ההורים שלי עלו לארץ, כי חשבו שכאן לא יבוזו לנו על תורתנו

כמה שמשתדלים לא להיות חשוף למה שקורה בציבוריות כאן בכל זאת, גם מעבר למסך מסתננים כל המסרים האנטישמיים ומגיעים עד אלינו.

זה גרם להלם. אתה מסתובב שמאלה וימינה כדי לוודא שאתה במדינת ישראל, ולא באוקראינה או בגרמניה. אנשים שואלים את עצמם – להגיב או לא להגיב לדברי ההבל והליצנות?

האם התגובה לא תגרום להם לפרסום יתר? לגריפת מנדטים? להסטה של השיח הציבורי לנושא החבוט של דת  ומדינה? או אולי להיפך – צריך להראות לכולם שעברו פה גבול. ושלא נשתוק, כי אם נשתוק ולא נעצור את המהלך הזה והוא ילך ויחריף ובסוף לא נוכל לחיות פה?

מה חכם יותר לעשות?

אולי צריך לשאול את גדולי הדור...

אני רק חושבת בקול רם ומשתפת אותכם. רוב המשפחה של אבא נרצחה ע"י הנאצים באוקראינה. אמא ניצלה ברגע האחרון מלהישלח לטרנזשטט. הם עלו לארץ כי אמרו להם שזו ארץ של יהודים. ארץ בשביל יהודים. אבא דווקא רצה להגר לארה"ב, אבל אמא הודיעה לו שהיא עולה רק לארץ ישראל. היא רוצה שהבנות שלה יתחתנו עם יהודים. מצידה הוא חופשי להגר לארה"ב, אבל בלעדיה. והוא בחר לעלות לארץ.

אבא ואמא הגיעו לארץ באוניה הראשונה שנכנסה לנמל חיפה לאחר הקמת המדינה. הם לא היו צריכים לעבור את ההעפלה כמו דודה שלי. הם לא גורשו לקפריסין. הם זכו להגיע לארץ מיד. כשאני נולדתי קיבלה אמא פתק על נייר חשבון בו כתוב בכתב יד שנולדה לה בת, וחותמת של בית חולים רמב"ם.

זוג צעירים, ללא הורים, ללא רכוש, ללא כסף, ללא שום תמיכה ועם תינוקת. וכמוהם היו כולם... כמעט!

הם שמחו עם הדירה שקיבלו ברחוב עירק בחיפה בה גרו במשותף עם משפחה אחרת. הם שמחו עם מיטת התינוק מברזל לבן שקיבלו מהסוכנות. ואבא יצא לקושש פרנסה.

בשביל מה?

בשביל לממש חלום של דורות אותו ינקו עם חלב אמם. שפעם פעם עם ישראל יעלה לארץ ישראל  וכאן לא יבוזו לנו על יהדותנו. לא יבוזו לנו על אמונתנו. לא יבוזו לנו על מצוותנו. ובוודאי שלא יבוזו לנו על תורתנו.

גם אם היו כאלו שלא קיימו מצוות, ידעו הם בדיוק איפה נמצאת נשמת האומה. כמו שכתב ביאליק:

1. אִם-יֵשׁ אֶת-נַפְשְׁךָ לָדַעַת אֶת-הַמַּעְיָן
מִמֶּנּוּ שָׁאֲבוּ אַחֶיךָ הַמּוּמָתִים
בִּימֵי הָרָעָה עֹז כָּזֶה, תַּעֲצוּמוֹת נָפֶשׁ,
צֵאת שְׂמֵחִים לִקְרַאת מָוֶת, לִפְשֹׁט אֶת-הַצַּוָּאר
אֶל-כָּל-מַאֲכֶלֶת מְרוּטָה, אֶל-כָּל-קַרְדֹּם נָטוּי,
לַעֲלוֹת עַל-הַמּוֹקֵד, לִקְפֹּץ אֶל-הַמְּדוּרָה,
וּבְ"אֶחָד" לָמוּת מוֹת קְדוֹשִׁים.

