לכל משפחה יש אלבום, פרק י’: מצפים מאיתנו

לפרקים הקודמים בסדרה, לחצו כאן.

שבי החלה כתה י"א.

- השנה יהיו לכן "חוצים" (מבחני חוץ) וגם כמה מבחני בגרות - סיפרה לה אתי כשישבו ושוחחו לאחר הדלקת נרות שבת - הבגרויות מחולקות כך שחלק מהמבחנים יערכו השנה וחלק בשנה הבאה.

הבנות נכנסו ללחץ כבר בחנוכה. היו שהשמינו בתקופה זו כי אכלו עוגות, עוגיות ופיצוחים. היו שדווקא רזו מחוסר שינה מספקת ומסעודות לא מסודרות.

המורה זילבר הסבירה לאתי ולשבי שהלחץ הזה לפני בחינות ועבודות חשוב מאוד כדי להכין את הבנות למשימות בחיים, שכן צריך ללמוד להתארגן עם משימות, לחלק אותן לתתי משימות, ללמוד להתארגן עם לוח זמנים, כלומר לתכנן נכון כמה זמן יש לכל משימה וליישם את כל ההבנות והתכנונים.

- היום אלו מבחנים ועבודות - אמרה - ובעתיד יהיו אלו הכנות לר"ה, לסוכות ולפסח, כמו התארגנות עם כספים ועם שמחות ואירועים אחרים בחיים!

כמעט לא נותר להן זמן פנוי. אפילו מירב וויתרה על החוג לציור, אם כי על הפסקת התפירה לא הייתה מוכנה לשמוע. במקום זאת הייתה משרבטת בכתה. פעם ציירה את צמתה הארוכה של שולמית. כיוון שישבה אחריה יכלה לתת ביטוי לכל שערה ושערה.

- אפילו שזה לא צבעוני רואים שזו צמה ג'ינג'ית - צחקה שבי.

*  *  *

- אין כמו המנהל שלנו - קראה שירה - הוא הבחין עד כמה אנחנו לחוצות מהמבחנים והחליט להוציא אותנו לטיול לחרמון מיד אחרי שושן פורים.

- שמעתי שהחרמון מלא בשלג עכשיו - סיפרה מירב בהתלהבות.

- כדאי לך להתארגן לפני פורים - הציעה המורה זילבר לשבי.

שבי התיישבה והחלה לכתוב על פתקאות את כל הדברים שתצטרך לטיול, אחר בדקה מה יש לה בבית ואיזה ציוד היא צריכה להשלים. החליטה להכין גם חמישה משלוחי מנות ורשמה מה היא צריכה לקנות עבורם.

- אל תשכחי לקחת גרביונים מצמר, כפפות, כובע חם ומעיל. השמש אמנם זורחת אולם קר שם מאוד בחרמון - קראה אחריה המורה זילבר.

נרגשות הגיעו כל הבנות, אך עלתה על כולן שולמית.

- מגיע לי "מזל טוב" - הודיעה בעיניים בורקות.

- מזל טוב, מזל טוב, נו, ספרי, מה קרה? - שאלו אותה מירב, שבי, שיפי ושירה.

- אחי התארס אתמול! - סיפרה באושר.

- מזל טוב - קראו בשמחה.

- מה קרה? מה קרה? - התעניינו שאר בנות הכתה.

- אח של שולמית התארס - דיווחו הבנות זו לזו.

מיד סבבו בנות נוספות את שולמית ואחלו לה מזל טוב בחום.

- זהו אחי הבכור - נידבה שולמית פרטים - הכלה היא מבני ברק, מסמינר וולף.

כולן נרגשות וסוערות כל כך. בין כך וכה הגיעו האוטובוסים והבנות עלו אליו נרגשות, לא לפני שהתברר שבעקבות אירוסי אחיה של שולמית, תהיינה שירה והיא קרובות משפחה משום שאם הכלה היא בת דודתה של אמה.

- אף פעם לא הייתי בחרמון - אמרה שירה.

- מה, באמת? - התפלאה שבי - אנחנו נוסעים כל שנה לגלוש בחרמון.

- הבאתן פיצוחים? - מתעניינת מירב - אם לא, יש לי גם בשבילכן - מציעה היא בנדיבות.

גם המנהל ואשתו הצטרפו לטיול.

