סיפורים בהמשכים
"נשמה טובה את", פרק כ"ד - מבט מבחוץ
גילה חושפת את סגור ליבה, מספרת על החוויה הנוראה שעברה בילדותה, ועל הקושי שהולך איתה עד היום. פרק כ"ד מתוך הספר "נשמה טובה את", המתפרסם באתר הידברות מידי שבוע
- רותי קניג
- פורסם ח' טבת התש"פ |עודכן
"בעקבות השיתוף של תהילה בשבוע שעבר, החלטתי שגם אני רוצה לשתף," אומרת פתאום גילה.
"כן גילה," נעמה מפנה את כל תשומת הלב לכיוונה.
"זה קצת קשה לי... אולי דווקא מפני שהעניין שאני רוצה להעלות הוא לא עניין דרמטי, כמו אצל תהילה, שסוחף אחריו הזדהות עמוקה או אפילו רחמים... סתם משהו שמעצבן אותי."
נעמה ממתינה.
"אולי... לא חשוב... אולי אנסה בפעם אחרת ...לא נעים לי." גילה מהססת פתאום.
"גילה. המקום והזמן הם שלך. אם תרצי, נשמח לשמוע אותך," נעמה אומרת בזהירות, מאפשרת אך אינה לוחצת.
"טוב, בסדר," ההחלטה זוקפת את גבה. "אנסה."
"אתן בטח יודעות למה אני פה," גילה מעבירה את עיניה אל בנות הקבוצה.
הבנות מהנהנות הנהונים שקטים ולא מחייבים.
"אתן רואות אותי ככה, איך שאני נראית, ואולי לפעמים קשה להבין אותי, ואולי אפילו אפשר לכעוס עליי."
הבנות מביטות זו בזו, ותחושת חוסר נעימות עולה בחדר.
"לפני כשנתיים העיפו אותי מהסמינר," מתיזה גילה את המילים, "ולא לחינם. פרצתי כל גבול אפשרי בלבוש. ניסיתי לחצות את כל הגבולות, וכשחציתי את הקצה האחרון ממש, מצאתי את עצמי בחוץ. אתן רואות," אמרה נבוכה. "עם כל ההתקדמות שלי עד כה, עדיין קשה לי מאוד עניין הלבוש. וסליחה שאני מפילה את כל השאלות עלייך, נעמה. אבל אני באמת לא מבינה. לא מבינה מה העניין עם הלבוש. אם אדם הוא טוב, ירא שמים, מתפלל שלוש תפילות ביום, מה זה משנה מה הוא לובש? את חושבת, נעמה, שמישהו בשמים שם לב איזה סוג של חולצה או חצאית אני לובשת, ומה האורך שלה? אני ממש לא מבינה את כל זה." גילה נסערת, וזה ברור לכולן.
הבנות מבוהלות מעט ומביטות בנעמה בחשש. גילה חצתה גבול מסוים. לא מדברים ככה. נעמה שותקת ומצליחה להישאר נקייה משיפוט.
"על אילו דברים היו מעירים לי בסמינר... על תיק אופנתי שקניתי, על צבע של נעל..." לגלגה גילה. "באמת, למי זה משנה? אני לא שמה לב מה לובשים האחרים או איך נראים האביזרים שהם עונדים עליהם, אלא מסתכלת לתוכם, רואה את האישיות שלהם, את האופי, את השאיפות... למה כל כך משנה הלבוש?" גילה דוממת לפתע וסוקרת את נעמה והקבוצה בעיניים בוחנות, כששמץ של סקרנות ניצת בעיניה.
'מעניין מה נעמה תגיב על כל זה,' עוברת בה מחשבה מהירה. גילה רואה שנעמה שוקלת את מילותיה, וממשיכה לחשוב: הרי המקום הזה, "קסם החיים", כל מהותו היא ראיית האדם כפי שהוא, בלי לשפוט, בקבלה ובהכלה מקסימלית. אולי זה לא הוגן שהתלונות הללו מופנות לנעמה. אבל נעמה הרי כן מתלבשת בצניעות ובעדינות אופיינית, והיא מאוד איכותית ויראת שמים. סביר להניח שיש לה מה לומר על כל זה.
פסי נדרכת. פעמים רבות שוחחה על הנושא הזה עם גילה, ונראה היה שהן 'טוחנות' שוב ושוב אותם דברים. מעניין מה תחדש לה נעמה.
