רוצים ילדים תלמידי חכמים? זוהי הסגולה הטמונה בסיום הש"ס

בשבוע בו המונים מעם ישראל עדיין חוגגים את סיום הש"ס בדף היומי, אנו מסיימים גם את הספר הראשון מחמשה חומשי תורה. ברור שסיום זה אינו מקביל לסיום ש"ס, אבל אולי היה מתאים להשוות אותו לסיום מסכת... למרבה הפלא גם זה לא... אין שום משמעות הלכתית לסיום של חומש מחומשי תורה, ולמען האמת גם סיום של כל חמשת החומשים לא זוכה למעמד של סיום מסכת למשל בסעודת מצוה. (השמחה הנערכת בחג שמיני עצרת בארץ ישראל ואפילו בחוץ לארץ שזהו יום בפני עצמו – אינה בהכרח בגלל הסיום. 'במערבא' כפי שמכונה ארץ ישראל בשפת התלמוד הבבלי – היו מסיימים את התורה פעם בשלש שנים ויש הסוברים שגם הם היו חוגגים שמחת תורה ביום שמיני עצרת, השמחה ביום זה היא 'שמחה בתורה' ולא דוקא בסיום).

גם אם לא נקבל הנחה זו – ודאי שאין שום חגיגה בסיום של חומש אחד, בעוד שבסיום מסכת אחת מתלמוד בבלי – גם מסכת קצרה - יש משמעות של סעודת מצוה, היא פוטרת מתענית בכורים – ויש הסוברים, כדעתו של מרן הרב עובדיה יוסף, שביום שמסיימים מסכת לא אומרים נפילת אפים.

נמצא, אפוא, שסיום מסכת הוא מאורע חגיגי ובתלמוד מוזכר שהוא נקרא 'יומא טבא לרבנן' לעומת סיום חומש שבוודאי אין חוגגים אותו פרט לאמירת 'חזק חזק ונתחזק' בסיום הקריאה בבית הכנסת.

נראה להסביר את ההבדל בהתייחסות כדלהלן: לימוד תורה שבעל פה, לימוד משנה וגמרא הוא לימוד בו רשאי הלומד לבטא את מחשבתו העצמית, הוא 'מתחבר' עם ההבנה שלו – כמובן אם הוא למד מספיק וקיבל את ההכוונה – או לפחות נעזר במי שקיבל את מסורת הלימוד הנכונה, הוא יכול ללמוד עם ה'ראש שלו' הוא צריך להבין ולעמול עוד ועוד עד שיבין וזה עצמו התענוג... העונג הגדול של לימוד התורה הוא החיבור האישי של הלומד הבא מהבנה שמתוך עמל ויגיעה.

לכן סיום מסכת הוא אירוע מאד משמעותי בפן האישי והרגשי, והוא השלמה של נדבך בבניין האדם וחיבורו לתורה.

נכון, שלימוד מהיר של דף יומי לא תמיד מאפשר את ההתבוננות המעמיקה, ובהחלט שיש לומדים שעדיף להם ללמוד בקצב יותר איטי ויותר עיוני, ובוודאי שהלומדים שתורתם אומנותם צריכים להשקיע את עיקר זמנם בלימוד מעמיק - כשיחתו הנאה של הרב הראשי לירושלים הראשל"צ הרב שלמה עמר במעמד סיום הש"ס ב'ארנה', שהזכיר זאת בהדגשה תוך כדי הכבוד העצום שמעמדים אלה מבטאים ללומדי הדף היומי.

כבוד התורה

אי אפשר שלא להתייחס לקידוש השם הנפלא ממעמדי הסיומים האדירים בארץ ובעולם היהודי כולו, למעלה מ-100.000 יהודים חגגו בסיום הש"ס בארצות הברית. (כבר כתבנו על המהפכה התורנית של ארצות הברית, והנה אחד הביטויים שלה עשרה ריבוא איש בסיום הש"ס – מי היה מאמין לפני 30 – 40 שנה).

בישראל ובאירופה עשרות אלפים באירועי ענק של סיומי הש"ס - זהו בהחלט כבוד התורה וכבוד שמים כמו גם 'קידוש השם' גדול ובמיוחד כשאותם אצטדיונים הממלאים בדרך כלל אירועי הבל – הופכים להיות במות לכבוד התורה.

הכבוד הזה, שמעניקים לתורה ולומדיה מהוה גם מנוף לקידום הלימוד של ה'דף היומי' – ובכל התחלת מחזור מצטרפים עוד אלפים וכנראה גם רבבות ללימוד זה – ובלא ספק שהעצמת הלימוד והוקרתו על ידי אירועי השמחה תורמת לכך רבות. אכן, כפי שכותב רבנו יונה בספר שערי תשובה זו בהחלט אחת המטרות של הענקת כבוד ללומדי תורה וחכמיה, ההשפעה של כבוד זה על אחרים.

יחד עם זאת, בכל שיעור או קהילה גם נחגג האירוע, ורבים מהמסיימים ערכו לעצמם סיום משפחתי. כשאדם מתמיד בעקביות במשך שבע שנים ודבק במשימה, במיוחד כאשר שיעור דף יומי מתקיים בדרך כלל בכל יום ממש, גם בפורים ויום כיפור או במוצאיהם, זה בהחלט לא קל ולא פשוט להתמיד, וגם הרעיה ובני הבית צריכים בהחלט להצטרף לדבקות במשימה – ולכולם זהו רגע של שמחת סיום והישג גדול.

כל מי שסיים מסכת יודע שבתפילה הנאמרת בשעת הסיום מוזכרים סדרת בני (רב) פפא, סדרה שלמה של בנים שכנראה היו תלמידי חכמים אולי אפילו אמוראים. הרשימה הזו הנראית כבלתי קשורה לענין, מעוררת תמיהה רבתי. אחד ההסברים להזכרתם במעמד הסיום מופיע בספרו של גדול פוסקי אשכנז – הרמ"א, המפרש כי אותו (רב) פפא זכה לבנים תלמידי חכמים רבים ומיוחדים מפני שהיה נוהג לערוך סעודה חשובה בסיום מסכת. נראה שזו אינה 'סגולה' בעלמא, אלא שהמעמד שמייחסים לסיום והענקת החשיבות המירבית ללימוד התורה הקרינה עמוקות על בניו והשפיעה על שאיפת חייהם.

רעיון דומה מצינו בתלמוד במסכת שבת שהאוהב תלמידי חכמים יזכה לבנים תלמידי חכמים והמכבד תלמידי חכמים יזכה לחתנים תלמידי חכמים – גם כאן הרעיון הוא שחינוך לערכים אינו תלוי בדיבורים יפים אלא במה שהילדים קולטים, מה באמת חשוב ומוערך על ידי ההורים.

גם בעריכת סיום עצמה הילדים מבחינים היטב, האם באמת זו שמחה בלימוד ובסיום, או שזו הזדמנות להרשים את הסביבה. הבה נקוה שאנו מצליחים להעביר את המסר הנכון.