"נעמי, את לא בסדר", היו מילותיו של הפזמון

מאז שהיא זוכרת את עצמה, חוזר פזמון אחד בתוכה פנימה. פזמון שהצליל שלו כבר צרוד מריבוי השנים, והבתים שמלווים אותו משתנים לפי סיבות חייה.

נעמי, את לא בסדר! היו מילותיו של הפזמון. בהתחלה הוא היה כמו גלים קטנים המגיעים אל הספר ומרעידים מיתרי לב, אך אחר שעברו מימות רבים בנהר חייה היה לגלים אכזריים משברי לב.

בהתחלה ניסתה מאד, השתדלה מעל כוחותיה: לרצות, למצוא חן להשתפר. אבל מהר מאוד התייאשה. הזירות - רבות הן, וכוחותיה דלים. הפזמון המשיך להתנגש ולהכאיב. "נעמי, את לא בסדר. לא בסדר. לא בסדר!". צליליו צורמים בה, מעכירים, לוקחים לה את האוויר הפנימי - ומכניסים עננה במקומם. עד שלא יכלה יותר, הייתה חייבת להתגונן.

היא בנתה לה בונקר על שפת הלב. הבונקר היה עמיד, חסין בפני רוחות וזרמי מים אכזרים. כמעט בלתי חדיר. כמעט, כי מתחת לפני השטח, זולגים היו מים תדיר.

"תתנהגי כמו כולן", התחננו ההורים, המורות, לפעמים גם החברות.

"תשתפי פעולה, למה את לא יכולה להיות כמו אסתי?", הצביעו על אחותה המושלמת. זו שעושה הכל לפי הספר ומקפידה לבצע גם את משימות האתגר.

"לפחות לא לצאת דופן!", תחינה לא אילמת בקולם. כמה בושות ילדה אחת יכולה לעולל. כמה אכזבות!

הצליל הצורם צבט לה. היא הזדרזה לכסות את הבונקר בעוד כיסוי, והביאה מגב גדול לגרוף את המים שהצליחו לחדור מבעד למחיצות.

עם הזמן השכבות היו חזקות דיין. עמידות בהחלט. כל טיפת מים יובשה ללא רחמים. כל מי שבא, והפזמון מזדמזם בו בישר או הפוך, באלכסון או בכל הקווים כולם - זכה למשב רוח צונן ולבוז מצמית.

"לא רוצה כלום!", צעקה מול המפזמים. "אני כלום! מבינים? אז אין לכם מה לבלבל לי במוח", הדפה את מי שהעז להמשיך ולנמק.

היא בקושי עשתה, בקושי למדה, בקושי עזרה. נכשלת כזו. "מנותקת", כינו אותה בני המשפחה. "ירדה מהדרך, צצצצ", צקצקו הבריות על המשפחה הטובה שכבשה שחורה משתרכת אחריה. והיו גם כאלו שלא אמרו דבר, רק הביטו בבגדיה במבט עוין, כאילו צורתם משקפת את פנימיותה הפגומה. זה צרב לה, אבל גם מבטים כאלו למדה לסנן לאטום ולחנוק.

איכשהו שרדה את שנות הילדות והבחרות. השם הטוב של הבית עמד לה למושיע. בית הוקם. היא פירקה את הבונקר, והקימה אותו שוב בתוך ביתה החדש.

עכשיו היא ברשות עצמה, עושה ככל שלבה חפץ. היא מגבירה את הווליום הפנימי למקסימום, דואגת שהפזמון הנורא לא יחדור לתוך ביתה שלה, לחיים החדשים שהחלו.

לילדות שלה היא לא מרשה לשיר פזמונים צורמים. "להן זה לא יקרה!", מחליטה נחושות, ומנסה לרפד את החיים בשבילן ככל האפשר.

אבל משהו משתבש לה. היא מסתכלת על ילדותיה בחשאי, בדאגה הולכת ולופתת, ורואה פגמים מרובים.

בכל הכוח היא מתנפלת על הילדות, דורשת לתקן פרצות, לשנות כיוון.

והן, ממש כמוה - מתכווצות. לוקחות קרשים ומסמרים ומתחילות לבנות את הבונקר של עצמן.

הכאב שלה עצום. שום כיסוי לא מצליח לאטום את הכאב הזה.

זכות אבות בשמיים. זכות תפילה של הורים, שגם אם לא ידעו איך להעביר את השדר הנכון - רצו בשבילה רק טוב. רחמים של אב אוהב על בת תועה, עמדו לה.

יום אחד פגשה נעמי דיבורים של צדיקים אמיתיים. דיבורים נוגעים ומרפאים.

ובדיבורים האלו לא היה פזמון חורק ומזייף, היה פזמון אחר. פזמון של גאולה. שמחזיר אמון בנשמה שנתת בי טהורה היא.

"נעמי, את מדהימה, חד פעמית, מופלאה, לא הייתה כמוך ולא תהיה. את עצם הטוב ממש", שר לה הפזמון. נעמי שותה בשקיקה את המילים האלו, שגם אם בהתחלה לא האמינה להן, הרי ההבטחה שלהן הייתה כה נחשקת שהיא לא עמדה בפיתוי.

היא למדה להקשיב לפזמון הגואל מספר פעמים כל יום. היא למדה לשיר אותו לאחרים, ולראות איך המילים מתנגנות גם בהם.

אט אט נמסו השכבות. המחיצות הוסרו. מבנים בלתי חוקיים פונו מהבית, ובמקומם נכנס שלום גדול. קודם בעצמה - בעצמיה, ואחר כך גם בבני ביתה.

עדיין נעמי מתמודדת. עדיין התהומות קוראים לה לחזור. אבל כשהפזמון החדש מתנגן, ההתמודדות היא אחרת לגמרי.

"נעמי, את מושלמת שלי!", היא שומעת את הפזמון מחייך אליה מבעד לעננים. אוהב ומנחם.

והיא אוהבת בחזרה.

בכל הכוח היא מתחילה בכל פעם מחדש לשמח את אבא שלה, שברא אותה מושלמת כל כך,
ומבקש ממנה לגלות את המושלמות היפה הזו שלה גם בעולם שלו.