פרקי אבות: אינך יודע מאיזה תלמיד שלך יצא גדול הדור הבא

מֹשֶׂה קִבֵּל תּוֹרָה מִסִּינַי, וּמְסָרָהּ לִיהוֹשֻׁעַ, וִיהוֹשֻׁעַ לִזְקֵנִים, וּזְקֵנִים לִנְבִיאִים, וּנְבִיאִים מְסָרוּהָ לְאַנְשֵׁי כְנֶסֶת הַגְּדוֹלָה (אבות א', א').

השתלשלות מסירת התורה

מֹשֶׂה קִבֵּל תּוֹרָה מִסִּינַי וּמְסָרָהּ לִיהוֹשֻׁעַ – כלומר, כפי שקיבל את התורה מהקדוש ברוך הוא במעמד הר סיני, מסרה לתלמידו יהושע מבלי לשנות מאומה, וכך הועברה התורה מדור לדור עד עצם היום הזה.

ואמר "קִבֵּל תּוֹרָה מִסִּינַי" ולא אמר "בסיני", לרמוז על מהותה של מסכת זו, העוסקת בתיקון המידות ודרכי ההנהגה הראויים לאדם. לפי שקיבל משה מוסר השכל מהר סיני עצמו, שהרוצה לזכות לכתרה של תורה, ינמיך עצמו תחילה ויהיה בעל ענוה, כהר סיני שזכה שתינתן עליו התורה בזכות נמיכותו. לפי שמידת הענוה היא הבסיס לכל המידות הטובות, ועל ידי מידה מיוחדת זו מחפש הלומד תמיד את האמת ולא לגדל את עצמו, וכך מכוון לאמיתה של תורה.

וִיהוֹשֻׁעַ לִזְקֵנִים – אלו הזקנים המוזכרים בספר יהושע (פרק כד, לא):  "וַיַּעֲבֹד יִשְֹרָאֵל אֶת ה' כֹּל יְמֵי יְהוֹשֻׁעַ, וְכֹל יְמֵי הַזְּקֵנִים אֲשֶׁר הֶאֱרִיכוּ יָמִים אַחֲרֵי יְהוֹשֻׁעַ". תחילה קיבלו תורה ממשה רבינו, ולאחר מותו נעשו תלמידיו של יהושע בן נון ששימש את רבו יותר מהם, וכשלמדו אצלו השלים את ידיעותיהם בתורה. וכשמת יהושע, הנהיגו הם את הדור.

אמנם בתחילה חשב משה שאחד מבניו יירש אותו ויהיה נשיא ישראל, וכדרכם של מלכים שיורש העצר ממשיך למלוך אחרי אביו (מדרש תנחומא פרשת פנחס סימן יא). אולם הקב"ה ציווה את משה להכתיר את יהושע לממלא מקומו, מכיוון שהיה משמש את משה רבינו תמיד ככתוב (שמות לג, יא): "יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן נַעַר, לֹא יָמִישׁ מִתּוֹךְ הָאֹהֶל", וקיבל ממנו תורה והנהגה. שכן מנהיג יהודי נבנה באמצעות שימוש גדול בתורה, ולא רק ביידע פוליטי וצבאי.

וּזְקֵנִים לִנְבִיאִים – לאחר פטירת יהושע בן נון והנהגת הזקנים והשופטים את ישראל, הגיעה תקופת הנביאים. בתקופה זו היו נביאי ישראל מלמדים תורה את העם ומנהיגים אותו, והיו המלכים הכשרים מתייעצים עמהם תמיד ופועלים על פיהם. וכך נמשך הדבר בכל תקופת הנביאים.

אנשי כנסת הגדולה

וּנְבִיאִים מְסָרוּהָ לְאַנְשֵׁי כְנֶסֶת הַגְּדוֹלָה – תקופת הנביאים היתה תקופה ארוכה, מאז מות הזקנים שראו את משה רבנו ויהושע בן נון, ועד בית המקדש השני. והם מסרו את התורה לאנשי כנסת הגדולה, אשר ביניהם היו שלשת הנביאים האחרונים: חגי זכריה ומלאכי.

ובאיזה דור היו 'אנשי כנסת הגדולה'?

עם ישראל יצא ממצרים בשנת: ב' תמ"ח, שהיא שנת 2448 לבריאת העולם.

לאחר 480 שנה בנה שלמה המלך את בית המקדש הראשון, ככתוב בספר מלכים (מלכים א' ו, א).

