222 שנים למפגש
222 שנים למפגש: פרק 14 - מחוץ לחבלים
פרק # 14 מהספר המצוין "222 שנים למפגש" המתעד מפגשים לא שגרתיים בין דייב גלנדר בחור אמריקאי בן 25 מארה"ב לבין דן שארפ גאון יהודי. המציאות הנחשפת במפגשים עולה על כל דמיון
- ד.פיקר
- פורסם י' טבת התש"פ |עודכן
לכל הפרקים הקודמים בספר "222 שנים למפגש" הקליקו כאן
דייב הזין לתוכנת הניווט את הכתובת שקיבל מניר.
'יפה' חישב 'אני אמור להגיע לפחות רבע שעה אחרי שההופעה כבר התחילה ולדלג על כל שלב ההמתנה והפטפטת הנלווית אליה.'
הוא מצא את הפאב בקלות, וחניה פחות בקלות. הוא נכנס פנימה והחל לסקור את פני השטח.
המקום היה רחב ידיים, ודמה יותר למועדון הופעות מאשר לפאב. הוא עוצב בסגנון אמריקאי מובהק: רהיטי עץ מלא, תמונות קולאז' של מפורסמים, כתובות גרפיטי מעוצבות בצידי הבר ובמה שחורה שמאחוריה ציור קיר ענק של 'הדוד סם' ובפיו תחוב ג'ויינט עבה. ברקע בוב דילן שר בשפה שכנראה רק הוא מכיר. הכול נראה כל כך 'ארצות הברית'. אפילו הלקוחות שגדשו את השולחנות הרבים דיברו אנגלית ברובם.
מועדונים ופאבים לא היו מקום בילוי מועדף אצל דייב. הוא ביקר בעשרות אם לא מאות מהם בארצות הברית, באירופה, וכעת גם במזרח התיכון. איכשהו תמיד הסיכום של הסצנה האנושית הפוקדת את המקומות האלה הסתכמה אצלו בנוסחה הקצרה: 'אנשים שמנסים בכל הכוח להיראות כמו מה שהם רוצים שהסביבה תחשוב שהם באמת'.
כולם יפים, כולם מצליחנים, כולם מקסימים ומגניבים, וכולם מנסים למכור את הגימיק הלעוס הזה לכל מי שמוכן לקנות, ולזחול חזרה לג'ורה הפרטית בסיום ההצגה.
דייב, שהיה מופתע שההופעה עדיין לא התחילה, וגם לא נראה שעומדת להתחיל, ניסה לאתר את השולחן שלהם מבעד לערפילי עשן הסיגריות.
כשאיתר אותו היה אלי בעיצומו של סיפור.
"..אז הגודזילה הזאת אומרת לי 'אלי, אם אתה לא עף מהמשרד שלי הרגע, אני אגיש נגדך תלונה על הטרדה!' פתחתי עליה זוג עיניים ואמרתי לה 'הטרדה?! תגידי, הסתכלת במראה בעשרים ושבע שנים האחרונות. באחת כמוך אני לא מוכן לגעת גם עם מקל'."
גל צחוק רועם הבהיר לדייב בלי מילים שבשולחן הזה כבר זרם הרבה אלכוהול.
"היי, מה קורה." אמר דייב שהתייצב מעל ראשו של אלי.
"אה!" הפנה אליו אלי מבט מופתע "הגעת. חשבתי שכבר החלטת להישאר בחדר ולקרוא פרקי תהילים."
דייב חייך. לפחות צחקוק אחד נשמע בשולחן, אבל הוא לא זיהה את מקורו.
"למה עוד לא התחילו?" שאל.
"משהו טכני. ניר היה כאן לפני עשרים דקות, והודיע שיש עיכוב. ואנחנו, כמו ילדים טובים, עדיין מחכים."
הוא תפס כיסא פנוי, הזמין מים מינראליים והצטרף לצוות ההמתנה.
טפיחה של יד מאסיבית על כתפו, הסיבה את מבטו אוטומטית אל שכנו לכיסא מצד ימין. משם נראה ששוגרה החבטה הידידותית הזאת.
"טרוי!" קרא בהפתעה.
"מה שלומך חבוב?" השיב טרוי בקול הבאס שלו.
"מצוין" השיב דייב, ובדיוק הבחין להפתעתו שגם טרוי הזמין מים מינראליים בלבד.
