הורות במחשבה חיובית: הורים הם לא חברים!

בנסיעה במונית שרות, עד הייתי להתרחשות הבאה: המונית עצרה בתחנה, ושתי נשים בקשו להיכנס לשורה האמצעית, בה ישבה אם ולצדה בן הארבע שלה. וכך זה התחיל: "בוא, גל, שב על אמא, כך יהיה מקום לשתי הדודות" (בימים ההם הדבר היה מותר על פי חוק - על כל פנים, אוכפי החוק העלימו עין).

"לא רוצה", צייץ בן הארבע ומשך בכתפיו, ואף נענע ראשו מצד אל צד כדי לחזק את הבנתה של אמו שהוא אמנם מתכוון לכך ברצינות.

או אז פתחה האם במערך שכנועים כבדי משקל: "גל, נכון אנחנו חברים? אתה זוכר שקניתי לך את האופניים שרצית, ותמיד אני קונה לך כל מה שאתה רוצה, אז בוא, גל, תשב על אמא ויתפנה המקום במונית לשתי הנשים החביבות".

הטענות ה"משכנעות" לא הצליחו להבקיע ולו סדק קל בחומת ההתנגדות הבצורה של גל. הוא משך בכתפיו ותו לא. עתה גייסה אמא כישרונות חבויים ושלפה משהו משכנע יותר: "אתה יודע, גל, אנחנו נשאר חברים... ואני עוד אקנה לך הרבה דברים וגם אקח אותך לטיולים, אז בוא, גל, שב על ברכי ותוכלנה הנשים המבוגרות להצטרף לנסיעה". אך גל הסב את מבטו לכיוון הנגדי תוך הפגנת חוסר עניין. מנוי וגמור עמו שלא להיכנע ללחצים.

תם ונשלם. אמא פסקה ממערך טענותיה היצירתיות, וכיוון ששתי הנשים בקשו בדווקא לנסוע בצוותא, נותרו הן בתחנה.

נהג המונית סגר את הדלת ויצא לדרך. הנסיך הקטן פשט את ידיו, התמתח לו והתרווח במושבו.

אמא הביטה בשתיקה במראות הנשקפים מן החלון. היא לא הוסיפה לדבר עוד בנושא, שכן כך היא מציאות החיים: "חברים כמו חברים", לא תמיד ממלאים את רצונותיך ואת משאלותיך, לא תמיד עומדים בציפיות. אבל יחסי חברות אין שוברים ואין מנתקים סתם כך. חבר נשאר חבר גם אם הוא מאכזב לפעמים. גל אמנם אכזב הפעם, אך לחברות יש מחיר. בכדי לשמור על קשרי חברות נאותים צריך לדעת לבלוע בשתיקה גם גלולות שאינן מן המתוקות, ואמא מוכנה להשקיע...

אירוע זה, שהייתי עד לו לפני שנים, גרם לי לתהיות רבות:

* מדוע חשבה אימו של גל שיש לנהוג עמו כמו עם חבר?

* מדוע חשבה שכדי לשכנעו יש להזכיר לו את צדקותיה והתנהגותה הנדיבה עמו בעבר, עם הפנים לעתיד?

* מניין לו, לגל, לדעת שיש לפנות מקום עבור מבוגר?

* האם דעתו של גל בן הארבע מכריעה ויש להכנע מפניה ולוותר?

* מה עתידה להיות התנהגותו של גל לכשיגדל - האם אז יידע לוותר?

רבות חשבתי על אירוע זה ועל השאלות הכרוכות בו. אמו של גל כלל אינה בטוחה שיש לה הזכות לקבוע לגל כיצד עליו להתנהג, אשר על כן היא פונה אליו כחבר שווה זכויות. אך לא כן הוא. עליה לדעת שאין זו זכות, אלא חובה. חובה עליה ללמדו כיצד להתנהג, ואף לעמוד בתוקף על כך שהדברים יבוצעו.

התורה הפקידה את הכוונת הילדים בידינו, והיא תובעת זאת מאתנו: "ולמדתם אותם את בניכם" (דברים י"א), "והודעתם לבניך ולבני בניך" (דברים ד'), "ושננתם לבניך", למען תספר באזני בנך ובן בנך" (שמות י'), "כי ידעתיו למען אשר יצווה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה'" (בראשית י"ח).

כאשר אנחנו מחנכים את הילד, אנו עושים עמו טובה שאין דומה לה: אנו בונים את עתידו. אדם שחסם בגופו את הדרך המדרדרת לתהום ולא הניח לנו בשום אופן לעבור בה, הציל אותנו, ואנו חבים לו את כל חיינו. הורים שאינם מחנכים את בנם, פושעים פשע בל יכופר ומועלים בחובתם כהורים לחנך ולכוון את הילד לדרך הנכונה, דרך החיים.

