האמת חייבת להיאמר: ’יום העלייה’ או ’נובי גוד’?

נולדתי אמנם בירושלים עיה"ק, אבל המנטליות הרוסית של אבא הייתה דומיננטית מאוד בהתפתחות האישית שלי. האופי הרוסי שינקתי מבית גרם לבידול מסוים ביני לבין הקהילה הישראלית הנפלאה שלנו. כילד הרגשתי פעמים רבות תחושה של מחיצה בלתי נראית בין המנטליות האישית שלי לבין המנטליות הישראלית-צברית. גדלתי בתודעה של זרות ושל מהגר.

הגילוי הנאות הזה, נכתב בצילה של יוזמה שצוברת תאוצה בחברה הישראלית המבקשת לקבע את ה'נובי גוד' ברשות הרבים של החברה הישראלית. את היוזמה מובילים בתוך המגזר ה'סרוג' אנשים יקרים בני הציונות הדתית ויוצאי מדינות חבר העמים, שאני מרגיש אליהם קרבה מנטלית ותרבותית גדולה. השבוע הצטרפה אליהם גם תנועת בני עקיבא הנפלאה והאהובה, שעם התקדש חג ה'נובי גוד' תלתה בכמה סניפים שלט מאיר עיניים ובו היא מאחלת חג שמח.

ואחרי הכול, האמת חייבת להיאמר. אתם טועים מאוד. כוונתכם רצויה אבל מעשיכם שגויים ומסוכנים. אי אפשר לשבת במוצאי שבת של חנוכה ולציין במקביל להדלקת הנרות גם את ה'נובי גוד'. זה פשוט בלתי אפשרי.

'נובי גוד', בתצורה הנוכחית שלו, אכן אינו חג דתי. הוא חג צעיר מאוד, שנוסד בזמן שלטון האימים של סטאלין כפשרה בין המפלגה הקומוניסטית לבין הצורך העממי בחג משפחתי. המפלגה הקומוניסטית הורידה מחגיגות חג המולד את המשמעות הדתית והשאירה אותו עם הסממנים של עץ האשוח והסנטה קלאוס הסלאבי ('דד מורוז').

ולמרות זאת, אי אפשר לנתק את החג הצעיר הזה מהוריו הנוצריים והאליליים שלו. אי אפשר גם לנתק אותו מהעובדה שהוא בעיקרו 'ראש השנה', חג המבוסס על כך שהשנה מתחילה באחד בינואר. אי אפשר לנתק אותו מהאיחולים והתקוות לקראת שנה חדשה שמבוססת על לוח שנה אחר משלנו. גם אם בגלל נוחות אנחנו מציינים את השנים לפי הלוח האזרחי, השנה שלנו לא מתחילה באחד בינואר אלא בא' בתשרי. יש לנו זהות משל עצמנו ושנה משל עצמנו.

בסוף שנות השישים, אחד מבני משפחתי שהיה מסורב עליה ותיק נקרא ליועץ המשפטי של ממשלת לטביה. בסוף השיחה פנה אליו היועץ המשפטי בצורה ידידותית: "אני רוצה להגיד לך משהו אישי - אני פשוט לא מבין אותך. אתה אדם משכיל ויש לך ג'וב נחשב מאוד. אתה רואה שחיסלנו כבר את כל היהדות. למה אתה מסכן את מעמדך החשוב בשביל עולם הולך ונעלם? כולם יודעים שהמפלגה הקומוניסטית ניצחה את העולם היהודי. לא חבל?"

קרוב המשפחה לא השתכנע. הוא ויתר על ההטבות שהעניק לו השלטון הסובייטי והמשיך להילחם על העלייה לארץ עד שהצליח. עד היום, בכל פעם ופעם שהוא מקדש על היין בכניסת השבת הוא נזכר באותו פרקליט בכיר וחושב מה נשאר מהקומוניזם ומה נשאר מהיהדות.

ובחזרה לימינו - אחרי שהמפלגה הקומוניסטית השכיחה מאיתנו את חגינו היהודיים, היא הכניסה במקומם את ה'נובי גוד'. חגיגה של 'נובי גוד' היא השלמה עם החינוך מחדש שהעניקה המפלגה הקומוניסטית ליהודים. העלייה הרוסית של שנות השבעים והעלייה הגדולה של שנות התשעים אינן העליות הרוסיות הראשונות. קדמו להן העלייה הראשונה והשנייה, שחלק מהעולים בה הגיעו גם הם מברית המועצות.

אותם עולים שהגיעו מרוסיה לפני יותר ממאה שנה לא חגגו את ה'נובי גוד', שבאותה עת עוד לא נולד. הייתה להם מורשת תרבותית ענפה שהביאו מרוסיה אבל החגים שלהם היו חגים יהודיים. למה לנו להשתמש בתחליפים של המפלגה הקומוניסטית?

איני מבקש להילחם באותן חגיגות משפחתיות. אני מבקש להילחם בפעילות הציבורית של אותם אנשים יקרים שמנסים להפוך את החג החדש הזה לחלק מלוח השנה הישראלי.

גדלתי על מצע של מנטליות ותרבות רוסית. אני חושב שיש מרכיבים חשובים שהחברה הישראלית אימצה וצריכה עוד לאמץ מתוך העולם התרבותי הזה. נחישות, מוסר עבודה ועוד תכונות חשובות רבות שמאפיינות את התפוצה שראוי שימצאו הערכה ומקום בתוך המארג הישראלי. אבל הדרך לכך לא עוברת בחג החדש הזה שהקומוניסטים בדו מליבם, אלא בציונים אחרים שמביאים את תפארתה של התפוצה היהודית-רוסית במאה השנים האחרונות.

ציון חשוב אחד הוא כ"ו באייר (המקבילה היהודית-ישראלית של ה-9 במאי), יום הניצחון של הצבא האדום על האימפריה הנאצית ימ"ש. 500,000 יהודים נלחמו בצבא האדום נגד הגרמנים, שליש מהם כקצינים, מספר בלתי נתפס מהם אף הגיעו להיות גנרלים ואדמירלים (יותר מ-300!), 40% מהלוחמים היהודים נהרגו במלחמה (מספר שיא ביחס לחלקם באוכלוסייה וביחס לאחוז הנופלים בצבא האדום שעמד על 20%), מספר בלתי נתפס של 200,000 לוחמים יהודים מסרו את נפשם במלחמה מול האויב הנאצי. ראויים אותם לוחמים עזי נפש שנזכור את סיפורם ואת מורשתם. גם הם ציוו לנו את החיים.

ציון חשוב ומשמעותי נוסף שעלינו לזכור ולהזכיר הוא המאבק לעלייה חופשית ולקיום חיים יהודיים שהתחולל ברוסיה בשנות השבעים והשמונים. גם כאן אבותינו, שנלחמו בידיים חשופות מול האימפריה הסובייטית האימתנית והענקית יכולים לשמש השראה עבור האומה כולה על מסירות נפש ועל ניצחון המעטים על הרבים.

בשנה הבאה ימלאו יובל שנים לפריצת מסך הברזל. על התפוצה היהודית-רוסית להחליט מי הם הגיבורים שלה, ה'דד מורוז' הסלאבי ועץ האשוח, או נתן שרנסקי וספרו 'לא אירע רע'. לוחמי העלייה והיהדות הנועזים והשקטים שסללו את הדרך לקהילה היהודית-רוסית כולה, או נאום ראש המדינה הרוסית בחצות הלילה של ה'נובי גוד'?

פורסם לראשונה בעלון "עולם קטן"