"תהומות", פרק י"ג - קינון

אשר מזרז את מרדכי. הוא באיחור גדול מאד הערב. למרדכי יש מחר מבחן מקיף בגמרא, ולאחר תפילת ערבית למדו יחד. עכשיו השעה כבר תשע. אשר מקפיד להגיע הביתה בכל יום עד שמונה, כדי לפגוש את הקטנים לפני לכתם לישון, ולעזור לשיפי בהשכבה.

במהלך היום הוא כמעט לא בבית, והוא לא אוהב שהם הולכים לישון בלי לראות אותו. הם כבר התרגלו לטקס הקצר הזה, אבא נושא אותם על הגב ו'זורק' אותם לתוך המיטה, כמו שק קמח, אחר כך קוראים קריאת שמע ומאזינים לספורון קצרצר בן כמה משפטים.

את ההמולה הוא שומע כבר מן הקומה הראשונה, מזהה את שאגות הקרב של אליהו, ואת יללותיו של ידידיה.

אשר פותח את הדלת בתנופה ונדהם מהמחזה שנגלה לעיניו. הבית הפוך. הפוך לגמרי, אפילו בערבי פסחים הוא לא מכיר מהפכה שכזו. ערימות - ערימות של בגדים גודשות את השולחן הגדול ואת הספות. חלקי משחקים זרועים בכל פינה, שאריות מארוחת הערב מתגוללות במטבח על כל משטח אפשרי.

והדבר שמדהים אותו ביותר הוא – הילדים. הם לבושים בבגדיהם, עדיין לא התקלחו, תמרי ומרימי משחקות על הרצפה, שולמית מציירת בשלווה בין ים הבגדים, ידידיה זוחל בין כולם, מילל, ואליהו מודד על עצמו בגדים מכל הסוגים, זה על גבי זה.

"ממממה קורה כאן?" הוא קורא בקול רם, ככל שמאפשרים לו מיתרי קולו. בבת אחת הם מבחינים בו ומשתתקים. שיפי מגיעה אל הסלון נושאת בידיה ערימת בגדים נוספת, פניה יגעות וחיוורות.

"פרויקט בגדי חורף", היא עונה בשקט לעיניו השואלות.

"ככה?" הוא מחפש כסא פנוי. "תמיד עבדת בשלבים, לא?"

"צודק", עיניה בורחות ממנו, והיא נשמעת עלובה ומבוישת. "לא יודעת מה קרה לי, הוצאתי את כל תכולת הארונות ביחד, לא מצליחה להשתלט על מה שקורה כאן".

"ואיפה יעלי?" אשר קם, מרים את ידידיה ונושא אותו אל חדר האמבטיה.

"לומדת אצל חברה, יש לה מבחן גדול מחר".

"עכשיו, בלילה?" זה לא מקובל עליו, הוא מקפיד שהילדה לא תסתובב בחוץ לאחר שמונה בערב.

"היא כאן אצל השכנה מלמטה", ממהרת שיפי לגונן עליה, מזיזה ערמות בגדים מכאן לשם ללא מטרה.

בדיוק אז נפתחת הדלת ויעלי נכנסת. אשר יורה פקודות מחדר האמבטיה, מורה ליעלי להלביש את הקטנות בפיז'מות, ומבקש מאליהו ומרדכי לגשת אל השכנים לשאול מהם לפחות שלוש גיגיות כביסה.

כשהוא נכנס עם ידידיה הרחוץ אל החדר, ומתכונן להכניסו אל מיטת התינוק, הוא מגלה אותה עמוסה בבגדים עד גדותיה. הוא מניח את ידידיה העייף בידיה של שולמית, ומרוקן את תכולת המיטה לתוך אחת הגיגיות שהביאו הבנים.

ידידיה מניח את ראשו על הכרית ונרדם עוד לפני קריאת שמע עם אבא, גם הילדות מצטנפות מתחת לשמיכות ומהר מאד נרדמות.

אשר שב לסלון, ומוצא את שיפי במצב דומה, מזיזה בגדים מכאן לשם, אבודה.

שקשוק כלים מן המטבח וריח הביצים המטגנות מגלים לו, שיעלי הנהדרת סיימה עם מטלת השכבת הקטנות, ופנתה למטלה הבאה, מבלי שתתבקש.

"אבא , אמא, הכנתי ארוחת ערב", היא קוראת כעבור כמה דקות, נכנסת אל הסלון, "לכי לאכול משהו אמא, אני אמשיך כאן בינתיים".

שיפי מגחכת.

"כן", מעודד גם אשר, "יעלי תרוקן את כל הבגדים לגיגיות הכביסה, נכניס אותם למרפסת הסגורה, והם יחכו למחר, עכשיו תאכלי ותלכי לנוח, לבגדים לא יקרה כלום".