"מתנזר מאלכוהול?" שאל בחיוך.
"ממש לא" השיב טרוי נחרצות, ואז הוסיף כממתיק סוד "פשוט אלי הבטיח לי שאם אצליח לא לשתות אלכוהול כל הערב, אז בישיבת הקוקאין הבאה שהוא מארגן הוא ייתן לי לפתוח את הסיבוב במנה גדולה רק בשבילי. לא עסקה חלומית?"
"חלומית לגמרי." אמר והתאמץ שלא לפרוץ בצחוק. 'אלי מעולם לא היה איש של דיבורים בלבד' ציין לעצמו בהערכה.
חלק מהיושבים בשולחן היו מוכרים לדייב, אולם הבחור שישב לשמאלו לא היה אחד מהם. "נעים מאוד, דייב" הציג את עצמו בפני הזר "חבר של אלי וניר." הוסיף כדי לשייך את עצמו לאירוע.
"נעים להכיר" ענה הברנש באנגלית חלקה "אני נועם, אבל בחבר'ה קוראים לי שפיץ. אז אם אתה חבר של אלי וניר, גם אתה יכול."
"מה זה שפיץ?" התעניין דייב, אחרי שהתאמן על הגייה נכונה.
שפיץ הסביר עניינית בליווי דוגמאות להמחשה.
דייב לא היה צריך לבקש מנועם הסבר מפורט לסיבת הכינוי שזכה לו. לבן-אדם היה אף מחודד כמו סכין קצבים. למעשה, כל מבנה הפנים שלו היה מחודד, 'מאוד אווירודינמי' הרהר.
שיחה קולחת התפתחה ביניהם. שפיץ התגלה מהרה כאדם שנון ומשעשע כאחד, והוא התחבב עליו מיד.
כעבור מספר דקות הגיע ניר, אדום מכעס. "אני אומר לכם, אנשים חיים על טריפ נגוע בחיידקי סלמונלה. אין הסבר אחר!"
"מה קרה?" שאל אלי תוך כדי צחוק לא נשלט.
"הסאונד-מן שלנו. העב"מיסט הזה הגיע לפאב אחר בקצה השני של העיר, ועוד מתווכח שם עם הסאונד-מן המקומי שירד לו מעמדת הסאונד כי יש לו פה היום הופעה. רק כשהוא ראה שבעים הודעות מכל הצוות כאן, הוא התחיל להבין שהוא טעה. חתיכת דפקט מעופף, עד שיש מקום טוב לנגן שגם משלם יפה, הכישרון הזה מפנצ'ר אותנו. בכל אופן אנחנו התקדמנו כמה שיותר בלעדיו, הוא עובד כרגע על בלנסים אחרונים ועוד כמה דקות עולים. סליחה על העיכוב, אני מקווה שתיהנו מההופעה למרות הכול."
"זה בסדר ניר," אמר אלי "לא סבלנו אפילו לרגע. לך תעלה לבמה ותפציץ את האֶמְפְּלִיפָיֶר."
ההופעה הייתה מעולה. גרסאות כיסוי של מגוון אמנים ממגוון סגנונות. סולן עם קול עמוק וחודר, ונגנים ברמה גבוהה.
בסוף הערב התברר ששלושה בעלי רכבים שבשולחנם יצאו מכלל תפקוד מוטורי תקין, אחד מהם היה אלי.
"אני לא שיכור!" הסביר בלהט לכל מי שניסה לטעון זאת כנגדו "אני פשוט סובל מתסמונת עודף אלכוהול בדם. יש הבדל."
דייב התנדב מיד להסיע את אלי לדירתו. כל הדרך לרכב נשען אלי על דייב בניסיונות כושלים ללכת יציב וישר.
"הלכת רציני על המהלך של הכדורי שינה עם טרוי, הא?"
"לא סתם רציני, תפסתי שתי ציפורים במכה אחת. גם קיבלנו שקט הערב, וגם נקבל שקט בערב נוסף. אולי רק נחירות..."
דייב צחק מהבדיחה ואלי צחק בעקבותיו כחלק בלתי נפרד מ'תסמונת עודף האלכוהול' שלו.
כשהגיעו לרכב, אלי ניזרק על המושב האחורי.