נקודת המוצא לכל סוגיית החינוך היא – לחנך באומץ וללא נקיפות מצפון. החינוך אינו מאבק כוחות בינינו לבין הילדים, בו אנו כופים את דעתנו, אוכפים את רצוננו ושוללים את עצמאותם. עקביות, מחשבה ושיקול דעת הם יסודותיו של חינוך שללא ספק, בעזרת ה', נקצור ברינה את אלומותיו.

היסוד הראשון הוא, אם כן, להבין את זכותנו וחובתנו לחנך את ילדינו ולהציב להם גבולות.

ההבדל הגדול

ישנם דברים שבמבט שטחי אינם מורגשים דיים, אך במבט מקיף יותר ובהסתכלות לעתיד ניכרים ומתבררים. לשם המחשה, נפנה לסיטואציה יומיומית המוכרת לכולנו.

"את ההבדל הגדול תרגישו בקופה", מבטיח ומכריז חגיגית שלט הפרסום של רשת השיווק המקדם את פנינו. כלומר, אם לא שמת לב לקטנות - מה בין 3.82 ₪ ל3.86 ₪ - הרי כשתגיע לקופה עם מכלול קנייתך כדי לערוך חשבון, או אז תחוש בהבדל הגדול שנוצר והצטבר ממקבץ ההבדלים הקטנים.

כשאני צופה בעולל בן שנה ורבע, שאך למד את מילותיו הראשונות, המרים את ידו, מנופף לעבר אביו ומכריז בעוז: "אבא לא טוב, אבא פויה", עקב חריגה של האב מצפיותיו, וכל הסובבים מחייכים ומתמוגגים מנחת לנוכח ה"חכמה" החדשה - אני נזכר בהכרזה המבטיחה: "את ההבדל הגדול תרגישו בקופה", ויודע בבירור שזה עתה נזרעו הזרעים הראשונים של חוצפה, ובא יבוא היום, לא יאחר, שהזרעים אף ינבטו, שהרי "הזורעים ברינה בדמעה יקצורו", וההורים יעמדו אז חסרי אונים מול חוצפתו של הילד.

"אין לנו מושג מדוע הילד חצוף ואין לו טיפת משמעת, אנחנו פשוט לא יכולים להסתדר אתו", הם יגמרו אומר וילכו בשקט לנסות להפעיל את קשריו של בן הדוד מוטקה, העסקן בעל הקשרים, להכניס את הילד לתלמוד תורה השישי למניין ההיסטוריה החינוכית המפוארת של הילד.

כאשר לנגד עיני הורים הנכנעים לילדם ומאפשרים לו את כל משאלות ליבו, בתואנה הנפוצה ש"הרי הוא רק ילד והוא רוצה כל כך..." - אני צופה כבר עתה בקופה המחכה להם בסיבוב בסבלנות ובבטחה. והקופה הזו היא "גיל העשרה", אותו גיל המכונה בשם "גיל ההתבגרות".

זהו גיל המשופע בסערות, בקשיים, בהתמודדויות ובעוד ביטויים מעין אלו, שעדינים הם לעומת מה שמתרחש על פני השטח ואף מתחתיו. בגיל זה (שעוד נרחיב את הדיבור בו) חיונית עד מאד מערכת המשמעת שבנינו, קריטית ממש, שכן אם הצלחנו לבנות מערכת נכונה, הרי שהגם שצפויים לנו קשיים ואף התמודדויות רבות, בכל זאת תהיה לנו עדיין "מילה" אצל הנער; יהיו לנו הגה ובלמים לשלוט איכשהו במצב. אך אם, חלילה, לא היינו עקביים קודם לכן, וחשבנו "מה, בעצם, משנה כל כך אם הילד לא חזר בזמן שהבטיח?", או "מה בכך אם נכנענו ללחציו ולתחנוניו?", הרי שעתה מגיעה עת בה ההורים עומדים אובדי עצות ומוכנים לעשות הכל כדי להחזיר את הגלגל אחורנית ולהשיב את הילד למסלול. אבל עכשיו כבר די מאוחר. עתה קשה יהיה שבעתיים לבנות מערכת של משמעת.

כבר מקטנות דקטנות, כאשר ילד מגלה ניצני חוצפה כלפי הוריו, או כלפי אדם מבוגר, יש למחות ולומר: "לא כך מתנהגים", "לא אומרים לאמא פויה", "לא מרביצים לאמא", ואם הוא חוזר שוב על הדברים, יש למחות שוב ושוב. אם הוא נעלב, בוכה ומזיל דמעה - אין דבר, דמעות טובות הן, שכן דרך ארץ לומד הוא...

הרב דוד פיירמן הוא מרצה בנושאי חינוך ילדים ומחבר הספרים "מתי ישמעו ילדי בקולי?" ו"שולחן השבת עם הילדים". לקבלת הספרון החדש "סודה של עוגת הגבינה" ניתן לפנות למייל 9999587bb@gmail.com