בחרמון פרסו הבנות ניילונים וגלשו עליהם. מרוב התרגשות שכחה שולמית לקחת גרביונים מצמר, והבנות חששו לה, שלא תצטנן, חלילה. אך השמחה מלאה אותה בכוח ובחיוניות שכנראה שמרו עליה שלא תצטנן. אחר כך התחרו הבנות בזריקת כדורי שלג.

- בנות - קראה מירב - המנהל קורא לכולן לבוא ולקבל הפתעות.

- הפתעה! הפתעה! - צחקו הבנות כמו ילדות קטנות בגן.

התאספו הבנות סביב המנהל וסביב אשתו, שחלקה לכל אחת מהן לחמנייה טרייה וריחנית ושקית שוקו מתוקה.

*  *  *

- זה היה מקסים - סיכמה שבי את הטיול באזני המורה זילבר ואתי - מקסים ומעייף. אבל אין מה לומר, אני מרגישה שחידשנו את המרץ להמשיך בלימודים.

לומדות חמש הבנות יחדיו ומהוות קבוצה מעניינת. מירב הגיעה מבית "חזון איש'ניק" חזק, שולמית ושיפי מבית ליטאי, שירה מבית חסידי ושבי מבית של בעלי תשובה. ההבדלים ביניהן מזמנים נושאים לשיחות, לדיונים ולוויכוחים.

- שבי, איזו מין חולצה זו - עיוותה מירב את אפה - אין זה צנוע ללכת בחולצה כזו.

- קבלתי את החולצה מדודתי באמריקה - התנצלה.

- אין זה משנה כלל - קבעה מירב - בחולצה כזו אין מסתובבים!

- את כל הבגדים שלי את פוסלת! - יללה שבי - אין לך בכלל טעם טוב.

- זה לא שייך לטעם! - קבעה מירב נחרצות - זה עניין של השקפה. הרבנים קבעו שבד טריקו אינו בד צנוע! - המשיכה בחומרה.

- למה זה לא צנוע? - לא הסכימה שבי לוותר על החולצה מארה"ב - מה לא צנוע בזה?

מירב קפצה כתרנגול מוכן לקרב על מנת להילחם על העקרונות אותם קבעו הרבנים, כשהיא מדקלמת את כל הסעיפים המתייחסים לצניעות הלבוש, כפי שפורסם בעלון שהופץ בתיכון.

שולמית ישבה והתגלגלה מצחוק. היא סברה כמו מירב, כמובן, שצריך להקפיד על קיום ההלכות בצורה מדויקת, אך הצחיק אותה האופן בו אמרה מירב את דבריה, שכן אפילו תלתליה של מירב קיפצו באופן נמרץ ונחרץ. ומלבד זאת, עימות בין מירב לשבי היה מחזה שהזמין עניין. שירה נעלמה אי שם בשירותים כשהיא מחכה לשמוע אימתי יירגעו הרוחות ותוכל לחזור לחדר.

- עם הוויכוחים האלה אף פעם לא נגמור את החומר - יללה שיפי המעשית - אם אתן לא מפסיקות אני פורשת מיד.

- צניעות זה חשוב יותר! - זעקה מירב.

- ברור! - הסכימה אתה שיפי - אך לא יהיה זה מוצלח לקבל שלילי ב"מגן" מתימטיקה, וזה בדיוק מה שיקרה אם נמשיך בוויכוחים!

- איפה התרגילים? - נבהלה שבי.

- אצלי! - הודיעה בנחת שירה שחזרה לחדר כשהריחה שהמשבר כבר כמעט וחלף.

- נו, זה לא יפה, מירב - מתחננת שולמית - בואי נמשיך, אחרת גם אני לא אבוא מחר ללמוד אתכן, כיוון שאצטרך לעשות "משמר" כל הלילה על מנת להשלים את החומר עליו לא נספיק לעבור.

מירב מתרצה, גם שבי מתיישבת ואחריה השאר. לומדות הן ברצף כשלושת רבעי השעה עד שמישהי מעלה את הנושא של ליטאים וחסידים. מירב מבטאת בלהט את העמדות הליטאיות. שירה העדינה אומרת את שלה בשקט שאינו עוצמתי פחות מהסערה של מירב.