"גילה," פותחת נעמה בשקט. "את אומרת שלא אכפת לך מה לובשת הדמות שלמולך, אלא את מביטה אל תוך תוכה, אל האישיות שלה. מהסיבה הזו קשה לך להבין למה נותנים מקום רב מדי לטעמך לכל הנושא של לבוש, נושא שהוא חיצוני לאדם, ולא מתבוננים באישיות הפנימית של האדם. הבנתי נכון?"
"כן," אומרת גילה ואבריה מתוחים. " לזה בדיוק התכוונתי."
"ולך, גילה, אכפת מה את לובשת, או שגם על עצמך את מתבוננת ממקום של פנימיות?"
"אני אוהבת בגדים יפים," מודה גילה.
"ובגדים הם חיצוניות," מעירה נעמה.
"כן. זה חשוב לי מאוד." קשה לגילה בשלב זה לשים לב לאבסורד שבדבריה.
"ומה אומרים הבגדים על האדם? מדוע למשל אינך מסתפקת בבגדים יפים שהם בגבול הצניעות המקובל?" מתעניינת נעמה.
גילה נחרצת: "כי אני רוצה לצקת את הטעם האישי במראה שלי, בלי שיגבילו אותי."
קל להבחין שגילה תמיד משלבת בבגדיה פרט לא מקובל, ולפעמים, למרבה הצער, לא על פי כללי ההלכה, ובלבד שלא להיראות כמו כולן.
"אז את בעצם מודדת את עצמך על פי החיצוניות שלך, ודורשת מאחרים למדוד אותך אך ורק לפי הפנימיות," מעירה זיוה פתאום בבוטות. מבטה המודאג של נעמה משתיק אותה. המתיחות הידועה בין גילה לזיווה עלולה להזיק במקרה הזה.
"את יודעת שכשאדם מתלבש בדרך מסוימת ההתנהגות שלו משתנה על פי מה שהוא לובש?" שואלת נעמה.
"שמעתי את זה לפחות אלף פעמים בשלוש השנים שבהן 'החזיקו אותי' בסמינר," גילה כועסת פתאום ומחמיצה פנים. "אני לא מושפעת לרעה מהלבוש שלי. אני ממשיכה להקפיד על קיום מצוות כהלכה בכל התחומים. מתפללת שלוש תפילות ביום."
"אני שמחה מאוד לשמוע," אומרת נעמה בכנות, וקל להרגיש שהיא מתמלאת פתאום אהבה. "בואי, גילה, ניגש לדבר האמתי." הבנות נועצות בה עיניים בסקרנות.
"חשוב לך מאוד הסגנון האישי שלך, גילה."
"כן."
"חשוב לך מאוד להיראות טוב."
"מאוד."
"בדרך כלל, כאשר דבר מה חשוב לנו מאוד, הוא 'מתברג' לסיפורים מהעבר שמנהלים אותנו בהווה. אנחנו מנסים לפצות על מקום כאוב, ועושים הכול כדי לא לחזור למקום הזה שוב, כדי שלא יסב לנו כאב כמו זה שחווינו בעבר.
או להפך: אנו מחזקים אמונות שיצרנו לעצמנו בעבר. בדרך כלל אמונות אלו נוצרו כדי להגן עלינו, להוכיח לנו שאנחנו שווים. עוד נדבר על כך בהמשך, ונסביר מתוך הדוגמאות שיעלו כאן בקבוצה כיצד המנגנון הזה עובד אצלנו בחיי היום יום," מסבירה נעמה לבנות הקבוצה.
"מה זה משנה אם נדע על מה זה 'מתברג'? זה יפתור לנו את הבעיות? מה זה יעזור תכל'ס? אני שמנה כמו פרה כי אני כל היום אוכלת שוקולד. העובדה שאני יודעת למה אני שמנה לא מונעת ממני להמשיך לאכול ולהשמין," מיכל ונושא הדיאטה שמציק לה כל כך.
"שאלה טובה," פונה נעמה למיכל, "קודם כול, לגבי השוקולד – העובדה שאת יודעת שהשוקולד הוא שגורם להשמנה שלך, עדיין לא מגלה את הסיבה שבשלה את רצה אל השוקולד. ולגבי השאלה, צריך לדעת שכשאנחנו פועלים באוטומט שלנו, אנחנו מונעים בכוח האינרציה, נוסעים ונוסעים בלי לעצור, כשאנחנו נעצרים להתבונן – עצם ההתבוננות בדברים מעניקה לנו יתרון בכך שאנו מודעים, ומכאן אנחנו מתקדמים לעבוד גם על שינוי התפיסות שלנו."
