"אין מקום לשתיים", פרק ל': בייגלך

"את בטוחה שאת רוצה ללכת?"

"בטח", היא הייתה קצת קצרת רוח. אז לא הרגישה טוב בלילה, מה יש?

אמה דיברה אתה בקול רך, "את לא נראית טוב".

"בלילה או עכשיו?"

"גם וגם". מנוחה לא רצתה לפרט באוזני בתה כיצד הייתה נראית בלילה. עדיף שתחשוב שזה משהו כמו עכשיו: חיוורון קל, תחושה רעה.

"טוב, עכשיו אני בסדר. אני רוצה ללכת לסמינר. אין סיבה שאשאר בבית. אני מרגישה טוב".

"את בטוחה?" מנוחה לא ידעה אם היא פועלת כשורה. הורים אינם מקבלים חוברת הדרכה לילדיהם. הם פועלים על פי האינטואיציות שנתן להם הבורא, ולפעמים נועצים במנחות הורים או באנשי מקצוע. אף אחד לא הדריך את מנוחה אף פעם איך להתנהג עם נערה מתבגרת, שנתקעה במרפסת באמצע הלילה בלי לזוז. רבקי הזעיקה את אמה, ובצוותא הן החזירו את בת שבע למיטתה. מנוחה ישבה ליד בתה, מלטפת את ידה ומדברת אליה רכות, עד שנרדמה.

בבוקר נראה שהכול עבר. בת שבע קמה בזמן, והייתה הנערה המוכרת והרגילה. פטפטה בעליצות (מדומה?) והתווכחה את הוויכוחים הרגילים על הדפדפת החדשה שקנתה ועל ספר הספרייה שאבד. את אירועי הלילה לא זכרה (העמידה פנים?) ורבקי, שנהגה עמה בתחילה בזהירות וויתרה לה על כל מה שרצתה, גילתה שהיא מקריבה קרבנות לשווא... בת שבע נראית כאילו לא עבר עליה דבר.

"את חושבת שהיא חלמה או משהו?" רבקי, מבוגרת מבת שבע בשנתיים בלבד, דיברה עם אמה במטבח בלחש, כמבוגרת ממש.

"חלמה? אולי", מנוחה סברה, שזה קצת יותר מסתם חלום, אבל בת שבע הייתה כל כך... כל כך בת שבע, שהכול נראה היה לה תקין ונורמלי. לא כדאי לעשות עניין ממשהו חד פעמי. היא אומנם השיאה שלוש בנות ובן אחד ומעולם לא פגשה תופעה כזו, אבל זה לא אומר שהיא לא קיימת.

"משהו אחר?"

"אם יהיה צורך, אני אשתף אותך, רבקי". חתמה מנוחה את הנושא ברורות. מעולם לא הסכימה לשתף אחד מילדיה בענייני האחר.

רבקי נסוגה והכינה לעצמה שקית עם בייגלך. מנוחה הכינה כריכים בשביל ששת הילדים שעמדו לצאת ללימודיהם, ושמה לב שהיא מתעכבת קצת יותר מדיי בהכנת הכריך לבת שבע. מורחת שכבה עבה יותר של טחינה, ומוסיפה עוד קצת פלפל. מה את חושבת, שחסר לה ויטמינים? אולי. מדברים הרבה לאחרונה על אנורקסיה, שחדרה גם למחנה שלנו. הבל הבלים, נזפה מנוחה בעצמה. אם משהו חסר לבת שבע המקסימה, זה לרדת קצת במשקל. לא יזיק לה. היא אוכלת היטב. אולי יותר מדיי.

רבקי הכינה שקית נוספת עם בייגלך. מנוחה הביטה בשקית שנשארה על השיש בתמיהה, "מה זה?"

"חשבתי שאולי עוד מישהי תרצה. שושי, או בת שבע, אולי אפרים..."

מנוחה אחזה בשקית המרשרשת. שושי בדיאטה, אין סיכוי שהיא תאכל בייגלך. אפרים לא אוהב. אסתי רגישה לגלוטן, ואליהו בקושי מסיים את הכריך שלו. נשארה בת שבע.

"את כל כך דואגת לה?" שאלה את רבקי שסיימה להכין סלט ולהכניסו לקופסה סגורה. רבקי הרימה עיניים תמהות כביכול, ואמה השלימה: "לבת שבע".

רבקי משכה בכתפיה, "כן, אולי". הפסקה קצרה, "מה את אומרת עליה, אמא?"

"חשבתי שאמרתי".

"זה מדאיג?"

"אני חושבת שעניתי לך. אבל אנחנו נטפל בזה, רבקי".

