סיון רהב מאיר מסכמת שבע וחצי שנות לימוד, ועוד כמה דברים

בתחילת השבוע הדלקנו חנוכייה בפעם האחרונה השנה. האדמו"ר הרב ישראל דנציגר כתב בספרו "ישמח ישראל" על כך שההדלקה היא לא סתם גפרור ונר. מתרחשים כאן דברים גדולים יותר: "כל איש פשוט ביותר, בגשתו אל הקודש להדליק נר חנוכה, הרי הוא עצמו נעשה ככהן גדול, וביתו נהפוך כבית המקדש, ויתבונן בגשתו להעלות את האש שאינו מדליק כאן נרות שמן או שעווה בעלמא, אלא הוא מעלה את האור של ששת ימי בראשית, וייגש אל העבודה באימה וביראה מתוך שמחה של מצווה, על שאיש פשוט כמותו זוכה לחולל עתה מהפכות גדולות בעולמות עליונים".

מוקדש לרפואתם של יוסף בן פרל, נפתלי צבי בן גילה ושאר פצועי הדקירה במונסי, ניו יורק. עוד פשע שנאה שמנסה לכבות את האור הזה.

מה לוקחים מחנוכה?

הגרפיקה הזו מציגה את כל מה שקורה בדקה אחת באינטרנט. זוהי הפעילות המצטברת של האנושות, בהשוואה לשנה הקודמת. אנחנו שולחים יותר מ-18 מיליון הודעות טקסט בדקה, צופים ביותר מארבעה מיליון קטעי וידאו, מורידים כארבע מאות אלף אפליקציות, קונים בכמעט מיליון דולר ועוד.

מתפרסמים כעת סיכומים רבים של העשור. אולי זהו העשור שבו בין המצחיק למרגש, בין המטומטם לוולגרי – התחלנו לאבד את עצמנו. המוח האנושי לא מסוגל להתמודד עם הצפה כזו של מידע.

הרב חגי לונדין מישיבת ההסדר בשדרות, כותב שזוהי בדיוק הנקודה שצריך ללמוד מחנוכה – איך להתמודד עם התרבות העוצמתית שמסביב. איך למצוא בכל דור את מה שמסחרר ומבלבל, ולנסות להתמקד בעיקר. וכך הוא מסביר: "עם ישראל מנסה תמיד לחבר את הכל למקום אחד: שמע ישראל, ה' אלוקינו, ה' אחד. אנחנו מנסים למקד ולרכז ולאחד את כוחות הנפש, בתכלית חיינו. תרבות יוון הייתה תרבות של הרבה אלילים, של מוקדים רבים ומפוזרים. המאבק ההוא של החשמונאים לא תם. גם היום אנחנו עלולים לחיות חיים של פיזור נפש, של הסחת דעת תמידית, של ריצה מחידוש לחידוש, של חיפוש מתמיד אחרי משהו שלא נמצא. מול כוחות רבים וסוחפים שנראים כחזקים מאיתנו – צריך להיות מכבי. לא להתבייש לקחת פסקי זמן, לשים גבולות, לשלוט במכשיר במקום שהוא ישלוט בנו. המאבק של חנוכה לא הסתיים".

איך להסתכל על טרגדיה

זה אחד הטקסטים המפתיעים בתורה. בפרשת השבוע יוסף פוגש את האחים שזרקו אותו לבור ומכרו אותו, אחרי 22 שנים של נתק. באופן טבעי הוא אמור להתפרץ ולכעוס, להטיח בהם האשמות, אבל כל זה לא קורה. יוסף מתגלה לאחיו, ומתוך המשבר הוא מצליח דווקא לאחד את המשפחה, על ידי פרשנות חיובית ואופטימית. וכך הוא אומר לאחים הנדהמים: "וְעַתָּה אַל תֵּעָצְבוּ וְאַל יִחַר בְּעֵינֵיכֶם כִּי מְכַרְתֶּם אֹתִי הֵנָּה, כִּי לְמִחְיָה שְׁלָחַנִי אֱלֹוקים לִפְנֵיכֶם… וְעַתָּה, לֹא אַתֶּם שְׁלַחְתֶּם אֹתִי הֵנָּה כִּי הָאֱלֹוקים". אל תצטערו, הוא אומר, כי בזכות העובדה שהגעתי לכאן לפניכם, אני מציל כעת את המשפחה ואת האזור כולו מרעב. זה מנגנון עוצמתי ביותר: יוסף לא יכול למחוק את הטרגדיה שעבר – אבל הוא יכול להחליט איך להסתכל עליה ומה להפיק ממנה. האם להתלונן, לנקום, לנטור, או למצוא את הברכה בתוך הקללה. הוא בוחר בנקודת מבט שיכולה להועיל גם לנו, בכל סיטואציה שאליה ניקלע:לְמִחְיָה שְׁלָחַנִי אֱלֹוקים. אם נשלחתי לכאן, למרות הקושי, עליי לחשוב איך להפיק מכך תועלת לי ולאחרים.