בית זה היה קיים 410 שנים, ואז יצאו לגלות בבל למשך 70 שנה.

במהלך אותם 70 שנה, דריווש וחתנו כורש מלכי מדי ופרס כבשו את בבל, והפכו את ממלכת פרס ומדי למעצמה שעלתה מאז על בימת ההיסטוריה.

לאחר מות כורש ודריווש, אחשוורוש השני מלך פרס שלט במאה עשרים ושבע מדינות ככתוב במגילת אסתר (אסתר א, א) ובתקופה זו התרחש נס פורים.

המלך כורש השני, הנקרא גם כורש הגדול, ציווה לבנות את בית המקדש מחדש (עיין עזרא א, א-ד).

רבים מעם ישראל עלו לירושלים על מנת להשתתף ולסייע בבניית בית המקדש. בין העולים היו: מרדכי היהודי (ובכל זאת נקבר בפרס, משום שלאחר שהשתתף בבניית בית המקדש נאלץ לחזור לחצר המלוכה בפרס), דניאל, חנניה מישאל ועזריה. וכן עזרא ונחמיה שעמדו בראש העולים לירושלים.

בניית בית המקדש השני בוצעה בזריזות, מאחר שתושבי הסביבה היו רודפים אותם ומציקים להם, ומנסים להפריעם במלאכת הבנייה (עי' עזרא פרק ד).

באותה תקופה הקים עזרא הסופר את המוסד הנקרא "כנסת הגדולה", בו היו מאה ועשרים גדולי עולם – ענקים בתורה על כל רבדיה, ובקיאים וחכמים בכל החכמות. ביניהם היה שמעון הצדיק שהתמנה לכהן גדול לאחר עזרא הסופר, והוזכר במשנה הבאה: "שמעון הצדיק היה משיירי כנסת הגדולה" (שכשכולם נפטרו היה הוא בין האחרונים שנשארו).

הנה לשון הרמב"ם בהקדמתו ליד החזקה:

"בית דינו של עזרא הם הנקראים אנשי כנסת הגדולה. והם חגי זכריה ומלאכי דניאל וחנניה ומישאל ועזריה ונחמיה בן חכליה ומרדכי בלשן וזרובבל, והרבה חכמים עמהם, תשלום מאה ועשרים זקנים. האחרון מהם הוא שמעון הצדיק והוא היה מכלל המאה ועשרים. וקיבל תורה שבעל פה מכולם והוא היה כהן גדול אחר עזרא".

אגב, רעיון "הכנסת" של מדינת ישראל, שמה ומספר חבריה – מאה ועשרים, לקוח מאנשי כנסת הגדולה. רק ההבדל הגדול הוא שאנשי כנסת הגדולה היו מאה ועשרים ענקי רוח אשר ביניהם שלשה נביאים: חגי, זכריה ומלאכי. בעוד שהיום כולם יודעים מי הם חברי הכנסת ומי נמצא ביניהם...

***

לאחר שהזכיר את שושלת מקבלי ומוסרי התורה ממעמד הר סיני ועד כתיבת המשנה, מפרט מחבר המשנה רבי יהודה הנשיא את המימרות הנכבדות שהיו שגורות בפיהם של גדולי הדורות, מקבלי ומוסרי התורה, שחיו ופעלו מאז אנשי כנסת הגדולה ועד זמנו (רבינו עובדיה מברטנורא פ"א מ"ב ד"ה הוא).

ומתחיל בפירוט דברי אנשי כנסת הגדולה: הֵם אָמְרוּ שְׁלֹשָׁה דְבָרִים: הֱווּ מְתוּנִין בַּדִּין, וְהַעֲמִידוּ תַלְמִידִים הַרְבֵּה, וַעֲשׁוּ סְיָג לַתּוֹרָה.

המתינות הרצויה בחיי האדם

הֱווּ מְתוּנִין בַּדִּין – זמנו של האדם יקר לו, ובמה שנוגע לאחרים דרכו לסמוך על הכרעתו כפי שעולה בדעתו לאור הנתונים שלפניו, ומתוך כך עלול הדיין להיות פזיז בדין.

לכן מלמדים אנשי כנסת הגדולה כי על הדיין בבית הדין להיות מתון בחקר האמת טרם יפסוק את הדין. וגם אם לפני זמן מועט הגיע לפני בית הדין מקרה דומה, אל יאמר כשם שההחלטה היתה באותו מקרה לחייב את פלוני ולזכות את רעהו, כך הדבר גם כאן, אלא יבחן היטב את הדברים, לפי שיתכן שפרט אחד קטן השונה מהמקרה הקודם משנה לחלוטין את הכרעת הדין.