הנערה יצאה מן המטבח. שקית הבייגלך שהכינה נותרה על השיש. מנוחה לקחה אותה ומיששה אותה בהיסח הדעת. בת שבע, שנכנסה כמה דקות אחר כך, מצאה את אמה מהורהרת.

"אמא?" שאלה בת שבע בזהירות.

"כן?" מנוחה התנערה, והביטה בבתה בחיוך, "זה בשבילך".

"מי הכין?"

"רבקי". מנוחה התלבטה אם להודות באמת, והחליטה שכן.

"יופי", בת שבע נראתה נינוחה ורגועה, המחווה נעמה לה, כנראה. היא לקחה את השקית ויצאה מן המטבח. "להתראות, אמא, אני הולכת". שלושים ומשהו שניות אחר כך, נשמעה דלת הבית בהיסגרה. בת שבע לא המתינה לרבקי ולשושי, בנות סמינר גם הן, שתלווינה אותה כמו בכל יום. פעמון אזעקה? לא. פעמים רבות יצאה בת שבע לפני אחיותיה. היא מאורגנת יותר, ואוהבת ללכת בניחותא את הדרך ולא למהר בחצי-ריצה נחפזת. היא נוהגת לצאת לפני הזמן, רבקי יוצאת בזמן, פחות או יותר, ושושי – אחרי הזמן. לא תמיד הן הולכות ביחד. נימקה מנוחה את הסיבה ללבה המתקשה לקבל. זוהי, אולי, אינה אזעקת חירום, אבל זוהי במפורש נורה אדומה. בת שבע לא רוצה לדבר על אירועי הלילה.

טריקת דלת נוספת, עזה ומוכרת. אפרים ואליהו רצים למטה. נקישה עדינה. אסתי יוצאת. פתיחה וסגירה מהירה, שושי. את טריקת הדלת הקלה, האופיינית לרבקי, לא שמעה מנוחה. דקה נוספת, והיא יוצאת מן המטבח ומחפשת את בתה. "רבקי?!"

"כן, אני כאן", קול עמום בוקע מן החדר, ורבקי יוצאת מתוכה, סמוקה מעט.

"קרה משהו?"

"לא. כלומר, כן. בת שבע לקחה את השקית שהכנתי לה?"

"כן".

"יופי", היא היססה רגע, "אמא, את רוצה לשמוע משהו?"

"מה?"

"נראה לי שבת שבע מפחדת ממשהו".

"ממה היא יכולה לפחד?"

"נדמה לי שזה התחיל ממה שקרה להן אז, בתכנית של הסמינר, עם התפאורה המתמוטטת".

"בת שבע הייתה בקרבת מקום וספגה חבטה קלה, אבל לא קרה לה שום דבר".

"אני חושבת שמאז היא חרדה".

"ממה? שהבית התמוטט?"

"אני לא יודעת".

"לכי לסמינר, רבקי, אנחנו נטפל בזה".

רבקי יצאה מן הבית, ארשת פניה מודאגת עדיין. היא לא סיפרה לאמה שמצאה פתק ובו היה כתוב, "קבלות לרפואתה של דבורה בת מרים". הייתה נבוכה מכך שחיטטה קצת ב  חפציה האישיים של אחותה. היא לא פתחה, חלילה, מגירות, אבל כן סידרה את המיטה והרימה את המזרן. בת שבע אהבה להחביא דברים מתחת למזרן, מאז שהייתה ילדה קטנה. היא הרגישה חסרת מצפון ויושר, אבל הרגיעה את עצמה שהיא באמת פועלת לטובת אחותה. המחזה שראתה בלילה הילך עליה אימים, ובת שבע הקלילה, המעלימה הכול, לא נראתה לה. היא לא בדקה מה קיבלה אחותה על עצמה, אבל איכשהו, הצירוף של כל הדברים ביחד מוגזם. אולי היא לוקחת קשה מדיי את פציעתה של חברתה? אולי היא מרגישה צער על שהיא עצמה לא נפגעה? היא שמעה על זה, שאנשים ששרדו פיגוע או תאונת דרכים, מאשימים עצמם על ששרדו בעת שיקיריהם נהרגו או נפצעו. אבל דבורי לא הייתה חברה קרובה כל כך לבת שבע. אולי היא כן לוקחת אשמה על עצמה כיוון שהרכיבה את התפאורה? בת שבע טענה שאיננה חושבת שזאת אשמתה, וצליל קולה אמתי באומרה זאת, אבל מי יודע...

רבקי יצאה מן הבית בהילוך מהיר. היא צריכה להזדרז אם היא רוצה להגיע בזמן. את שקית הבייגלך שלה שכחה על המכתבייה בחדרן המשותף.

לפרקים הקודמים, לחצו כאן.