יעקב אבינו תובע: תהיה אתה. אל תהיה חיקוי

"וַיְבָרֶךְ אוֹתָם, אִישׁ אֲשֶׁר כְּבִרְכָתוֹ בֵּרַךְ אֹתָם" (בראשית מ"ט, כ"ח).

יעקב אבינו מרגיש שחייו עומדים בפני סיום, ושרגע פטירתו קרב ובא. יעקב מקבץ את ילדיו, מאפיין כל אחד מהם ומשרטט את תרומתו המיוחדת של כל אחד לעם היהודי ההולך ומתהווה. יעקב מכיר היטב את תכונתו הייחודית של כל אחד מילדיו, ובהתאם לסגולתו זו הוא מעניק לו ברכה, ומצביע על התפקיד אשר עליו למלא בהיסטוריה. זוהי כוונת הפסוק: "וַיְבָרֶךְ אוֹתָם, אִישׁ אֲשֶׁר כְּבִרְכָתוֹ בֵּרַךְ אֹתָם" (בראשית מ"ט, כ"ח). יעקב מברך כל אחד מילדיו בהתאם לנתונים ולתכונות שהתברך בהם מטבעו. "כמו שהגדנו כבר למעלה בסוד ברכות, שאינו כלל עניין של חלוקת מתנות בעלמא, אלא כי יש סדר ומהלך לברכות. מעולם לא תבואנה אלא לראויים ומיוחדים להן, ומה שראוי ומיוחד לכל אחד, הוא אשר ניבא להם אביהם והוא הוא אשר חלק להם ובירכם" (רבי ירוחם ממיר, "דעת תורה" עמוד רע"ז).

באמצעות הברכה יוכל כל אחד להטמיע את ייחודיותו בכלל.

עם זאת, לצד הברכות שמברך יעקב את בניו, הוא אינו מונע ביקורת מאלה הזקוקים לה. תפקידה של הברכה היא להוריד לאדם שפע מלמעלה. יעקב יודע, שאי אפשר להאציל ברכה, אם "כלי הקיבול" מנוקב. כדי שהברכה תחול על ראשי כל בניו, הוא מגלה להם את הפגמים אשר עליהם לתקן באישיותם, וכך יוכלו להשלים את עצמם ולהכיל את הברכה.

אחת הברכות החשובות ביותר בחיים היא הכרת הליקויים. אם יש הכרה בליקוי, ניתן לטפל בו. אם אין הכרה, לא ניתן לדעת מהו הגורם לבעיות ולא מה צריך לשפר. יעקב גילה לבניו מהו הפגם המרכזי שעליהם לתקן, וכך ממילא יוכלו לזכות בשפע המיועד להם משמים. כך שגם אמירה הנראית ביקורת – היא בעצם ברכה עצומה.

"תוכחה" פירושה בירור דברים (רש"י, בראשית כ', ט"ז). אדם צריך להיות אסיר תודה למי שעוזר לו להבהיר ולפזר את הערפל השורר בקרבו.

רבי טרפון, מדור התנאים, אמר: "תמה אני אם יש בדור הזה מי שמקבל תוכחה" (ערכין טז ע"ב). ככל שהדורות יורדים, קשה יותר לשמוע תוכחה. אנשים מעדיפים לחיות בערפול ובטשטוש.

נתבונן בברכה ובתוכחה שהעניק יעקב לשמעון ולוי: "שִׁמְעוֹן וְלֵוִי אַחִים, כְּלֵי חָמָס מְכֵרֹתֵיהֶם. בְּסֹדָם אַל תָּבֹא נַפְשִׁי, בִּקְהָלָם אַל תֵּחַד כְּבֹדִי. כִּי בְאַפָּם הָרְגוּ אִישׁ, וּבִרְצֹנָם עִקְּרוּ שׁוֹר. אָרוּר אַפָּם כִּי עָז, וְעֶבְרָתָם כִּי קָשָׁתָה, אֲחַלְּקֵם בְּיַעֲקֹב וַאֲפִיצֵם בְּיִשְׂרָאֵל" (מ"ט, ה'-ו').

