סיון רהב מאיר: האם משתיקים את הפיגועים בארה"ב, רק כי מדובר בחרדים?

"אז מה אומרים ביהדות ארצות הברית?", שואלים אותי שוב ושוב. אם יש משהו שלמדתי מאז שהתחלנו כאן את השליחות שלנו, זה שאין דבר כזה "יהדות ארצות הברית". זה כמו לתאר את "יהדות מדינת ישראל", שכידוע לא תמיד חושבת ומרגישה בדיוק אותו דבר. יש כאן קולות. הנה כמה מהם:

1. נתחיל במונסי. היינו שם בחג הסוכות וגם בשבת שלפני הפיגוע. אורחים של בית חב"ד מקומי. מצחיק שאומרים "לתגבר את האבטחה סביב בתי הכנסת". מדובר בסוג של כפר, קיבוץ, שטעטל. הילדים לא האמינו שיש בניו יורק מקום שבו רצים על הכביש בשבת, כי אין אף מכונית באופק. אז אפשר לתגבר אבטחה בבית הכנסת הגדול של רומא, אבל לא במניין שמתקיים בסלון הבית, עם אורחים שנכנסים גם מהדלת הראשית וגם דרך המרפסת. לפני שמתגברים את האבטחה כדאי פשוט להתחיל לנעול דלתות, כי רבים משאירים אותן שם פתוחות, בשבת ובכלל. השלווה הפסטורלית הזו הופרה השבוע, באירוע שהפך לקריאת השכמה ליבשת כולה.

כשעברנו לניו יורק, הצטרפתי לקבוצת הווטסאפ השכונתית. בהתחלה נשלחו שם בעיקר מתכונים והמלצות על סיילים ב"מייסיס". בשבועות האחרונים משהו השתנה. מישהי בשכונה ראתה צלב קרס, ותהתה אם לדווח. מישהו ספג קללות אנטישמיות בסניף של "קוסטקו", והלך למשטרה. ופתאום – קטעי וידאו של פינוי נפגעים, ומרדף בשידור חי אחרי רכב נמלט, ושמות של פצועים לתפילה.

15 אנשים נפגעו במוצאי שבת, אבל שישה מיליון יהודי ארצות הברית ספגו גם הם פגיעה אנושה, בתפיסה העצמית שלהם. שנים הם מספרים לעצמם שזו התפוצה המצליחה והבטוחה ביותר. לא עוד. איך אמרה לי בחיוך מריר אימא מקומית? "אני רגועה, שניים מילדי בישראל השנה".

2. נעבור לקהילות. ח' היא שליחה של ההסתדרות הציונית באחת בקהילות הגדולות בחוף המערבי. כך היא רואה מהצד, כישראלית, את מה שקורה כאן: "אני פה רק שנתיים וחצי מתוך מאות שנות קיום יהודי באמריקה, אבל אי אפשר שלא לחוש בשינוי. בשנה הראשונה שלנו כאן הכול התנהל כרגיל. בהחלט אפשר היה להבין למה 'עלייה' היא מילה גסה. לכי תשכנעי אנשים שיש להם וילה ובריכה וחופשת חורף בקוסטה ריקה וסקי בוורמונט להגשים ככה את הציונות. החלום האמריקאי זה כאן ועכשיו, לא? אבל אז קרה הפיגוע בפיטסבורג, וזה שינה משהו מהותי בתחושת הביטחון של היהודי האמריקאי. פתאום במקום שומר אחד בבית הכנסת – יש שניים. ואז אחרי האירוע בשיקגו אמרו לילדים לא להסתובב לבד בתוך בית הכנסת. הם חייבים להיכנס מייד ל'גרופס', לקבוצות של תפילות השבת שלהם, כי חס וחלילה מה יקרה אם ייכנס אדם חמוש. אירוע נוסף בברוקלין – והקהילה צירפה שמירה נוספת, אדם מהקהילה שיקבל את פני הבאים ויפטפט איתם לפני שייכנסו, רק ליתר ביטחון. בימי ההיערכות של בית הספר בקיץ, הוקדשו שעתיים שלמות לנושא הביטחון, עם הדרכה מפורטת למקרה של אירוע ירי בבית הספר. זו הפעם הראשונה שבה דיברו כל כך במפורש על תרחישים אפשריים. וחולצת בית הספר? המילים העבריות ומגן הדוד שהיו על החולצה הוחלפו, ועל החולצה מודפסות אותיות לועזיות, לא מזוהות. וכשיוצאים לטיול? בבקשה לחבוש כובע במקום כיפה, אפילו אם יוצאים רק למוזיאון. האדמה פה מתחילה לזוז. קצת בכל פעם, אבל זה מורגש. השבוע אחת ממנהיגות הקהילה דיברה איתי פתאום על עלייה".

