שאלת השאלות: למה אף אחד לא עזר להומלס שמת מהיפותרמיה? הרהורים נוגים

סיפורו של ההומלס שנפטר בשבוע שעבר מהיפותרמיה, הותיר את כולנו המומים. 

שאלות כמו 'למה לא הצילו אותו בזמן, כשעוד היה ניתן' - לא פסחו על רובנו, אך לפני שנכנסים למשקפת שיפוטית, יש להבין שרבים מההומלסים כלל לא מוכנים להתפנות מהרחובות, גם לא במצב אבסורדי שבו אנו עדים לשיטפונות שגובים חיים. 

משרד הרווחה טוען כי בארץ ישנם כ-3,000 דרי רחוב, אולם לדברי עו"ד גיל גן מור - ראש תחום הזכות לדיור באגודה לזכויות האזרח בארץ - המספרים גבוהים בהרבה. "בפריפריה יש הרבה תופעות של חסרי בית, של אנשים שגרים בפתרונות דיור לא חוקיים, כמו מקלטים", הוא אומר בראיון לעיתון 'גלובס'. 

מחוסרי הדיור מתגוררים בבתים נטושים, בשטחים ציבוריים, באתרי בנייה, בגנים ובספסלי רחוב. למרות שיש להם אפשרות לפנות לרשויות ולקבל עזרה בסיסית 'עד יעבור זעם', הומלסים רבים מעדיפים להישאר ברחובות ואינם נאבקים לשנות את מצבם.

נשאלת השאלה מדוע?

מי מטפל בהומלסים באמת?

מדוע אלכסנדר לא ביקש שיעזרו לו לצאת ממצבו, למרות שרבים יודעים לספר כעת שהוא היה בקשר עם לא מעט חרדים שנתנו לו כסף לאוכל וביגוד?!

מדוע הוא לא ביקש שישלבו אותו במסגרת של עבודה, שיעזרו לו למצוא בית בדיור הציבורי, שיעשו בשבילו משהו כדי לעזור לו לא למות ברחוב, מרוב קור ובדידות ומי יודע מה עוד?!

על פי דוח של מרכז המחקר והמידע של הכנסת - משרד הרווחה הוא זה שאמור לתת מענה קולקטיבי להומלסים בערים השונות, אלא שגם כאן - בלא מעט מקרים, הפוליטיקה מנצחת. 

מסגרות עירוניות לטיפול בהומלסים מופעלות אומנם ב-30 ערים בארץ, אך איש לא באמת לוקח על עצמו את האחריות לספוג תשלומים של ארנונה, חשמל ושאר מיסים, עבור הומלסים שכבר נמצאו עבורם פתרונות דיור. כך למשל, אם חד הורית שנזרקה לרחוב בגלל חוב ארנונה לעירייה, יכולה לקבל דירה בדיור של עמידר, אך העירייה לא תוותר ולא תמחק את חוב הארנונה. 

לכן סיפורו של אלכסנדר ועוד רבים כמותו, הוא כה עצוב. "החיים ברחוב משנים את האדם", מסביר עו"ד גן מור. לדבריו, ככל שעוזבים את החיים הרגילים ונפרדים ממסגרות נורמטיביות כגון עבודה, חברים, משפחה ועוד - יכולת החזרה לחיים הרגילים נהיית הרבה יותר קשה.

"אנחנו חושבים שההתמכרות היא זו שהובילה לרחוב, אבל הרבה פעמים החיים ברחוב הם אלה שגורמים להתמכרות, ולכן הדבר החשוב ביותר הוא ההתערבות המוקדמת". 

הכתובת נמצאת על הקיר: הבושה, ה'מה יגידו עליי' וכוח ההרגל

גם בימות השנה הרגילים, ולא רק בימים טרופים אלו בהם הסופות שוטפות את הארץ לאורכה ולרוחבה - להומלסים יש כתובת לפנות אליה: בכל עיר יש נציגים האמונים על עזרה לדרי רחוב, אך אותם נציגים יידעו לספר לכם על עשרות, אם לא מאות, שפשוט מסרבים להיעזר בזמן. "ישנם כ-100 דרי רחוב שמתקשים לקבל את הסיוע שלנו, אף שאנחנו עושים פעולות קבועות של חיזור ואיסוף אוכלוסייה באופן קבוע", הסביר נציג עיריית תל אביב יואב בן ארצי, בראיון שנעשה עמו ב-2015. 

גם השבוע, פעילים למען דרי רחוב שלנים במקומות שונים במרחב הציבורי של פתח תקווה - נשלחו אליהם במטרה לפנות אותם למסגרת חירום המציעה מיטה ואוכל בשפע, אך רוב ההומלסים למעט אחד - סירבו להתפנות. 

נשאלת השאלה - מדוע?

מה יש ברחוב שאין באותן מסגרות? והכתובת נמצאת על הקיר: הבושה, ה'מה יגידו עליי', ההרגל ובקיצור, כל הסיבות הכי לא נכונות שיש, לצאת מהמצב ולהתחיל לחזור לשגרת חיים נורמלית. האם הקושי הנפשי אינו יכול להיות מטופל על ידי רשויות הרווחה? האם את אלכסנדר לא יכלו פקידי רווחה להציל מהרחוב הקפוא בזמן? 

מהו חסד אמיתי? חסד שנותן את מה שהמקבל צריך, ולא את מה שאתה רוצה לתת  

זו ודאי נקודה שצריכים לחשוב עליה ולנסות לפתור אותה, רגע לפני שיהיה מאוחר מדי. אבל האם נשמע לכם הגיוני שבמדינה כמו שלנו, עם כל כך הרבה חסד, וכל כך הרבה נתינה - אנשים באמת קופאים ברחוב מקור מבלי שיהיה להם מענה לצרכיהם הבסיסיים כבני אדם?

אז בואו נדבר לרגע על חסד. 

מה זה חסד אמיתי במושגים של יהודים? חסד אמיתי זה לא לתת לשני את מה שאתה רוצה לתת לו, אלא לברר איתו מה חסר לו - ולהשלים לו את החסר. לצורך העניין, אם לאלכסנדר ז"ל היה חבר שתומך בו בשפה שלו - רוסית, שמדבר עמו מדי יום דברי ניחומים ומעניק לו תקווה, האם גם אז הוא היה מתעקש להישאר ברחוב?

אם אלכסנדר היה יודע שנעשים מאמצים עילאיים להשיג לו דיור, שיש אנשים בעולם הזה שאכפת להם מאיך שהוא חי ולא רק מאיך ימות - האם גם אז הוא היה מתעקש להמשיך לישון על הספסל הקפוא?

רובנו ברי מזל וזכינו, באמת זכינו, להיות עם קורת גג לראשנו בימים מטורפים כמו אלה, שבהם אדם יוצא לרחוב חי, וחוזר בארון מתים בגלל שיטפונות. 

כמה תודה צריך להוקיר על הזכות הזו מחד, וכמה עירניים צריכים להיות לחוסר של האחר - מאידך.

תמיד אפשר לדון את עצמנו לכף זכות ולומר שעשינו מספיק, שמילאנו וי על המשבצת של תפקיד כזה או אחר שניתן לנו - אבל האם באמת עשינו הכל? האם באמת השלמנו להומלס את מה שהוא צריך, ולא את מה שנוח לנו לתת?

נקודה למחשבה.