עשרה בטבת
חשוב לזכור: גם הילדים הקטנים שלנו הם בני אדם!
עשרה בטבת. אם נסביר לילדים ונבהיר להם כמה אנו עצובים וחלשים מהצום, הם ישנו את התנהגותם ומשובבות והתערבות יתר יעברו למעורבות
- מנוחה פוקס
- פורסם ט' טבת התש"פ |עודכן
(צילום: shutterstock)"אני חוששת מצום לא בגלל שקשה לי לא לאכול, אלא בגלל שקשה לי לצום עם הילדים על הראש" – כך סיפרה מישהי במהלך מכתב ששלחה אלי. "הם לא נותנים לי רגע מנוחה, כל הזמן רבים, מעצבנים ומתערבים בנדנודים בכל מה שאני עושה לעצמי כדי לצום בשקט (כמו קריאת ספר שקטה). איך יוצאים מזה?".
כמה פעמים קורה לנו, שאנחנו נמצאים בבית עם ילדינו, אבל שוכחים שהם לידינו?
כשאני אומרת משפט זה בהרצאותי עונים לי אנשים: "איך אפשר לשכוח? עם רעש כמו שהם עושים, זה בלתי אפשרי!".
או: "הם דואגים שלא נשכח אותם!".
נכון. באופן פיזי הם שם, ואנחנו, כמובן, זוכרים שהם שם, ובכל זאת, נראה כאילו אנו שוכחים אותם, כשאיננו משתפים אותם בדברים הקורים לנו באותם רגעים.
קחו לדוגמה את הילד בן ה-10 שיושב ומכין שיעורי בית בדממו בחדרו.
אמא משוחחת בטלפון ושומעת בשורה נהדרת, שלדודה טובה נולדה תינוקת.
האם היא תסיים את השיחה ותרוץ לספר לילד בן ה-10?
על פי רוב, היא תרים טלפון לגיסתה כדי ליידע אותה ולספר לה, לחברה הטובה שלה או לכל דמות אחרת, הרבה לפני שתיגש לילד שלה שיושב בחדר הסמוך ואפילו שומע הכול (לא מכיוון שרוצים לשתף אותו, אלא מכיוון שמספרים לאחרים...).
את לוקחת את ילדתך מהגן, בידך שקית החצאית החדשה שקנית לעצמך. את פוגשת בדרך את חברתך ומספרת לה בהתרגשות על קנייתך המוצלחת.
הילדה, שפסעה לידך קודם, לא זכתה לשמוע על התרגשותך. החברה כן.
אבא חוזר הביתה כולו מרוגש מההספק הלימודי שלו בכולל. בחדר המדרגות הוא פוגש את בנו ששב מתלמודו. הוא מברך אותו בשלום, אבל את ההתרגשות מההספק הוא מעביר במילים לרב שלמה, השכן מהקומה השלישית, ששב אף הוא באותו רגע עם ילדיו.
כן, לא פעם זה קורה לנו. אנחנו פוסחים על הילד שלצדנו. אנחנו לא מתייחסים אליו כאל בן אדם בוגר, מבין, אחראי, פיקח, שווה.
כמה חבל.
אחר כך אנחנו מתפלאים שהילד לא משתף אותנו במה שעובר עליו.
ויותר מכך, אנחנו מתפלאים שהוא לא מתחשב בנו, כשאנחנו מבקשים את התחשבותו. איך יתחשב אם לא חש אותנו? אם לא מבין למה אנחנו עכשיו כואבים, עצובים, נבוכים, פוחדים.
עשרה בטבת. יום של צום.
כולנו מקווים ומייחלים (כפי שאנו מייחלים בכל יום של צום) לכך שילדינו יתחשבו בנו. ידעו לשים את המריבות בצד, להניח את הצעקות בפינה, לשמור בלב את הטינה לאח ולשתוק.
לשתוק כדי שנוכל לצום בשקט.
לשתוק, כדי שלא נצטרך להרים קול, להזהיר, לאיים, להעניש, להתרגז.
אבל הם לא.
הם כן רבים, כן צועקים, כן מרגיזים ומעצבנים ומפריעים את מנוחתנו.
אילו היינו מסבירים להם את פשרו של היום, את חובתנו לצום וכמה זה קשה ומייגע, הם לבטח היו נוהגים אחרת.
אבל אנחנו לא.
מידי פעם אנחנו מרימים את הקול וכועסים עליהם: "אני צם, נכון?".
אבל אז זה מאוחר מידי, אז זה מקונטר מידי.
בואו נזכור שהם שם. נספר להם, כפי שאנו מספרים לשכן, לחבר הטוב.
נדבר אתם, נשתף אותם, ובעקבות כך הם ודאי יזכרו שאנחנו קיימים, עם צערנו ועם קשיינו.
הם לא רק יזכרו, הם גם יבינו. הם גם יעזרו ויסייעו. ככה זה כשמסבירים. ככה זה כשמבינים.
ככה זה כשלא שוכחים שהיצורים הקטנים והצעירים הללו הם, כן, גם הם בני אדם!