"אבל אולי לי יקרה", ממלמלת שיפי לעצמה, ופונה אחרי אשר למטבח. דמעות עולות בעיניה, כולם כל כך טובים ומנסים לעזור. אשר שמגיע ומשליט סדר בבית, תוך חצי שעה השכיב את הקטנים, אפילו הבנים כבר בדרך למיטות. יעלי שתמיד כל כך עוזרת ומתחשבת, מבינה מעצמה מה נדרש ממנה.

'יש לי הכל, אני עשירה, יש לי כזה שפע, ולא מגיע לי. לא מגיע. למה דווקא לי?' שוב עולה בה השאלה המעיקה, שמנקרת בתוכה בחודש האחרון ללא רחמים. 'הן הרבה יותר טובות ממני'.

הם יושבים ואוכלים בשתיקה, אשר נועץ בה עיניים תוהות, שואלות, אבל אפילו לא יודע מה לשאול.

"מה?" שוברת שיפי את השתיקה. "אתה מסתכל עליי ככה... אתה בטח חושב שאני לא נורמלית, נכון?"

הוא שותק. ממשיך לנעוץ בה מבטים.

"תגיד כבר מה אתה חושב, נראה לך שהשתגעתי?"

"מאד קשה לך", אומר אשר לבסוף. "לקחת את הפטירה של חברה שלך מאד - מאד קשה".

"למה אתה חושב שזה קשור לבלגן הנורא שעשיתי בארונות היום?" השאלה פורצת ממנה ביבבה בלתי נשלטת. "תיכף תגיד שגם מה שקרה שלשום קשור... תקף אותי רצון מוזר לאפות בכמויות. אפיתי חמש שעות בלי הפסקה. מלאתי את המקפיא בכמות של עוגות שתספיק לנו לחצי שנה, ו... לפני שבוע החלטתי לעשות ניקיון יסודי של כל החלונות והתריסים בבית, משהו נורא קורה לי".

שתיקה נבוכה יורדת על המטבח.

"אתה יודע מה", ממשיכה שיפי בגילוי לב נדיר מאד, "יש לי מן דחף משונה כזה שפורץ כל יומים- שלושה לעשות משהו גדול, להרים פרויקטים ענקיים... לא מבינה את זה".

"סיפרת לי על התופעה הזו פעם, זה קורה לפני לידה, קינון, או משהו כזה".

"קינון... בדומה לציפורים שמכינות את הקן לקראת בוא הגוזלים. זה מן אינסטינקט אימהי כזה, רצון להכין את הבית לקראת התרחבות המשפחה", שיפי מסבירה ומצחה נחרש תלמים.

"אבל מה זה קשור?" היא לוחשת בבהלה, "שום דבר לא עומד להתרחש".

הם שותקים. הוא במבוכה והיא בבהלה, שהולכת וכובשת את כולה. "אתה חושב שזה קשור לפטירה של שבי?"

"אני חושב שכדאי שתלכי לישון עכשיו, שיפי", הוא אומר בבהילות, מתחיל לפנות את הכלים לכיור. שיפי נושמת לרווחה ומתרוממת. כדרכם, כשהם מגיעים בטעות, לגמרי בטעות, לשיחות מהסוג הזה, הם מעדיפים לגדוע אותן מיד בהתחלה, מאשר להיכנס לכביש ללא מוצא.

ברור לאשר, שמשהו התערער אצל שיפי מאז הפטירה של חברה שלה, והוא חושב שזה לגמרי נורמלי. זה תהליך טבעי, למה להיכנס למבוך המורכב, העמוק והאפל הזה? למה לנתח ניתוחים מיותרים, הרי הזמן עושה את שלו הכי טוב שאפשר.

לשיפי כן דחוף לברר עכשיו למה, איך ומדוע. מהם התקפי העשייה הבלתי נשלטת שלה? רק לעיתים רחוקות פורצת מתוכה האמת הפנימית, ניצבת מולה, ודורשת בתוקף ששיפי תכיר בה, אבל את הברור תעשה בינה לבין עצמה, זה לא משהו שמדברים עליו בקול. הלוואי שתמצא בתוכה את התשובות כמה שיותר מהר, ותחזור להיות שיפי הרגילה והמוכרת, בלי פחדים ובלי אובססיות.

אבל היא לא מוצאת לעצמה תשובה, ולא מנוח, כל הלילה היא מתהפכת על משכבה. עורבים חדי מקור מנקרים בה ללא הפסקה וללא רחמים. הם גורמים לנשימתה להתקצר ולסלע עצום ממדים להתיישב על ליבה.

"אני לא עומדת ללכת לאף מקום", היא מנסה להרגיע את עצמה. "המחלה של שבי לא היתה מדבקת, אני כאן, אז מהם התקפי הקינון האלה?"