- מה זה משנה? חסידים? ליטאים? - זועקת שיפי, שחששה מהמשבר הבא - האם אנחנו נשנה את העולם? - קוראת היא בחוסר אונים - וחוץ מזה הרי כולנו יהודים יראי שמיים, מקיימי מצוות, ולמה לנו להכניס את הראש החמוד והקטן שלנו בדברים שממילא אין לנו השפעה עליהם? כל אחת תנהג לפי מנהג אבותיה.

- מה שוודאי הוא שהפסדנו עוד רבע שעה בוויכוח הזה! - ציננה שולמית את הרוחות.

- אוף, אי אפשר ללמוד כל הזמן - התלוננה מירב - מוכרחים קצת להתאוורר.

כך סובבו להם גלגלי שיניו של השעון כשהוא נוגס בזמן ללא כל התחשבות ורחמים. השעה מתאחרת מאוד. צריכים ללכת לישון. שבי הלכה לישון אצל שירה. מירב ושיפי, שהיו שכנות דלת מול דלת, חזרו לביתן אדומות עיניים. ושולמית? שולמית התיישבה ללמוד לבדה, ולחזור על עוד כמה נושאים. מה שבטוח - בטוח!

_

- אני לא מבינה אותך, שבי - נחרדה מירב - סגרי מיד את הכפתור העליון בחולצתך!

- השתגעת? גם כך אני נחנקת - נאנקה שבי - אני לא מסוגלת!

- איזו נחנקת - צוחקת שולמית - גם כך את רזה כמו קולב, ואפילו אם תרכסי את הכפתור יישאר לך מספיק רווח על מנת שלא תחנקי.

- אתם חונקים את הבן אדם - התרעמה שבי.

מה פתאום? זה בדיוק הפוך! - התלהבה מירב - זה לא שחונקים אותך, אלא מי שהולכת בחוסר צניעות הורסת את עם ישראל! מסלקת את השכינה!

- באמת, שבי - התערבה שולמית - מה את עושה מזה עניין. הלא כולנו רוכסות את הכפתור העליון וזה בכלל לא נורא!

- מה בכלל אכפת לכן כיצד אני מתלבשת? - מתריסה שבי נגדן.

- מה פרוש? - פוקחת עליה מירב את עיניה - הלא את חברתנו. אנחנו ערבות לך ואת ערבה לנו.

- ככה מתלבשים אצל הליטאים המודרניים - מפטירה שירה בשקט, בעוד שבי מתארגנת עם חולצתה. - אצלנו, החסידים, אף פעם זה לא היה קורה.

- מה את אומרת? - מתרגזת מירב - ומי כל אלה שהולכים לערבי שירה?

- את רוצה לומר שליטאים מודרניים לא נמצאים שם? - כעסה שירה.

- ואני ראיתי בת חסידית שהולכת בגרביים דקות - הוסיפה שבי שמן למדורה - צריך להתאמץ כדי לראות אם היא עם גרביים או בלעדיהן.

- יש גם חסידות שחובשות פאות ונראות כמו שחקניות קולנוע - זלזלה מירב.

- בקיצור! לא נלמד היום?! - שאלה שיפי בייאוש.

- מה זאת אומרת שלא נלמד? - הזדעקה שולמית - כמובן שנלמד! אלא מה? ניכשל בבחינות, חס וחלילה? - פנתה אל מירב והורתה - עכשיו, מירב, אל תדברי על שום נושא! אם תדברי - אקנוס אותך. שמעת?!

- פיתחו בדברים, פרק י"ב, פסוק ד' - קראה שבי בקול סמכותי - שירה תתחילי להקריא את רש"י והסבירי אותו!

שירה שיתפה פעולה עם שבי והתכוננה להקריא, שולמית הצטרפה אליהן וכמובן שיפי, לבסוף הצטרפה גם מירב, נכנעת לגורלה.

מה לעשות? הן גם היא צריכה להצליח במבחנים!

_*  *  *

למחרת הביאה שולמית קופסה קטנה ארוזה ברדיד עטיפה כסוף ומעוטרת בסרט בצבע בורדו.

- מה זה? - שאלה שבי.

- זה בשבילך, ממני - חייכה אליה.

שבי הורידה באיטיות את העטיפה. קופסת תכשיטים מחופה בבד קטיפתי בצבע בורדו התגלתה לעיניה. היא פתחה את הקופסה וגם את פיה. שרשרת כסף עדינה ויפיפייה הייתה מונחת בה.

