"איך לא ידעתי", ל' - למצוא את עצמך בבירקנאו

בעצלתיים אנחנו יורדות מן האוטובוס, נופלות מזרועותיו המחממות של המזגן באוטובוס, היישר אל הרוח הקרה והצולפת שנושבת מעל המקום הנורא בעולם ותוקעת לתוך הפרצופים ערמות של מחטי קור משוננות. אנחנו מחפשות לנו מקום להימלט מקולה של הרוח המתערבל באוזנינו ומושכות ללא הרף את הכובעים והצעיפים על פנינו, לשווא.

שורת צריפים נמוכה ומדכאת משתרעת לנגד עיננו. חלק מן הצריפים חרבים ושאריות של ארובה שבורה מזדקרת מן הקרקע. גדר תיל ישנה ומתפוררת מחלודה, אבל עדיין דוקרת את הלב בחודי המתכת המשוננים שלה.

אני תוהה אם אבא שלי היה יכול להעלות בדעתו את הרגע הזה, בו בתו תטוס מארץ ישראל בחברת בנות צעירות וחופשיות, תדרוך כבת חורין על האדמות האלה ממש ותספר את סיפורו! "אבא שלי היה כאן", אני אומרת לבנות, כשמסתיימים כל ההסברים ונשאלות כל השאלות והרוח לא מתכוונת להרפות מאיתנו, כמו הייתה חיית טרף עקשנית.

הצריף שלו היה כאן, אני מתחילה לצעוד ולספור את הביתנים: "אחת שתיים שלוש... שבע".

הנה, אנחנו מוצאות לבסוף, כאן היה אבא שלי. אני מנסה לתאר להם את הנער הצעיר בן השמונה עשרה, שנשלח לצבוע צינורות גז, שלא יחלידו. הקור חותך את העצמות בדיוק כמו שהוא עושה את זה עכשיו אבל לאבא שלי אין מעיל עם פרווה ולא מגפיים גבוהים. אבא שלי נעול בקבקבי עץ גסים, בבגד דק על גופו, ועם כמות מזון לא אנושית. כל חצי שעה הוא נמלט אל התנור התעשייתי של העבודה, מתחמם מעט. בבוקר הוא מקבל פיסת לחם קטנה, נוקשה ומעורבת באניצי עץ. בצהריים מתבצעת חלוקת 'מרק', מים חמים שמבושל בהם עשב, וזהו... עד למחרת. אבא ידע שעליו להשיג מזון נוסף, גופו לא יכל להתקיים ממנת הלחם הזעומה ומן מרק העשב בצהריים. הוא הצליח להשיג פחית צבע מן המחנה והיה מציע את שרותי הצבעות שלו למפקדי המחנה, על מנת לצבוע בעבורם את חדריהם תמורת פרוסת לחם.

את פעולות הצבע הוא היה מוכרח לבצע בנוסף לשעות עבודה הרגילות, אבל בלעדי תוספת המזון, המוות היה רק עניין של זמן.

מסדר הבוקר היה תמיד מקדים את השחר, האסירים היו ישנים שינה טרופה וצפופה על הדרגשים המזוהמים. הצריף היה קר מאוד וסמרטוטי השמיכות לא הספיקו אף פעם. ובכל זאת, הייתה זאת שינה כלשהי הגואלת את האדם המיוסר מהמציאות המחרידה.

ואז הייתה צפירת המסדר חותכת בבת אחת את פיסת השלווה הקטנה הזאת, ומקימה את האנשים אל הבוקר הקר, היה עליהם להתקלח במים קרים כקרח, למצוא את נעליהם, להעלות אותן על הרגליים הנפוחות והבצקיות ולצאת במהירות החוצה. מי שמאחר למסדר - בן מוות!

אחרי המסדר וכוס המים המעופשים שנקראו בשם היומרני 'קפה'. הם יצאו בצעדה ארוכה ובלתי נסבלת, קילומטרים של הליכה מהירה ומדויקת בשלג, בקור הנושך מבחוץ, וברעב הנוגס מבפנים.