סיכום העשור שלי

לא תכננתי לפרסם משהו בתוך כל סיכומי העשור, אבל אתמול ראיתי פתאום שלושה מבזקים ברצף. נדמה לי שאיכשהו הם מסכמים היטב את העשור האחרון. "צפו", הכריזה הכותרת הראשונה, "הסרטון של הח"כ מישראל ביתנו". המונח "צפו" לא היה חלק מהלקסיקון שלנו לפני עשור, והיום הפכנו קצת רובוטים של "צפו", מסרטון לסרטון. ובקשר לתוכן – אף חבר כנסת גם לא דיבר ככה לפני עשור. אני לא תמימה, היו תמיד מחלוקות ועלבונות, אבל משהו בשיח שלנו השתחרר, ולרעה. נבחרי ציבור מדברים כאחרוני הטוקבקיסטים שצריך לחסום. מותר לשקר, להסית ולהגיד הכל על כל אדם וכל מגזר, זה אפילו משתלם.
המבזק השני הכריז: "אנגליה מתאבלת על תאומי הריאליטי שהתאבדו יחד". אני לא יודעת מיהם תאומי הריאליטי, אבל אני מניחה שלפני עשור שניהם היו פחות מפורסמים, אבל יותר מאושרים. תרבות של חשיפת-שיא, חשיפת-יתר, גובה מחירים נפשיים כבדים, מהמשתתפים אבל גם מהצופים. גם זה השתנה מ-2010 ועד היום.
המבזק השלישי היה: "סכום העתק שיעלו לנו מערכות הבחירות הרצופות". ישראל מעולם לא הלכה כך לקלפי שלוש פעמים רצופות, בניגוד לרצון של כולנו. זה קורה כי גם משהו בתרבות הפוליטית השתנה. ה"צפו" והריאליטי חדרו גם אליה. הפוליטיקאים מוכנים רק ל"הכול או כלום". מפחדים להתפשר, להודות שהם לא יכולים לבד, להכיר בכך שצריך קואליציה שיש בה גם ניגודים.
כל זה רק מטיל עלינו יותר שיעורי בית – כבני אדם, כיהודים, כהורים, כילדים, כצרכני תקשורת. פחות "צפו" ויותר התבוננות אמיתית. פחות ריאליטי ויותר מציאות. ואם אין ממשלת אחדות, אז לפחות יותר אחדות בינינו. עשור לועזי חדש ומוצלח יותר, בעזרת השם.

רגעים קטנים מאירוע גדול

קשה לסכם אירוע כזה. הנה רק כמה רגעים שמתרוצצים לי כרגע בראש, אחרי אירוע סיום הש"ס בארצות הברית הלילה:

• לראות כמאה אלף יהודים ביחד, לא מפגינים, לא בוכים ולא מדברים על אנטישמיות, אלא חוגגים זהות יהודית שמחה. לראות פה גם את אלה שלא סיימו בעצמם ללמוד את כל התלמוד - אבל באים להעצים ולהעריך את מי שכן.

• ‏לראות את הדגש העצום באירוע על הילדים: התורה לא שייכת רק לקשישים אלא אטרקטיבית לדור הבא, שאליו מעבירים את הלפיד.

• לראות אחדות של כיפות סרוגות ושחורות, ספרדים ואשכנזים, חסידים וליטאים, שחוגגים עם מקום וכבוד לכל אחד. להגיד איתם תהילים לשלומם של יושבי ארץ ישראל, ולחשוב הפעם גם קצת על יושבי אמריקה.

• לראות אצטדיון שלם רוקד "פתח שערי שמיים לתפילתנו" ולשמוע את המאבטח שואל: "תמיד יש פה משחקי פוטבול, איזה קהל רגוע ושקט אתם, איזו קבוצה אתם אוהדים?".

• להסתכל מסביב ולהיזכר שהם אמריקאים - אומת הנטפליקס והאמזון - שהצליחו לא להתבלבל מכל האמריקה הזו, מכל הסיפוקים המיידים, אלא לבחור בלימוד, בהתמדה ובעמל יומיומי, דף ועוד דף.

• ‏לדבר עם רופא ועורך דין שסיימו את הלימוד, ומספרים איך באמצע יום העבודה יש להם פגישה עם התנאים והאמוראים, פגישה עם הנצח.

• ‏ואז לשמוע את הרב שמואל קמינצקי מסביר שלא צריך לקרוא לחגיגה הזו "סיום הש"ס" אלא "התחלת הש"ס", כי מתחילים מיד מההתחלה.

• להגיד לבסוף "שמע ישראל" עם מאה אלף גברים, נשים וטף, כשלידי יושבת מרליט ברגר, ניצולת שואה עם מספר על היד, מוקפת נכדים, וממלמלת: "אם מישהו היה אומר לי במחנות שאזכה לראות רגע כזה"...