- מה זה צריך להיות? - לא הבינה שבי.

- סתם. מתנה קטנה ממני - חייכה שולמית.

- אבל למה? - לא הבינה שבי.

- סתם. כי את כזו מקסימה! הנה, שימי אותה כך, תחת הצווארון. בצורה זו החולצה תישאר סגורה ואת לא תחושי חנוקה. את מבינה? מאוד תחסרי לי אם תחנקי, חס ושלום.

שבי פרצה בצחוק וענדה את השרשרת. לפתע הרגישה שזו ממש שטות להתעקש על הכפתור העליון.

- אני מודה לך מאוד על השרשרת! לא היית צריכה לקנות לי. ממילא התכוונתי ללכת לפי כללי הצניעות.

- אם כך, ודאי שמגיעה לך מתנה - הכריזה שולמית ונישקה אותה בשמחה.

_*  *  *

מירב עמדה בראש הבנות שדרשו להקפיד על כללי הצניעות בכיתה. היו שהגיבו בכעס. הכיתה סערה כמרחקה.

הבנות לא ידעו אם גונב לאזנה של המחנכת משהו מנושאי המחלוקת, או שזו הייתה סייעתא דשמיא שיש למורות ולאימהות, שכן אמרה:

- יש אנשים שתמצאו אותם תמיד "על הגדר". בשיר השירים יש המחשה נפלאה: "עינייך יונים", קורא הקב"ה לעם ישראל. מדוע? כי גוזלי היונים אינם מתרחקים מעבר לחמישים אמה מהקן. הם שומרים תמיד על קשר עין אתו. כך גם אותם ה"יושבים על הגדר". אין הם מעזים לעבור אותה, אולם הם גם לא יזוזו סנטימטר אחד ממנה. הנמשל ברור. יש בנות שהחצאית שלהן תגיע עד הברך בדיוק. לא סנטימטר אחד פחות, אבל גם לא יותר. לא כך צריך לנהוג, בנות! "קדש עצמך במותר לך". אנחנו לא מקיימים מצוות בשביל מה שיגידו עלינו כאן, בעולם הזה, אלא בשביל מה שיגידו עלינו שם, בעולם הבא! אם היינו הולכות על פי תהום, גם אז היינו שלוות כל כך???

- המחנכת צודקת - דברו הבנות בינן לבין עצמן.

- בואנה נתחזק במשהו - הציעה שבי - למדנו שצריך לתרגם כל התלהבות למצווה מעשית, מפני שרק כך הרושם לא נמוג עם הזמן.

- במה אפשר להתחזק? - שאלה שולמית.

- אולי בעובי הגרביים? - שאלה שיפי.

- אוף, זה מגעיל - קראה שבי - הגרב "נוזלת" ואת נראית זקנה בת ארבעים!

- מה פתאום? - קראה מירב. זה בכלל לא מגעיל! כל האחיות והגיסות שלי הולכות עם גרביים כאלו, אפילו לחתונות הן הולכות כך והן נראות תמיד מרשימות!

- רק אל תעשו מזה דיון ב"מועצת האומות המאוחדות" - התחננה שיפי.

- אני חושבת שזה רעיון נהדר! - אמרה שולמית - שבי, אם לא תרגישי אתגר הרי אין בזה שום התחזקות, ואת הלא רוצה להתחזק, לא כן?!

- אולי אני פשוט לא רגילה - התנצלה שבי – אנסה, ואם אראה שאני מסתדרת עם זה - אתמיד, בלי נדר!

*  *  *

- אני חושבת שהיא ילדה - אמרה מירב, שהייתה שכנתה של המורה שרי - אבל משהו מוזר קורה שם - התחלקה בתחושותיה עם שולמית, שירה, שבי ושיפי - לא מספרים מה היא ילדה. בעלה של המחנכת מסתובב בפנים עגומות.

- באיזה בית חולים היא ילדה? - שאלה שבי.

- בכרמל - ענתה מירב, מודאגת - אמי פגשה את בתה של המחנכת והיא סיפרה לה.

- שכנתי עובדת בבית חולים זה. אנסה לברר אצלה מה העניינים - אמרה שיפי.

למחרת כשהגיעו מירב, שולמית שבי ושירה לכתה נבהלו לראות את פניה הרציניות של שיפי.