3. סיימתי את השיחה איתה, וראיתי שעמוד הבית של אתר עיתון ה"אטלנטיק" מדבר בדיוק על כך. "היהודים יורדים למחתרת". זו כותרת המאמר של דבורה ליפשטדט, פרופסור להיסטוריה של השואה, שכתבה בכנות: "החדשות שדיכאו אותי השבוע יותר מכל לא היו קשורות באלימות, לא היו מה שעשו ליהודים אלא מה שיהודים עשו. בית כנסת בהולנד הפסיק כעת לפרסם בפומבי את זמני התפילות. אם אתה רוצה להצטרף, אתה צריך להכיר חבר מהקהילה. אחרי חודש כה קשה, עם כל כך הרבה אירועים טרגיים, למה בית כנסת בהולנד העציב אותי יותר מכל? כי זו הוכחה חיה שאנטישמיות גורמת ליהודים לרדת מתחת לאדמה במערב. לפני 500 שנה בספרד, יהודים אימצו את הנצרות באופן חיצוני, ושמרו בסתר על מנהגיהם היהודים. הם הדליקו נרות שבת ושמרו על המסורת בסתר, והפכו לאנוסים. אני משתמשת במונח הזה כי הוא מתאר את מה שאני רואה היום. סטודנטים בקמפוסים מרגישים שיש להם יותר מדיי מה להפסיד אם הם מזדהים כיהודים בגלוי. הם לא זונחים את זהותם היהודית, הם מסתירים אותה. הם הפכו אנוסים. כשיהודים מרגישים שבטוח להם יותר לרדת למחתרת כיהודים – זה אומר שמשהו לא בסדר בחברה שלנו. לאמריקאים אני אומרת: אל תזדעזעו מהאנטישמיות בגלל חבריכם היהודים, אלא בגלל אמריקה. שום דמוקרטיה בריאה לא יכולה לסבול אנטישמיות. זהו אחד מסימני הריקבון הראשונים".

4. פרופ' ליפשטדט הייתה שמחה ודאי לקרוא את הבלוג של שיינה שוחט-לואל, מדריכת לידה, אימא לשלושה, תושבת ממפיס. המסקנות שלה, כמו של רבים, הן לא לרדת למחתרת אלא להיפך, לבלוט. אז מה עושים? "חייתי בישראל שמונה שנים סוערות למדי", מספרת שיינה. "בגיל 16 הייתי בתחנת אוטובוס בחדרה רק 15 דקות לפני פיגוע. כמה שנים אחר כך הייתי ב'סבארו' חמש דקות לפני הפיצוץ. יצאתי כי היה צפוף מדי. זו, אגב, בדיוק הסיבה שבגללה המחבל בחר ביעד הזה. אמא הייתה מתקשרת אלי אחרי כל פיגוע, רוצה לדעת שאני בטוחה. הבנתי אז שאם משהו יקרה לי – לא אוכל לשלוט בזה. בינתיים, אני יכולה לשלוט בתגובה שלי לשנאה ולאלימות. אירוע בשוק מחנה יהודה? ביום שישי הבא אהיה שם. משהו קרה בשער יפו? עברתי שם בעקשנות. החנקתי פחד פנימי והתעקשתי ללכת בביטחון. כי מה שחששתי ממנו בסתר לא היה חשוב, מה שחשוב היה התגובה שלי, להראות לשונאים שהם לא ינצחו. אחרי שמונה שנים של דאגה, אימא נשמה לרווחה כשחזרתי לעשות תואר שני במנהטן. שבועיים לאחר מכן – ה-11 בספטמבר. שתינו הבנו שהשנאה קיימת בכל מקום. חייבים להילחם בה. השבוע, בשכונה הלא-יהודית שלנו, תהיתי אם מישהו עלול לתקוף אותנו בגלל החנוכיות האלה. ואז גירשתי את המחשבה, בחרתי את החנוכייה הגדולה ביותר שלנו, ופתחתי את התריסים לרווחה".

5. עכשיו אל התקשורת. כרגיל, המון ויכוחי שמאל-ימין נשמעו השבוע סביב טראמפ, אבל יש לי תחושה, אולי תקווה, שלאט לאט ההבנה שזה מגיע כעת גם מהימין הקיצוני וגם מהשמאל הקיצוני מחלחלת. קול חשוב השמיעו השבוע העיתונאים היהודיים. האירוע האחרון טלטל אותם. חלקם ליברלים מאוד, שמתווכחים רוב ימות השנה עם יהודים חסידיים, אבל השבוע הם נזעקו להגנתם. פרופ' ליאל ליבוביץ שאל במגזין "טאבלט" האם ניו יורק הופכת להיות קישינב. אביטל ציזיק-גולדשמידט כתבה אחרי ביקור במונסי: "אין כאן דרך להסתיר. החסידים במונסי לובשים את הדת שלהם. האם זה מתחיל להרגיש כמו טלאי צהוב?".