מה גם שיש והתובע או הנתבע משתמש במילה מסוימת וכוונתו לדבר אחד, ואילו אצל הדיין מילה זו מתפרשת באופן אחר. משום כך על הדיין לחזור בקולו על דברי התובע או הנתבע באופן שישמעו כיצד הבין את דבריהם, כדי שאם כוונתם לדבר אחר, יבארו מיד את כוונת דבריהם (שו"ע חו"מ סי' יז ס"ז).

*

הוראת "הֱווּ מְתוּנִין בַּדִּין" נאמרה בעיקר על הדיין, אולם הוראה יסודית זו נכונה לכל אדם בחייו הפרטיים, שהרי במצבים מסוימים כל אדם הוא הדיין.

למשל:

אשה ביקשה מבעלה כמה פעמים שיגיע היום בזמן ולא יאחר, משום שעליה להגיע בזמן לאסיפה חשובה. אך בהגיע הזמן הוא מאחר משום מה, והיא ממתינה לבואו עד בוש.

והנה היא כבר חורצת דין:

"לא אכפת לו מהבית! הוא מזלזל בצרכי! לא אכפת לו ממני!".

הנה באים חז"ל ומלמדים: "הֱווּ מְתוּנִין בַּדִּין!".

אולי קרה משהו בדרך? אולי עכבו אותו בעבודה בדבר שהיה חייב להתעכב ולא הייתה לו שום אפשרות אחרת?...

כך גם בחינוך הילדים, פעמים שילד התנהג שלא כראוי, וכבר ההורה מענישו מיד. אולם אם יהיה מתון בדין, יעצור ברוחו וינסה להבין מנקודת מבטו של הילד מה גרם לו להתנהג בצורה כזאת, יתכן ויגיע למסקנה שאין להענישו אלא לטפל בבעיה בשורשה.

וכך בכל תקשורת בין בני אדם. המרגיל עצמו להיות מתון בדין כלפי סובביו, מונע מעצמו טעויות הבאות מתוך פזיזות וזוכה לחיים טובים ושלווים הרבה יותר מבעבר.

ומסופר בתלמוד (ברכות כ ע"א): "רב אדא בר אהבה חזייה לההיא כותית דהות לבישא כרבלתא בשוקא (ראה בשוק את אותה גויה לבושה בלבוש עליון חשוב שצבעו עז ואינו צנוע. 'כרבלתא' שמתחיל מראשה ככרבולת התרנגול, ויורד על גופה). סבר דבת ישראל היא, קם קרעיה מינה. אגלאי מילתא דכותית היא, שיימוה בארבע מאה זוזי (העריכו את שווי הבגד בארבע מאות זוז, ונאלץ רב אדא לשלם לה). אמר לה: מה שמך? אמרה ליה: מתון. אמר לה: מתון מתון ארבע מאה זוזי שויא (המתינות שלא להיות פזיז, שוה ארבע מאות זוז)".

ממי ייצא האור הגדול?...

וְהַעֲמִידוּ תַלְמִידִים הַרְבֵּה – כלומר, אדם שיש בו חכמה ומלמד את האחרים, אל לו להסתפק במעט התלמידים שלימד ויאמר כבר יצאתי ידי חובתי, אלא יעמיד הרבה תלמידים.

וכמו שמסופר על רבי עקיבא שאחר שנפטרו עשרים וארבעה אלף תלמידיו, אשר היו ענקי רוח והיה בדעת רבי עקיבא לפזרם בכל ערי וכפרי ישראל שבאותו דור קשה שלאחר החורבן, למען ירוממו את רמתו הרוחנית של כל העם, ומתו כולם בזמן קצר. והיה רבי עקיבא כבר זקן ושבע ימים, ואף על פי כן אסף חמשה תלמידים: רבי מאיר, ורבי יהודה, ורבי יוסי, ורבי שמעון בר יוחאי, ורבי אלעזר בן שמוע, ולימדם תורה, ומהם הופצה התורה בכל עם ישראל.

רבי עקיבא לא התייאש בגלל הטענה שהנה כל עמל חייו הלך לטמיון, והיה יכול לומר שאין בכוחו לפעול יותר, אלא אמר לעצמו: "העמדתי תלמידים בצעירותי, אעמיד כעת בזקנותי". ולקח את אלו חמשת התלמידים ולימדם.