יעקב מדגיש את רגש האחווה של שני בניו: "שִׁמְעוֹן וְלֵוִי אַחִים" – יש ביניהם רגש אחווה, אולם הם השתמשו בו באופן מופרז. היכן? כששכם בן חמור פגע בדינה אחותם, גאה רגש האחווה שבהם יתר על המידה והם הרגו את כל אנשי שכם. בשם רגש האחווה הם חשו צורך להגיב, ומהר, על העוול שנעשה לאחותם. וכן ברצונם הם עקרו את השור, כלומר, הם רצו להרוג את יוסף, המכונה "שור" – "בְּכוֹר שׁוֹרוֹ הָדָר לוֹ" (דברים ל"ג, י"ז). (ניתן לעיין ברש"י, הוא מוכיח ששמעון ולוי היו מובילי התכנון להרוג את יוסף).

יעקב עושה עמהם חסד, ומצביע על הלקות שהם צריכים לתקן.

התבוננות מעמיקה בדברי יעקב מגלה לנו דבר נוסף: "שִׁמְעוֹן וְלֵוִי אַחִים, כְּלֵי חָמָס מְכֵרֹתֵיהֶם". כלומר, חוץ מעצם הביקורת על שימוש מוגבר במידת הכעס ("כִּי בְאַפָּם הָרְגוּ אִישׁ") ועל עצם המעשה שלהם, הוא מדגיש שהם השתמשו בכלי חמס. "חמס" בלשון הקודש משמעו גזל. אילו כלים גזלו שמעון ולוי? רש"י עונה: "אומנות זו של רציחה חמס הוא בידכם, מברכת עשיו היא זו, אומנות שלו היא, ואתם חמסתם אותה הימנו." יעקב מבקר את שמעון ולוי לא רק על עצם המידה, אלא גם על כך שאומנות הרציחה גזולה בידם. מעשה זה לא נבע מתוכם, מתוך אישיותם ותכונותיהם, אלא היה "גנוב" מעשיו – "ואם כן הרי אינם מקוריים, אינם עצמיים. מידות חקויות [מלשון חיקוי] שבאדם הם תביעה מיוחדת בעצם מציאות האדם" (רבי ירוחם ממיר, "דעת תורה" בראשית, עמוד רע"ה).

מדהים. יעקב תובע משמעון ולוי לא לחיות בחיקוי. אל תחקו אחרים – היו מי שאתם. אם אדם הולך עם האישיות שלו עד הסוף הוא מצליח, אולם כשהוא מחקה אחרים – הוא יישאר מאחור. זאת משום שכשאלוקים מטביע באדם תכונה מסוימת, הוא מעניק לו יחד עם זאת כלים להתמודד עמה, אולם כשאדם מחקה אחרים ומאמץ לעצמו סגנון לא לו, סביר שהוא יפגין התנהגות שאינה מידתית.

"יתבונן האדם בכוחותיו ויראה כמה מהם לקוחים וחיקויים מזולתו. האדם בטבעו מחקה הוא את סביבתו, ואיש משכיל יוכל לראות כי יש וכל רכוש מידותיו מאחרים הם, מידות הכי נעלות, טובות בתכלית והן לא שלו הנן" (רבי ירוחם ממיר, שם).

חובה להדגיש: ודאי שאדם צריך ללמוד מאחרים מידות טובות, אך עליו להפוך את אותה מידה לרכוש פרטי. ללמוד אותה, להבין אותה וליישם אותה מתוך הבנה פנימית והכרה עמוקה, ולא לאמץ אותה באופן חיצוני כדי להשתוות לאחרים ולהיות כמותם.

כשיעקב מבקש לברך את בניו, הוא אומר: "הִקָּבְצוּ וְשִׁמְעוּ בְּנֵי יַעֲקֹב וְשִׁמְעוּ אֶל יִשְׂרָאֵל אֲבִיכֶם" (מ"ט, ב'). "הקבצו ושמעו – על שתי מילים אלו של אבינו הנוטה למות עומדת כל ההיסטוריה היהודית עד לאחרית הימים. מבחינה חומרית הרי אתם בני יעקב, מיעוט חסר אונים, הקבצו, היו מאוחדים, התגבשו לעם אחד, אל תתפוררו, כוחכם באחדות, בקיבוץ. ועוד: 'שמעו בני יעקב' – רק כך יוכלו גם המעטים החלשים לנחול ניצחון על הרבים הגיבורים. רק בכוח הרוח והשמיעה, בכוח ההתמסרות לערכי הרוח... 'ושמעו אל ישראל אביכם', השתייה ממעייני הרוח היהודית ורגש האחדות והליכוד, אלה הם דברי הצוואה של יעקב" (רבי שמשון רפאל הירש).