2. אִם-יֵשׁ אֶת-נַפְשְׁךָ לָדַעַת אֶת-הַמַּעְיָן
מִמֶּנּוּ שָׁאֲבוּ אַחֶיךָ הַמְדֻכָּאִים
בֵּין מְצָרֵי שְׁאוֹל וּמְצוּקוֹת שַׁחַת, בֵּין עַקְרַבִּים –
תַּנְחוּמוֹת אֵל, בִּטָּחוֹן, עָצְמָה, אֹרֶךְ רוּחַ
וְכֹחַ בַּרְזֶל לָשֵׂאת יַד כָּל-עָמָל, שֶׁכֶם
הַנָּטוּי לִסְבֹּל חַיֵּי סְחִי וּמָאֹס, לִסְבֹּל
בְּלִי קֵץ, בְּלִי גְבוּל, בְּלִי אַחֲרִית –

3. אִם-יֵשׁ אֶת-נַפְשְׁךָ לָדַעַת אֶת-הַמָּעֹז
אֶל-רֹאשׁוֹ מִלְּטוּ אֲבוֹתֶיךָ מַשְׂאַת נַפְשָׁם,
תּוֹרָתָם, קָדְשֵׁי קָדְשֵׁיהֶם – וַיַּצִּילוּם;
אִם-תֹּאבֶה דַעַת אֶת-הַמַּחֲבֵא בּוֹ נִשְׁמָרָה –
וּבְעֶצֶם טָהֳרָהּ – רוּחַ עַמְּךָ הַכַּבִּירָה,
שֶׁגַּם בְּשָׂבְעָהּ חַיֵּי חֶרְפָּה, רֹק וּכְלִמָּה
שֵׂיבָתָהּ לֹא-הוֹבִישָׁה חֶמְדַּת נְעוּרֶיהָ –

4. הוי, אָח נַעֲנֶה! אִם לֹא-תֵדַע לְךָ כָּל-אֵלֶּה –
אֶל - בֵּית הַמִּדרָשׁ סוּר, הַיָּשָׁן וְהַנּוֹשָׁן,
בְּלֵילֵי טֵבֵת הָאֲרֻכִּים, הַשּׁוֹמֵמִים,
בְּימֵי הַתַּמּוּז הַבֹּעֲרִים, הַלֹּהֲטִים,
כְּחֹם הַיּוֹם, בַּשַּׁחַר אוֹ בְנֶשֶׁף לָיְלָה,
וְאִם-עוֹד הוֹתִיר אֵל לִפְלֵיטָה שָׂרִיד מִצְעָר –
אָז אוּלַי גַּם-כַּיּוֹם תִּרְאֶינָה בוֹ עֵינֶיךָ
בְּשִׁפְעַת צִלְלֵי קִירוֹתָיו, בָּעֲרָפֶל,
בְּאַחַת זָוִיּוֹתָיו אוֹ עַל-יַד-תַּנּוּרוֹ
שִׁבֳּלִים בּוֹדְדוֹת, כְּצֵל מִמַּה-שֶּׁאָבַד,
יְהוּדִים קֹדְרִים, פָּנִים צֹמְקִים וּמְצֹרָרִים,
יְהוּדִים בְּנֵי הַגָּלוּת, מֹשְׁכֵי כֹּבֶד עֻלָּהּ,
הַמְנַשִּׁים אֶת-עֲמָלָם בְּדַף שֶׁל-גְּמָרָא בָלָה,
מַשְׁכִּיחִים רִישָׁם בְּמִדְרַשׁ שִׂיחוֹת מִנִּי קֶדֶם
וּמְשׂיחִים אֶת-דַּאֲגָתָם בְּמִזְמוֹרֵי תְהִלִּים –
(אֲהָהּ! מַה-נִּקְלָה וַעֲלוּבָה זֹה הַמַּרְאָה
בְּעֵינֵי זָר לֹא-יָבִין!) אָז יַגֵּדְךָ לִבְּךָ,
כִּי רַגְלְךָ עַל-מִפְתַּן בֵּית חַיֵּינוּ תִּדְרֹךְ,
וְעֵינְךָ תִרְאֶה אוֹצַר נִשְׁמָתֵנוּ.