*
בוקר בהיר מקדם את פניה. הפחדים הליליים שוקעים לאיטם. קולות נעימים של התארגנות שקטה אך חפוזה עוטפים אותה, וגורמים לה להתרומם בכוחות מחודשים. כשהיא יוצאת מחדרה, השעה כבר עשרים לשמונה, והיא מגלה שאשר והבנים יצאו ללימודם.

יעלי מאורגנת ליציאה ומזרזת את שולמית, שיושבת ליד השולחן, שותה ומכרסמת בנחת. ידידיה כבר לבוש, יושב בעגלתו, מוכן לצאת אל המטפלת. הוא מבחין בה ושולח אליה ידיים קטנות וחיוך מקסים. היא מרימה אותו ומרעיפה עליו המוני נשיקות, מנסה לפצות אותו על ההזנחה של אתמול.

"בוקר טוב ילדות", היא מחייכת אליהן.

"אה, אמא", יעלי שמחה לקראתה. "לא רצינו להעיר אותך, מגיע לך לישון עוד קצת ביום החופשי שלך, גם תמרי ומרימי ישנות עדיין. אנחנו ניקח את ידידיה למטפלת, כבר הכנתי לו את התיק, ואבא הכין לכולם את האוכל, טוב?"

"את כזו נהדרת ובוגרת, מה הייתי עושה בלעדיך?" שיפי קולעת צמה לשולמית, ומסדרת את צווארון חולצתה. הבנות מכתפות ילקוטים, ויעלי נוטלת את עגלתו של ידידיה, פונה אל הדלת.

"רגע", עוצרת אותה שיפי, "תגידי לי יעלי, את זוכרת שפעם היית בקשר טוב עם שירי?"

"כן. לפני שהיא עלתה לסמינר". יעלי מביטה בה באותו מבט שהעיף בה אשר אתמול.

אבל הדחף הזה, שמשתלט עליה שוב, מניע אותה להמשיך למרות שהמבט הזה מבלבל אותה.

"אולי תחדשי איתה את הקשר. הייתן ידידות ממש טובות".

"אבל עכשיו זה אחרת, אמא, אז היא היתה בח' והיינו באותו בית ספר, עכשיו היא כבר בא' סמינר, מרגישה חשובה כזו, ואני רק בכיתה ז', ואמא שלה... בעצם מה שקישר בינינו היה הקשר ביניכן".

"בכל זאת יעלי, הקשר הזה מאד מאד חשוב. שירי בודדה עכשיו, ואין ביניכן פער אמיתי. את ילדה מאד בוגרת", ושירי של שבי קצת ילדותית, את זה היא ממשיכה בתוך ליבה...

"טוב, אמא", שוב המבט הזה, "אם זה חשוב לך אני יכולה לנסות, אז... להתראות, שלא נאחר".

הן יוצאות. שיפי מרגישה כמו בלון הליום שנסק בבת אחת, נתקע בענף חד, וכל האוויר יצא ממנו בנשיפה קולנית. היא נרדמה לפנות בוקר, והיה נדמה לה שהיא מתאוששת, אבל שוב הדחף הזה לפעול, להזיז עניינים, למשוך בחוטים, לא לשבת בחיבוק ידיים. תמיד הוא שכן בתוכה, אבל עכשיו הוא בוער על אש גבוהה, הלהבות מתגבהות בתוכה, חורכות את נפשה, מכריחות אותה לפעול.

פונה לחדר הקטנות. מרימי ותמרי מתחילות להתעורר. היא מלבישה אותן בנחת, מסרקת, מכינה את התיקים.

"איך אני אוהבת את יום שלישי", אומרת לה תמרי בהתפנקות, משחילה כף יד קטנה לתוך ידה. מרימי אוחזת בה מן הצד השני, והן פוסעות בנחת ברחוב השקט.

"הכי כיף שאת לוקחת אותנו לגן מאוחר ולא ממהרים", מסכימה גם מרימי. השמש מלטפת אותן, רוח סתווית קרירה מצמררת את גבה, היא ממהרת לרכוס את הסוודרים הפתוחים של הילדות.

"נהיה קריר", היא מביטה אל העננים, שהחלו להתאסף פתאום בשמיים הבהירים.

"נס שהורדת בגדי חורף", מזכירה לה תמרי את מה שהתחולל אתמול, ואת העבודה הממתינה לה בבית. היא מסלקת במהירות את המחשבות האלו, עכשיו היא רוצה ליהנות מטיול הבוקר הנחמד עם ילדותיה הקטנות, להאזין לפטפוטיהן המתוקים, לשכוח לכמה דקות את העורבים המנקרים.

ורק להודות, יש לה כל כך הרבה על מה.

לפרקים הקודמים, לחצו כאן.