"אוי, דייב... דייב..." אלי החל לנאום תוך כדי נסיעה "אתה לא יודע כמה אני מקנא בך על האומץ לב שלך..."
דייב לא הגיב. שיכורים לא צריכים תגובות, הם צריכים לדבר.
"כולנו כאן מוגי לב, מלקקים לכל מנהל זוטר כדי לנסות להשיג עוד קידום קטן בקריירה. מוכרים את כל החלומות שלנו בעבור חופן דולרים, ונכנעים מראש לכל טרנד מצ'וקמק שעובר על פתח ביתנו. פשוט חולדות מעבדה בורגניות.
ואתה לעומת זאת, עזבת מקום עבודה מבוסס ומוצלח, חממה מוגנת ומסלול הצלחה מובטח. אתה חוצה ימים ויבשות אחרי משאלת ליבך האמתית."
דייב כבר כמעט החליט לענות ולהודות לו על הפרגון הלבבי, אבל אלי הקדים אותו.
"רק למה בשם כל החלומות והשאיפות שבעולם, בחרת באפיק כל כך דמיוני ומנותק מהמציאות, אה?"
התודה נגנזה.
"חסר מה לחפש בחיים? חסרות שאיפות? מה גרם לך לצאת לדרך ההזויה הזאת?"
דייב החליט לענות, ולו רק בשביל השעשוע שבדבר.
"אתה אמור לדעת את התשובה לשאלה הזאת. אם יש תכלית ואמת בעולם, אני רוצה למצוא אותה ולקיים אותה."
"לקיים אאאאוווותתתתהההה..." זימר אלי בקול מסתלסל.
"ידידי, העולם הזה מלא באמיתות סובייקטיביות, ומסתבר שכולן שקר אחד גדול. לכן גם אם תמצא אחת כזו שהיא אמתית לחלוטין, מה כבר תוכל להועיל לעולם איתה? כל אחד חי עם האמת שלו, הולך בדרך שלו ולא רואה את השני מסנטימטר."
"לא יודע," הודה דייב "אבל אני סובר שכל אחד שמצא אותה וחי על פיה, משפיע טובה על כלל המין האנושי."
"קדימה לָנְסְלוֹט, צא והילחם באבירי החושך!" אמר אלי במבטא אירי כבד.
"לנסלוט?! מה זה עכשיו?" תמה דייב. הוא הכיר מגוון כינויים שאלי נהג להדביק לו במשך הוויכוחים שלהם, 'לנסלוט' לא היה אחד מהם.
"נתקלת פעם במסדר אבירים אירי שאין בו לפחות עשרה אבירים שקוראים להם לנסלוט?" הסביר אלי.
הוא שמח על החלטתו, השעשוע שבדבר בהחלט הצדיק את הדיאלוג.
לפתע הבזיקה מחשבה פראית במוחו.
"אולי במקום שאני אצא להילחם באבירי החושך, אתה תצא להילחם באביר אור אחד?"
"מי...מה...מי...?" שאל אלי, תוך שהוא מגרד את פדחתו בניסיון להבין מה דייב אומר לו.
"בוא איתי לפגישה אחת עם הרב שארפ, ותראה לבד אם אתה יכול לפתוח את הפה מול האמת היצוקה שהבן אדם הזה חי בתוכה, או שאולי אתה מפחד...?"
"מפחד זה לא מילה. מבועת. אחוז אימה. ליבי נמס בקרבי רק לשמע שמו הנורא..."
"אתה מאוד פיוטי כשאתה בתסמונת האלכוהול שלך, אתה יודע? זה מגיע עם התסמינים הראשיים או כתופעת לוואי?"
"זה מגיע עם הוודקה..." השיב אלי בקול מבויש.
"בקיצור, לסגור לנו פגישה?"
"סגור, סגור, בטח סגור. אלא מה? תפתח לנו פגישה?"
דייב חשש שכל ההבטחות האלה יתפוגגו מיד עם הקפה הראשון של הבוקר, ולכן החליט לגבות את כל העניין בהסרטה. הוא עצר סמוך לביתו של אלי, והסריט אותו בנאום חוצב להבות שלא משתמע לשני פנים. בהבטחה גמורה, וללא אפשרות נסיגה בטענה שדיבר מתוך שיכרות, תסמונת עודף אלכוהול, או השפעות של L.S.D – הוא ילך להיפגש עם הרב שארפ.