והם בכו. קבוצת אסירים הגוררים את רגליהם הקפואות בקור הנורא, בעבודה שאין לה תכלית, בוקר בוקר. הייסורים משתרעים מולם ואין להם סוף... אין להם סוף...

 ה'קאפו', מפקד הקבוצה, היה יהודי. הדמעות נגעו בו, הוא בכה יחד איתם. "קינדרלך", הוא אמר אל הצעירים המתייסרים, "הלוואי ויכולתי לעזור לכם! הלוואי ויכולתי להקל עליכם! בואו, עצמו עיניים ודמיינו את הזמן העובר. עוד עשר שעות הכל מסתיים ואנחנו שוב שוכבים על הדרגשים. עד עשר שעות, זה הכל... יש לזה סוף והנה הוא מתקצר ומתקצר. כל פסיעה מקצרת את הסבל, מקרבת את מרק הצהריים ואת מנוחת הלילה". חצי שעה של הליכה חולפת בעידוד מה ושוב קורא להם ה'קאפו' הרחום: "עוד תשע שעות וחצי. דמיינו את הרגע שנשוב, חישבו על המרק בצהריים. הנה, פחות מתשע שעות וחצי נותרו... פחות..."

ה'קאפו' היה אסיר כמותם, לא הייתה לו פיסה קטנה של לחם להציע לצעירים המורעבים, אבל הייתה לו יותר מפיסה של אהבה וחמלה, השתתפות והזדהות ומילים טובות, ואלה היו משביעות יותר מן האוכל ומחממות יותר מהכל.

והם היו נאחזים במילים הללו, שומעים אותם שוב ושוב ומרגישים איך נכנס בהם חום קלוש בתוך הרוח הסוערת מסביב.

בסוף פסקה גם העבודה הזאת והוא נשלח לסחוב צינורות גז כבדים ואדירי מימדים. העבודה הייתה למעלה מכוחותיו. ואפילו הדמיון המודרך של מנהל העבודה טוב הלב כבר לא יכול לו. כחמישית מחבריו נעלמו מבין השורות. הם לא שרדו את העבודה הבלתי אפשרית הזאת ואבא ידע שהוא עומד להיות כמותם בתוך ימים ספורים...

"בוא אלי הלילה", לחש לו ה'קאפו' בזהירות, "אני רוצה להראות לך משהו".

אבא הגיע, וה'קאפו', בשקט המוחלט החל ללמד אותו מנעולנות. הוא הרכיב עימו מנעולים בחשיכה, מבהיר לו את עיקרי המקצוע. ומציל אותו, בכמה שיעורים פרטיים כאלה, מן המוות שהיה צפוי לו, בסחיבת הצינורות.

השנה הייתה 1944, ולתוך המחנה החלו להגיע משלוחים חדשים שאינם מן הגטאות. היו אלה המשלוחים מהונגריה. שואת יהודי הונגריה החלה בפתע פתאום והאלפים היו מגיעים אל אדמת אושוויץ דבר יום ביומו, המומים ומזועזעים. הם נבעטו בבת אחת מן החיים השפויים אל ההצגה האיומה בתבל.

אז קיבל אבא דרישת שלום מן העולם שבחוץ והתאפשר לו לדעת את תאריכי השנה שהשתבשו בחלקת הגיהנום האושוויצית.

 היה זה אלול. ראש השנה הלך והתקרב, וחברו ניסן לייזר, שיתף אותו במחשבותיו. "ראש השנה מתקרב", הוא אמר לו, "ואנחנו צריכים להשיג שופר".

שופר!!! אפילו הדרגשים היו אמורים להשתאות מן הלחש הבלתי אפשרי הזה. 1944... מכונת המוות מעשנת ללא הרף... החיים תלויים מנגד ובכל בוקר גופות חדשות מובאות למסדר... אבל שני הצעירים הללו, זקוקים רק לשופר... לא פחות ולא יותר.

לפרקים הקודמים, לחצו כאן.