ובתיה אונגר-סרגון, עורכת הדעות של ה"פורווארד", תיארה את מה שרבים מיהודי אמריקה חשו השבוע: "יש שיר שיהודים שרים בכל ערב אחרי הדלקת נרות חנוכה, ושמו 'מעוז צור'. הוא נכתב במסעי הצלב, כשדם יהודי זרם ברחובות. יש שם משפט שחונק אותי בכל פעם שאני שרה אותו, שמונה לילות בשנה: 'כי ארכה לנו השעה, ואין קץ לימי הרעה'. ימי הרעה הם ימי הצלבנים, הקוזאקים, הפוגרומים, הגטאות, מחנות הריכוז. יהודים הדליקו אז נרות וחיכו לישועה. כמה בני מזל אנחנו לחיות בתקופה ללא פחד כזה, הייתי חושבת לעצמי, כשדמעות עולות בעיני והמילים חונקות את גרוני. ובכן, ימי הרעה חוזרים. יהודים חיים בעידן חדש של פוגרומים. עשרה פיגועים אנטישמיים בניו יורק בלבד, בחנוכה בלבד".

ואז היא נגעה בפיל שבחדר. הפיל החסידי שבחדר. האם במשך יותר משנה משתיקים את הסיפור הזה, את מאות האירועים, רק כי מדובר בחרדים? "יש שקט מדהים ומביש ביחס לגל הפוגרומים הזה נגד האורתודוכסים. זה נראה שאנשים רבים מגלים שהם לא יכולים להאשים את הצד הפוליטי שמנגד – ולכן מעדיפים לא לומר דבר. זה נורא. החברים הפגיעים ביותר בקהילה היהודית זקוקים לנו, שנקום ונאמר 'לא עוד', שנילחם בחיה המכוערת הזו. צריך לפעול, וכפי שמציע 'מעוז צור' – לקרב את קץ הישועה".

6. ומה אומרים הרבנים? כל אחד וקהילתו, סגנונו והשקפתו. יש הרבה דרכים להתמודד רוחנית. הנה דוגמה אחת מהשטח. מכתב ששלח שכן שלנו, הרב אריה ליבוביץ, לתלמידיו ולקהילתו. נדמה לי שהדברים חשובים לא רק ליהודי ניו יורק:"רבים שואלים אותי: מה עלינו לעשות? מה להרגיש? האם אתה חושב שבכך שאנחנו נשארים כאן, אנחנו דומים ליהודים בגרמניה, כשהיטלר עלה לשלטון? אין לי את כל התשובות, אבל הנה כמה דברים שאני כן יודע, ושכדאי לכולנו לזכור:

א. אם אתם במצוקה, יש סיכוי טוב שגם ילדיכם. תנו להם לדבר ולשתף, דברו על הפחד, תגידו להם שאתם אוהבים אותם, ספרו להם סיפורים על אנשים טובים.

ב. לצד השיפור באבטחה בקהילות שלנו, עלינו להשתפר גם רוחנית, להגביר את מה שהם מנסים לחסל: יותר תורה, יותר מצוות, יותר חסד, יותר מחויבות. מעגל הלימוד החדש של הדף היומי מתחיל ביום ראשון. אל תחכו ליום ראשון, תתחילו עכשיו.

ג. עם ישראל שייך לארץ ישראל, ואין ספק שהעתיד שלנו הוא בארץ ישראל. זה היה נכון עוד לפני כל ההתקפות האחרונות. צריך לזכור ולדעת שאנחנו בגלות. פחד אף פעם לא צריך להיות המניע העיקרי לעשות עלייה, אבל אנחנו בהחלט צריכים לבדוק האם זה הזמן הנכון למשפחה שלנו.

ד. התפללו על קורבנות האנטישמיות האחרונים. התפללו על ביטחוננו. התפללו שנקבל כולנו החלטות טובות לעתידנו. התפללו. גם באופן אישי, אבל גם בציבור. דווקא עכשיו, בואו יותר לבית הכנסת.

ה. העם היהודי כולו מורכב מאחים ואחיות שלנו. גם כשאנחנו לא מסכימים, אנחנו תמיד אוהבים. בואו נעשה מאמץ מיוחד להימנע מלשון הרע, משנאת חינם, מעלבונות מיותרים. בואו נשתמש בשולחן ארוחת הערב שלנו כדי לספר לילדים ולעצמנו סיפורים מלאי אהבת ישראל.

בתקווה שאור התורה יניס כל חושך שבעולם, הרב אריה ליבוביץ".

הטור פורסם בעיתון "ידיעות אחרונות".