"עצם ההתבוננות עוזרת? זה נשמע פסיבי מדי," קובלת ריקי.
"נכון," נעמה מחייכת אל ריקי. "אך כשאדם מוכן להסתכל על מה שעומד מאחורי ההתנהגויות שלו, הדרך לשינוי קצרה. אי אפשר לשנות תפיסות שאיננו מכירים לעומק את המניעים שלהן, את הרווחים ואת הדפוסים האוטומטיים..."
"אז בעצם השלב הראשון בכל תהליך הוא התבוננות," מעירה זיווה בשקט.
"גילה, את יכולה להיזכר בעצמך כילדה – איך היית נראית אז, או מה היו ההעדפות שלך בלבוש?"
"עזבי את הקטע הזה," מבקשת גילה.
"את איזה קטע? את העבר?" נעמה לא מבינה.
גילה משפילה מבט ומסתכלת על נעליה המוכספות "כן. היו שם סיפורים לא נעימים בנושא."
"אני מתארת לעצמי," אומרת נעמה ומקולה נשמעת הבנה.
הבנות מופתעות. גילה, שאף פעם אינה חושפת פרטים רבים מדי, חיה כאילו מבחוץ. שתיקה כבדה ורבת משמעות עומדת בחדר לרגעים ארוכים.
"את רוצה לשתף אותנו בסיפורים האלו?" שואלת נעמה בעדינות.
"לא משנה. לא נראה לי שזה קשור. בעצם אולי כן..."
ופתאום מתחילה גילה לדבר וכל העיניים נתלות בה בקשב: "באתי מבית שלא הקפידו בו על סדר וניקיון, ואף לא על מראה חיצוני נעים ומסודר. תמיד חלמתי על בגדים יפים, חדשים ואופנתיים. תמיד ידעתי שיום יבוא ואעשה הכול כדי שיהיה לי כסף, כי בכסף – אפשר יהיה למלא את החסך האיום שלי. בטבעי אני אוהבת מאוד אסתטיקה, בגדים יפים, תכשיטים, כלי נוי. שמרתי על החלום עמוק בתוכי, וכלפי חוץ התנהלתי כרגיל."
גילה מסיטה אחורנית את הצעיף הכתום שלה, התואם את החצאית ואת הדוגמה של החולצה, בולעת את רוקה פעם ופעמיים וממשיכה.
"יום אחד, כשהייתי בערך בת 8, התחיל השיער שלי לנשור בפתאומיות. קבוצות סמיכות של שיער נשרו מראשי. כל בוקר הייתי מגלה, לחרדתי, את הכרית מכוסה בקווצות שיער.
רופא המשפחה הפנה אותי לבדיקות דם, אך לא הצליח לזהות שום סיבה רפואית לנשירה המטרידה. הוא הסביר שבמקרים רבים מתח נפשי הוא הגורם המרכזי לנשירת שיער אצל ילדים. לעתים מדובר בלחץ פסיכולוגי תמידי המשפיע על צמיחת השיער ובריאותו, ובמצב קיצוני מדובר באירוע טראומתי שגרם לנשירה פתאומית.
הוא הוסיף ואמר שילדים הנתונים ללחץ נפשי רב כתוצאה ממתח בבית, מהתעמרות בבית הספר או מסביבה אלימה או מאיימת עלולים לסבול מתופעות כגון שיער חלש ולא בריא, נשירה מוגברת וקרחות בקרקפת. הוא המליץ לנו לפנות לגורם טיפולי פסיכולוגי כדי להתגבר על הבעיה.
במשך כמה חודשים טופלתי אצל פסיכולוגית ילדים. לא הייתה בינינו כימיה. אמנם הייתה עדינה ואמפטית באישיותה, אך אני לא התחברתי לאישיותה, וניסיתי ככל יכולתי להתחמק מהביקורים אצלה. בינתיים סבלתי נוראות מהמראה החיצוני שלי. הילדות בבית הספר שאלו המון שאלות. בכל בוקר ניסיתי לסדר את השיער באופן שבו יוסתרו הקרחות, ולשווא."
עיניה של גילה ננעצות הרחק בנקודה לא מזוהה בפינת החדר.
