן לכם מתנה", שאל הלוחם הזקן בתגובה, "ואתם לא רוצים לקחת אותה ממנו, אצל מי היא נשארת?".

"אצל הנותן", השיבו התלמידים.

"זה בדיוק מה שעשיתי", חייך הסמוראי הזקן חיוך חכם. "לא לקחתי את העלבונות והגידופים שהוא העניק לי. הם פשוט נותרו ברשותו"...

כלל בהלכות תערובות מלמד אותנו יסוד חשוב: "איידי דטריד למפלט - לא בלע", כשעסוקים בפליטה ובהוצאה החוצה, לא ניתן בו זמנית לבלוע ולהכניס פנימה.

כלל זה לוקח רבנו יצחק לוריא, האר"י הקדוש, ומבאר באמצעותו את הפסוק: יוסף מבקש מהאחים הקדושים שלא יתעצבו על שמכרוהו, וגם מתחנן אליהם שלא ינסו לשחזר את מכירתו ומתוך כך יבואו להטיח האשמות כועסות איש ברעהו: אתה אמרת לעשות כך וכך, בגללך הוא נמכר; וכל כיוצא בזה.

יסוד גדול באמונה מבקש יוסף להטמיע באחיו השבטים: "כי למחיה שלחני אלוקים לפניכם". אדם שכועס - עסוק בהוצאת רגשות שלילית החוצה, בזמן הזה הוא לא מסוגל להפנים לתוכו את התמונה נכון. ואת מסר האמונה הזה, לא רצה יוסף שיפסידו השבטים.

* * *

"כאשר חז"ל מתבטאים בביטויים חמורים על הכעס", אמר אחד מצדיקי הדורות, "כגון 'כל הכועס כל מיני גיהנום שולטים בו' - הם לא התכוונו למישהו שאין לו סיבה לכעוס. שכן את מי שכועס בלי סיבה יש לשלוח להסתכלות נפשית... חז"ל דיברו על יהודי שיש לו סיבה טובה מאוד לכעוס, ובכל זאת הזהירו מפני הכעס. שכן בעת הכעס - ניתן לאבד רבות"...

גם כאשר יש סיבה טובה לכעוס, שווה לבלום.

איך? פשוט לא לקבל את ה"מתנה".

אגב, נבין את עומק דברי חז"ל שלימדונו "אל תרצהו בשעת כעסו" - ברגע שהחבר שלך עסוק בהוצאת רגשותיו החוצה בעת הכעס, הוא אינו פנוי כלל לשמוע את דבריך נכנסים ללבו. מוטב שתמתין עד שיסיים לפרוק את אשר על לבו, רק אז תנסה לרצות אותו.