עוד באותו הלילה, שלח דייב מייל תמציתי לרב שארפ.
עוד באותו הלילה, קיבל דייב חזרה מהרב שארפ מייל תמציתי עוד יותר.
"ברוכים הבאים, מבחינתי אפשר כבר מחר בלילה."
עוד באותו הלילה שלח דייב לאלי את סרטון הנאום שלו עצמו ובליווי המילים: "פנה את הלילה הבא. אנחנו מוזמנים."
להפתעתו, אלי לא ניסה להתחמק מהתחייבותו. בשעות הצהריים, בשיחה קצרה וקולעת הם סיכמו ביניהם. בחצות לילה, נסיעה משותפת אל הרב שארפ ברכב של אלי.
הנסיעה אל עבר ביתו של הרב שארפ עברה עליהם כמעט כולה, שלא כדרכם, בדממה. ארשת פניו של אלי שידרה מתיחות על גבול העצבנות.
"לחוץ?" שאל דייב.
"ממש לא" השיב אלי בקול שניסה לשוות נימה של אדישות מהולה בבוז קל. ארשת פניו לבשה מיד הבעה נונשלנטית רגועה. זה החזיק מעמד פחות משלושים שניות.
דייב חייך לעצמו מתחת לשפם שאין לו. 'זה עומד להיות מעניין' חשב, 'אלי לחוץ טוטאלית מצד אחד, ומצד שני הרב שארפ עם הרוגע והשלווה שלו. זה מזמין אקשן.'
הם נכנסו לחדר, שארפ ואלי לחצו ידיים. דייב הבחין שאלי לא מצליח לנתק את עיניו מהזקן הענק של שארפ, ומיד שיער מה אלי מזמין לעצמו.
"גם לך יהיה אחד כזה רק אם לא תתגלח." אמר שארפ בחיוך קל, 'בינגו' ציין דייב לעצמו.
"לא תודה" אמר אלי בלי להתבלבל או להיות נבוך לרגע "זה נראה לי חם רצח בקיץ, וגם יהרוס לי מהלכים עם בחורות."
"נו טוב...אפשר לשבת." הציע שארפ, וישב בעצמו.
השיחה החלה באנגלית, נפתחה בהיכרות כללית, ועברה מהר לסדרה של שאלות נוקבות שאלי החל לשגר אחת אחר השנייה. שארפ הקשיב בדממה והחל לענות לשאלותיו, אבל אלי לא עשה לו חיים קלים והחל לקטוע את דבריו בקושיות וסתירות על התשובות ששארפ ניסה לענות.
דייב הביט מהצד דרוך ומסוקרן. ארשת פניו של הרב שארפ לא השתנתה משלוותה הנינוחה, אולם קולו נעשה חזק יותר ותקיף יותר. אלי מצידו הגביה הילוך, ובשלב מסוים החל לדבר עברית כדי לספק לעצמו יכולת ביטוי חדה ומהירה יותר. גם שארפ עבר מהרה לעברית, ודייב נשאר להתבונן בסקרנות הולכת ופוחתת בדו-שיח שלא הבין בו מילה למעט המילים 'כן', 'לא' ו'מה פתאום'.
בשלב מסוים הבין דייב שמבהייה חסרת הבנה בוויכוח בעברית, לא תצא לו הרבה תועלת. הוא התחבר לאוזניות והחל להאזין למפגש האחרון שלו עם הרב שארפ.
לפתע התפתחות חדשה בדיאלוג תפסה את תשומת ליבו. כחלק מהוויכוח שניטש ביניהם, גחן שארפ קדימה לעבר אלי, ובחן את פניו ואת עיניו מקרוב ממש.
דייב הסיר את האוזניות, והתבונן בהם בעניין רב.
לאחר שבחן את פניו, הושיט לו אלי את כף ידו פתוחה שפניה כלפי מעלה. שארפ סרק גם אותה בעניין, והחל מדבר משפטים מדודים בטון שקט.
את ההתפתחות הבאה דייב לא יכול היה לדמיין גם בחלומות הרחוקים ביותר שלו. אלי החוויר בבת-אחת כמו גופה סקנדינבית, והחל לרעוד. שנייה אחרי הוא הדף את עצמו לאחור, קם במהירות ועזב את החדר במרוצה, משאיר אחריו דלת פתוחה לרווחה.