"צרוב בי זיכרון מאוד חזק של בוקר אחד, בו שמתי לב בבירור שהשיער שלי נושר ואני עומדת להקריח לחלוטין. כשקמתי, העברתי מבט מהיר על הכרית, ואז חשתי זרם חזק של כאב. נדמה היה לי שפעימות ליבי נשמעות בכל החדר. הכרית הייתה מכוסה בשיער, ואני פחדתי להביט במראה. החלקתי בידי בפחד על הראש, ולחרדתי נותרה קווצת שיער גדולה בין אצבעותיי. על ראשי עדיין היה שיער, אך קרחות רבות מאוד עיטרו אותו.
באותו בוקר אומלל לא יצאתי מהבית. נשארתי מול המראה וניסיתי ליצור תסרוקות חדשות שיסתירו את הקרחות, אך ללא הצלחה. לאמא תירצתי שאינני חשה בטוב. לא הייתי מסוגלת לשוחח איתה על התחושה הקשה שלי.
אני לא רוצה להיזכר בתקופה הזו. לא מסוגלת לחזור לכאב הנורא ההוא. אין לי תמונות מאותם ימים. לאחר שנתיים התחיל השיער התחיל לצמוח מחדש. הסיפור נקבר, ויחד איתו נקברה גם אותה ילדה קטנה בת 8 הלבושה ברישול ובראשה קרחות רבות."
גילה מסיימת את סיפורה, והבנות נשארות דמומות. 'כמה קשה לדעת מה באמת עובר על בן אדם,' חושבת זיווה לעצמה.
"גילה. הסיפור שלך נוגע עמוק מאוד, וכולנו יכולות להרגיש שהיה לך קשה לשתף אותנו בו," נעמה מתבוננת בגילה, מבטה מלטף.
"מאוד מאוד. אני לא מאמינה ששיתפתי אתכן בסיפור על התקופה המזעזעת ההיא. אתן לא מתארות לעצמכן כמה קשה היה לי עכשיו," סנטרה המחודד מורם בתנועת התרסה אופיינית. היא נשארת כביכול חתומה כלפי חוץ, אך הבנות מרגישות היטב את הסערה שמשתוללת בתוכה. ליבן יוצא אליה.
"גילה. את עוררת בכולנו את הילד הקטן שבתוכנו, את המקום הרגיש והפגיע שקיים בכל מי שהיה אי פעם ילד. את חוסר האונים ואוזלת היד שלך כילדה מול המציאות הקשה. תודה ששיתפת אותנו, גילה. אני בטוחה שלכל אחת יש מה ללמוד מהסיפור שלך. אם תרצי, בשיעור הבא נעשה על כך עבודה עמוקה."
"מבחינתי זה בסדר. כלומר, אני אשמח מאוד," גילה נבוכה מעט.
"אני למדתי מהסיפור שצריך לדון לכף זכות, במובן הפשוט של המצווה," אומרת רוני בקול.
זיווה מדמה לרגע שכל העיניים ננעצות בה, אך לאחר רגע מגלה שזו תחושה אישית שלה בלבד.
רוני ממשיכה: "נכון. יש עניין של הלכה. ההיצמדות להלכה היא חובה ללא עוררין וללא פשרות. אך אישית אני בטוחה שלקב"ה יש שיקולים רבים נוספים כשנחרץ דינו של אדם. כשההסתכלות רחבה יותר, התמונה לפעמים מקבלת ממד חדש. קל וחומר כשמדובר בהסתכלות רחבה באופן בלתי נתפס כשל הקב"ה. אנחנו זכינו לטעום רק מעט הבנה," היא נתנה בגילה מבט חם וחברי, וגילה חייכה אליה חיוך מעוות מעט.
"תובנה יפה," מחייכת אליה נעמה.
זמן סיום המפגש מגיע מהר מהמשוער. העומס הרגשי שבחדר דורש את זמן העיכול שלו, וממילא לא נוצרה קרקע מתאימה להעמקת הסיפור עכשיו. הבנות יוצאות אל החצר הגדולה, וגילה יוצאת ללוות את נעמה לביתה.
ריח של דשא לח עומד באוויר הקריר מעורב בריחו העז של פרח היסמין. הבנות מצטמררות אל תוך הסוודר, ומתקבצות סביב שולחן הפיקניק שבחצר.
ליצירת קשר עם הסופרת: madoruti8@gmail.com
לפרקים הקודמים, לחצו כאן.