- המחנכת ילדה תינוקת לא בריאה - סיפרה - יש לה המון מחלות והיא מונשמת בטיפול נמרץ.

- מה את סחה?! - ספקה שירה את ידיה. שולמית רכת הלב החלה לבכות. עוד בנות הצטרפו.

- צריך לומר תהלים! - קראה שבי ומיד החלה לארגן משמרות לאמירת כל ספר התהלים. כשיצאה המחנכת מבית החולים, נותרה התינוקת בטיפול נמרץ. לבנות נודע שיש צורך במתנדבות "סביב השעון" על מנת להשגיח עליה. כמו כן יש צורך בבנות שתעזורנה למחנכת בהעסקת ילדיה הפעוטים. שבי ארגנה זוגות של בנות, וכל שעתיים התייצבו שתיים מהן להחליף את הקודמות. כך שמרו עליהם ברצף.

על הגשר שמחבר את המבנה החדש לישן ישבו הבנות בהפסקת עשר ויידעו זו את זו בחדשות האחרונות.

- למה זה קרה? - שאלה שבי בקול שבור - מסכנה המחנכת ומסכנה כל המשפחה שלה. כזה אסון...

- אלו גלגולים - השיבה לה מירב - בדרך כלל, אלו נשמות של צדיקים שצריכים לתקן דבר פעוט והן יורדות לעולם הזה לזמן קצר. כך אמר לי אחי הבכור.

- איזה ניסיון קשה - מלמלה שולמית.

- ד' ישמור - הצטמררה שבי.

שבועיים החזיקה התינוקת מעמד, ואחר כך נפטרה.

- ברוך דיין האמת! - אמרה מירב - היא השלימה את תפקידה בעולם!

- אני מרחמת על ההורים - אמרה שיפי.

- אל תדברו על זה! - בקשה שבי ואחזה את רקותיה - אני לא יכולה...

שיפי ושולמית החליפו ביניהן מבטים רבי משמעות. מירב קימטה את מצחה, בחפשה נואשות נושא עליו תוכל לפתוח בדיון, אך שום רעיון לא עלה במוחה. העצבות סילקה מהן את שימחת החיים והן התקשו לחזור לשגרה.

*  *  *

- אין לנו מושג איזה תפקיד יש לכל אחד בעולם - אמרה הרבנית ביום ההתעוררות שקבעו בעקבות האסון - עלינו להתחזק, בנות. עלינו להבין שאם ברכו אותנו בחיים זה מפני שמצפים מאתנו להשתמש בהם באופן הנכון ביותר. החיים לא ניתנו לנו כדי שנדאג להנאות שלנו אלא כדי לעבוד את הקב"ה, שנעשה לו נחת רוח ונקדש את שמו בעולם. "בכל לבבך" נאמר ב"קריאת שמע", בכל לבך לא נאמר, להדריך אותנו שנעבוד אותו בשני היצרים שלנו. "ובכל נפשך" – "אפילו נוטל נפשך" - הסביר רש"י. יהודים צריכים להיות מוכנים למסור את הנפש על קידוש השם.

פעם, ולא היה זה לפני שנים רבות כל כך, היה צריך למות על קידוש השם. היום צריכים לחיות על קידוש השם! כשמתים - מתים פעם אחת וזהו. יתכן שלחיות על קידוש השם זה קשה יותר, כי זה מאבק יום יומי על כל מיני מעשים גדולים וקטנים. כשנהרגים על קידוש ד' זה כביכול בגלל שמישהו חיצוני בא ופוגע. כשחיים על קידוש ד' יש לך מלחמה עם משהו בתוכך שמתפתה להתחבר אל משהו חיצוני שמבטיח לך הנאות ורווחים. כן, היצר הרע מפתה ומבלבל. הוא יודע את המלאכה כמו שצריך. אני מציעה שכל אחת תקבל על עצמה קבלה קטנה שהיא יכולה לעמוד בה. "לב יודע מרת נפשו", כל אחת יודעת במה עליה להתחזק, מה היא צריכה לתקן. נקבל על עצמנו קבלה קטנה על מנת שנוכל לעמוד בה לאורך זמן ומצווה גוררת מצווה ובעזרת השם תלכנה מחייל אל חייל וכל ההתחזקות הזו תהיה לעילוי נשמת חיה מלכה בת שרה.