דייב, בהיסטריה אמריקאית טיפוסית, הפנה שוב ושוב את מבטו מהרב שארפ, שנראה די אדיש למתרחש, לדלת הפתוחה. בסוף התעשת מעט וקרא "אלי..." תוך שהוא יוצא בזריזות מהחדר.
אמנם הוא העריך שבמאבק האינטלקטואלי הזה מסתבר ששארפ ינצח, הוא פשוט גדול על אלי בכמה מידות, השאלה מבחינתו הייתה רק אם הניצחון יהיה ב'נוק-אאווט' או בנקודות. אבל תרחיש שבו אלי יברח מהזירה הוא לא העלה בדעתו.
כשהדביק את אלי, הוא כבר היה סמוך לרכב. "אלי...חכה." קרא אחריו מתנשף.
אלי חיכה, המפתחות בידו, עדיין חיוור.
"מה קרה שם?" שאל בדאגה כנה.
"עזוב דייב, אני בקושי יכול בעצמי להבין. הבן אדם אמר לי דברים על עצמי שרק אני יודע אותם... זה מטורף מדי בשבילי... אני חייב לנסוע מכאן. אתה נשאר או חוזר אתי?"
דייב שקל למשך כמה שניות את האופציות שלפניו והכריע. "אני נשאר. דבר איתי כשאתה נרגע."
אלי הנהן לאות הסכמה, נכנס לרכבו והתניע.
כשחזר לחדר, שארפ כבר היה שקוע עמוק בתוך הספר שלפניו. דייב התיישב במקומו, ושארפ הפנה אליו מבט של חוסר אונים כששני כפות ידיו פתוחות לפניו.
"איך הדיאלוג שלכם התפתח לסיום ההזוי הזה?" שאל דייב.
"האמת היא, שהוא לא השאיר לי הרבה ברירות." החל שארפ להסביר.
"בכל ויכוח אידאולוגי יש צורך לערער את יציבות העמדה של הזולת, אם הדבר אפשרי כמובן. אלי החל להציג טענות על גבי טענות, חלקן לעניין וחלקן פחות. אני מצידי ניסיתי להראות לו את הטענות שלו עצמו מנקודת הסתכלות רחבה יותר, אבל הבחור הגיע כדי לדבר ולא לשמוע.
היו שתי אפשרויות לפניי. או לתת לו לדבר ואחר כך להחליט אם יש טעם לענות לו בכלל, או לאתר את הבסיס שכל הטענות שלו נובעות ממנו ולערער את הבסיס הזה בכל העוצמה."
"נראה שהלכת על האופציה השנייה."
"אכן כך." אישר שארפ. "ממה שהצלחתי לאתר, הבסיס שאלי נסמך עליו הוא הדעה שאין טעם לחפש משמעות או תכלית שמימית. היחס בין הבורא לנבראים מתחיל ונגמר כשהוא ברא אותם."
"הגדרה מדויקת." ציין דייב מתוך היכרות של שנים.
"היא לא פיתוח שלו. רבות מהגישות במזרח הרחוק מאופיינות במוטיב הזה. בכל אופן, כדי לערער את התפיסה הזאת אמרתי לו שאוכל להוכיח לו שלא רק שיש משמעות ותכלית שמימית שהבורא הפקיד בידי הנבראים, אלא היא נמצאת אפילו בנבראים עצמם. הכישורים והמעשים שלהם, הרמה הרוחנית שלהם ועוד נתונים, נחקקים על גופם הפיזי ממש. סימנים אלה הם מעין מצפן דינמי אל עבר היעד התכליתי."
"זה ניתן לקריאה בפנים ובכפות הידיים?" שאל דייב בהשתאות. עד כה קריאת כף יד התקשרה אצלו לניבוי עתידות המשרת שרלטנים הרוצים לעשות כסף קל על חשבונם של נאיבים המוכנים לשלם על זה.
"כן, המידע הזה חקוק שם, ומשתנה ללא הרף על פי מעשיו של האדם. הקריאה של המידע הזה אפילו לא מצריכה דרגה רוחנית גבוהה, רק לימוד נכון של קריאת הצורות והסימנים במדויק מהמקורות הנכונים.