והנה אילו לא היה רבי עקיבא מקפיד על "העמידו לתלמידים הרבה", אלא היה מסתפק במה שהעמיד תלמידים עד עתה, הרי שאז לא היה לנו לא את רבי שמעון בר יוחאי ולא את הזוהר הקדוש, לא את רבי מאיר בעל הנס ולא את כל גדולי העולם במשך הדורות. גם נוסח המשניות מקורם ברבי מאיר, שהרי רבי יהודה הנשיא כתב את המשניות על פי מה שקיבל מרבו רבי מאיר, ולכן הכלל הוא ש"סתם משנה רבי מאיר" (סנהדרין פו ע"א).

וזהו שאמרו: "וְהַעֲמִידוּ תַלְמִידִים הַרְבֵּה" – שהרי אין לדעת מאיזה תלמיד ייצא האור הגדול לעם ישראל!

כוחם של תקנות וגזירות חז"ל

וַעֲשׁוּ סְיָג לַתּוֹרָה – 'סייג', ביאורו: 'גדר'.

כלומר, על חכמי ישראל לגדור גדר שלא יכשלו העם ויעברו חלילה על איסורי תורה. וכמו שנאמר (ויקרא יח, ל): "וּשְׁמַרְתֶּם אֶת מִשְׁמַרְתִּי" – "עשו משמרת למשמרתי" (יבמות כא ע"א).

שכשם שאנו מוצאים בחוקים השונים שמחוקקי המדינות גודרים גדרים בפני כל אזרח לבל יבוא חלילה לידי סכנת נפשות, כדוגמת סימון שולי הכביש בפס ארוך המסמן לנהג שאין לעוברו כדי שלא יתדרדר לתהום, ובכך מצילים אותו, כך גם תקנות חכמים גודרות בפני האדם שלא ליפול באיסורי תורה.

אמנם יש קריטריונים וכללים שחכמי ישראל מתנהלים על פיהם בבואם לתקן תקנה חדשה. למשל, "אין גוזרים גזרה על הצבור, אלא אם כן רוב הציבור יכולין לעמוד בה" (בבא קמא עט ע"ב). וישנן מצוות אחדות שהן תקנות חכמים, כגון: קריאת מגילת אסתר בליל פורים וביומו, הדלקת נרות בערב שבת ובחנוכה, ונטילת ידיים טרם אכילת לחם.

ואל יאמר האדם לעצמו: "אני מוכן לקיים את הכתוב בתורת ה', ואעשה זאת בשמחה ובטוב לבב שהרי כך ציווני ה' אלוקי, אבל מצוה שחכמים תיקנוה מדוע אני מחויב לקיימה?"

שהרי בתורה עצמה הצטווינו לשמוע לדברי חכמים. ככתוב (דברים יז, יא): "לֹא תָסוּר מִן הַדָּבָר אֲשֶׁר יַגִּידוּ לְךָ יָמִין וּשְֹמֹאל".

וכמו שמצאנו ששאלו בתלמוד במסכת שבת (כג ע"א): מה מברכים על נר חנוכה? "אשר קדשנו במצוותיו וציוונו להדליק נר חנוכה". – "והיכן ציוונו?" הרי זוהי מצווה שחכמים ציוו, והיכן הקב"ה ציווה עליה? "ב'לֹא תָסוּר'."

הרי שהקב"ה מצווה את חכמי ישראל שיגדרו גדרים, יעשו סייגים ויתקנו תקנות, ומחובתנו לשמוע להם ולא לסור מדבריהם.

משל למה הדבר דומה?

למלך שמינה קבלן לבנות את ארמונו על פי התכנית ששרטט אדריכל פלוני, והוסיף המלך להזהירו שלא ישנה מאומה מדברי האדריכל.

ברור לכל, שאם הקבלן שינה מדברי האדריכל, אינו יכול לומר למלך: "אני עברתי על דבריו, ולא על דבריך!..." שהרי מכיוון שהמלך אמר לשמוע לאדריכל, אם אינו שומע לאדריכל, הוא עבר על דברי המלך עצמו!

ולכן, לדעת הרמב"ם (הלכות ממרים פרק א הלכה ב), אדם שעובר על מצוה דרבנן, עובר ממילא איסור מהתורה, משום שעובר הוא על דברי הקב"ה בתורתו שציוונו שלא נסור מדבריהם.

מתוך ספרו החדש של הרב זמיר כהן על פרקי אבות. לרכישת הספר, לחצו כאן.