אפשר רק לרחם על אנשים כמו קושניר, ליברמן ולפיד, שהם תינוקות שנשבו ומה שנודף מפיהם הם דברי ליצנות והבל. הם בעלי שכל עקום, רחמנות עליהם, השמים אור לחושך וחושך לאור. אבל לאדם מערכי לב ומהשם מענה לשון. וכל מה שהשם עושה זה לטובתנו. אמנם הם יקבלו את עונשם (אלא אם יחזרו בתשובה ויעשו בזה קידוש השם גדול) אבל איך כל ההצגה הזו היא לטובתנו?

אמנם נכון, הדברים שהם מעלים ברשת ובתקשורת הם מגעילים. אני בטוחה שלא היו מצנזרים אותם בדֶר שטירמֶר. גם בעלון זה של המפלגה הנאצית כתבו Die Juden sind unser Unglück ובתרגום: היהודים הם אסוננו!

אז קושניר כתב שהחרדים הם אסוננו... הם, החרדים, גוזלים מהעולים מרוסיה את השרות הרפואי... ועוד...

ומה הם רוצים לגזול?

הם רוצים לגזול לנו את השבת! הם רוצים לגזול לנו את הזהות היהודית!

הם רוצים לגזול לנו את דורות ההמשך של העם היהודי.

רק שיהיה ברור לכולם – העם היהודי ימשיך הלאה כמו שהוא הגיע עד ימינו בכוח התורה והמצוות שלנו. כל מי שיודע שהוא יהודי זה בגלל שאבותיו ואמותיו מסרו את נפשם על יהדותם, אחרת היו מתבוללים ונעלמים מהסרט ההיסטורי שנקרא "עם ישראל".

 אין לנו חשש שהעם היהודי יעלם, חלילה. החשש הוא שכל אותם שילכו כצאן אחר העיזה הטיפשה והעיוורת שבראש ייעלמו מהעם שלנו. פסולי חיתון... ממזרים... ספק גויים... זה מה שיצא מה"עגל" שהם מתכננים לנו. וזו דרך ללא חזור! עליהם אנחנו בוכים. בשבילם אנחנו מתחננים.

אבל אולי יצא משהו טוב מכל המהומה הזו. פתאום אנשים מתחילים לחשוב מה זה בעצם להיות יהודי? למה בכלל להילחם על הארץ הזו? למה בכלל אני נשאר פה? אני אוהב את חגי ישראל או מוכן לוותר עליהם?

הרי בערב חג הסוּפֶּרים מלאים באנשים שממלאים את העגלות שלהם בכל טוב ורוב הצבור חוגגים את ליל הסדר או ראש השנה... רוב הצבור כן עושה ברית מילה לרך הנולד... כמה גאים הם ברחובות הדוממים בכיפור... וכמה עולים לקבר הרשב"י בלג בעומר?

"אני ישנה וליבי ער", אומר שלמה המלך בשיר השירים... "התעוררי, התעוררי כי בא אורך", כותב האלשיך – תתעוררי האומה הישראלית כי האור שלך הגיע. "קומי אורי" – תאירי את עצמך. את כרגע בחשיכה, אבל כדי שהאור שלך יבקע מתוכך את צריכה להתעורר, לפקוח עיניים, להתבונן, להבין איפה את נמצאת. להבין איפה האור ואיפה החושך... להבין שאם את רוצה חיים, אם את רוצה המשכיות העם היהודי אין דרך אחרת. יש רק אחת והיא עוברת דרך ההלכה. כל מי שסטה ממנה – נפל, נעלם, התבולל, הפך לאבק היסטורי.

אולי השם מביא לכל אחד ואחת מאיתנו את ההארה הזו כדי שנתעורר ונתחבר לניצוץ היהודי שבתוכנו ונהפוך אותו ללהבה עוצמתית בדרך אל הנצח.

בת ציון.