אני כשלעצמי נמנע על פי רוב להשתמש בכלי הזה. הוא אולי מרשים ומלהיב, אבל הוא פועל מבחינה חיצונית בלבד. כשם שהוא מלהיב בקלות, הוא גם דועך בקלות. הוא לא מצליח לחדור פנימה אל המודעות של האדם ולחולל בה שינוי פנימי, כפי שידיעה שכלית ברורה וחזקה יכולה לעשות.
אבל כפי שציינתי, הוא לא השאיר לי ברירה אחרת."
"מה כבר אמרת לו שכל כך זעזע אותו?" שאל דייב.
"אני חושש שאין לי רשות לדבר על כך, אלו הבחירות שלו והמעשים שלו.
הדבר המעניין הוא שבדרך כלל אפשר לקבל קריאה כללית בלבד, כל שכן ברמת קריאה בינונית כמו שלי. בהירות קריאה מפורטת גם בנוגע למעשים היא נדירה למדי. אצל אלי היו כמה מעשים שפשוט האירו כמו נורת ניאון בתוך האפלה. אני חושב שהפירוט הזה הוא שגרם לתפיסה שלו קריסת מערכות כל כך חדה."
"ללא ספק." הסכים דייב מתוך מה ששמע מאלי עצמו.
"חבל שהוא לא נשאר קצת להמשך הדברים. לא הספקתי לספר לו על מגוון הכישרונות שהוא ניחן בהם." ציין שארפ בנימה של אכזבה.
"בכל אופן, החבר שלך במצב לא פשוט מבחינה רוחנית. יש לו נשמה עוצמתית, וזה אומר, כפי שאתה כבר יודע, שגם המערכת הנגדית לנשמה צריכה להיות עוצמתית לא פחות. לכן קרב מהלומות רציני ביניהם הוא כמעט בלתי נמנע. אם הוא יתכחש לצד הרוחני שבו, לא ירחק היום שנשמתו תתחיל לתבוע ממנו לבצע את תפקידה בדרכים שלה, והן בדרך כלל לא נעימות במיוחד."
"יש משהו שאני יכול לעזור לו?"
"לא הרבה. זה תהליך אישי-פנימי מורכב ועדין, ואפילו מביך במידה מסוימת. פעמים רבות האדם מנסה להתכחש לקריאה הפנימית הזאת, וכל שכן שהוא ינסה להסתיר אותה מהסביבה. אבל אם הוא יהיה אמיץ מספיק ולא יברח מהמציאות, ומסיבה כלשהי יחליט לשתף אותך, נסה להיות לאוזן קשובה, כתף רחבה, ואולי גם בעל עצה טובה, לא יותר."
שארפ שתק כמה רגעים, ואז הוסיף "אני לא יודע אם אתה נוהג להתפלל, אבל להתפלל עבורו זה אקט הרבה יותר יעיל."
"אני לא מתפלל במובן של בקשה ותחינה כי אני פשוט לא מצליח למצוא בזה טעם והגיון. הרי לפי כל הדתות שאני מכיר הבורא יודע את מעשינו וצרכינו ומה טוב עבורנו יותר ממה שאנו עצמנו יודעים. אז מה הטעם לבקש על כך בתפילה? אני יותר מנסה לחבר את המודעות שלי למערכת הרוחנית של הבריאה, בעיקר בשיטות שונות של מדיטציה."
"חיבור מודעות ותפילה הם שני נושאים נפרדים. יש ביניהם נקודות השקה מסוימות, אבל לא יותר מזה.
אבל אתה צודק לגמרי בנוגע לחוסר ההיגיון שיש לכאורה במעשה התפילה, אולם הערך של התפילה לא נובע מהצורך של האדם 'להסביר' לרצון העליון מה הוא צריך או רוצה. יש לה סיבות אחרות, והדבר מצריך הסבר. למעשה, אולי אפשר לקחת את הנושא הזה ולשלב אותו בלימוד הבא שלנו. אתה אמור להמשיך את הערב עם אלי או שאתה ממשיך איתי?"
דייב הניח את מכשיר ההקלטה על השולחן ואמר "אני נשאר, אבל..." אמר בהיסוס.
"אבל...?" קידם שארפ את ההמשך.
"נראה לי שאני אצטרך קפה."
המשך בשבוע הבא...