שימי גישייד: "ברגע אחד אני נפרד מילד אהוב, וברגע השני חוגג עם ילד שהחלים מהמחלה"

"לשימי שתמיד עמד לצדי, והפך להיות שותף אמתי ואוהב בשעות הקשות, וגם אחר כך מקיים הבטחות". אני יושב במשרדו של שימי גשייד, מנכ"ל ארגון "רחשי לב", לצדו של אביו, הרב ראובן גשייד, מייסד ויו"ר הארגון השוכן בבית רחשי לב, בטבורו של בית החולים תל השומר, צמוד לבניין הילדים, והוא מקריא לי את הדברים בקול רוטט ובעיניים דומעות. כשהוא מדגיש את המילים "וגם מקיים הבטחות", הוא נושא עיניו לתמונה של ילדה קטנה עם קרחת גדולה, עליה כתובות מילות תודה. זה מה שהיא בחרה לומר מתוך שלל של מילים שיכלה לומר.

"אתה יודע מה עומד מאחורי המילים הללו?", שואל אותי גשייד. "חיים של ילדה ניצלו בזכות המילים הללו, עולם מלא, משפחה שלמה. אסתי הקטנה היא גיבורה גדולה, היא לא בחרה להיות כזו, אבל נאלצה", מספר לי גשייד בחיוך, כשהדמעות עדיין מבצבצות בעיניו. כשאני מנסה להבין למה דווקא המילים "וגם מקיים הבטחות" מרגשות את גשייד במיוחד, הוא מושיב אותי לשיחה עמוסת רגשות, של ייאוש ותקווה שיכולים לקרות בדיוק באותה שניה ובאותו החדר. ורק במחלה האונקולוגית.

בית הילד רחשי לב. צילום: יח''צ רחשי לב

כוחה של מילה

מה מרגש אותך במיוחד בברכה של הילדה אסתי, יותר מעשרות תודות שאני רואה כאן על הקיר?

"לפני שלוש שנים, אושפזה אסתי, בת 8 מאשדוד, עם סרטן קשה. לפרט לך איך משפחה מקבלת כזו בשורה, אני לא יכול, וגם אף אחד בעולם לעולם לא יצליח. זאת טראומה, סחרחרה, בלבול, מערבולת ומה לא. כמו אצל כל ילד, גם כאן ליוויתי את אסתי בכל השלבים, הטיפולים, הניתוחים, הדרמות, התחושות וכל מה שמלווה ילדה קטנה ומשפחתה שמתמודדים מול אויב אכזר. לאחר יותר משנה, התבשרנו שאסתי סיימה את הטיפולים בהצלחה. השמחה הייתה רבה, שמפניות עפות באוויר ביום כזה, ואני מסמן עוד וי של ניצחון בים של אכזבות ופרידות. אבל לא עוברים כמה חודשים, ואני מקבל טלפון ממנהל המחלקה שקורא לי לבוא דחוף, אני מגיע למחלקה ורואה את אסתי הקטנה, עם שתי כפות ידיה על האוזניים, לא מוכנה לשמוע אף אחד ולא לדבר עם אף אחד. לאסתי חזרה המחלה. זאת מלחמה של אחרי המלחמה, זה הרבה יותר קשה והאויב הרבה יותר אכזר ומאיים. צריך מהר להתחיל טיפולים, ואסתי הקטנה לא מוכנה. הידיים שלה על האוזניים, אין עם מי לדבר. התקרבתי אליה ואמרתי לה: 'אם תשתפי פעולה, אני מבטיח לך כל משאלה שתבקשי'. היא הסתכלה עליי ואמרה לי: 'אני לא מאמינה לך'. אמרתי לה: 'תנסי אותי פעם אחת, מה שתבטיחי - תקבלי'. היא שתקה לכמה רגעים, ואז היא אמרה לי: 'אני רוצה לטוס ללונדון'. אמרתי לה: 'קיבלת'. ואז התחילו הטיפולים".

אבל מה מרגש במילים שהיא כתבה?

"אתה צריך להבין שעל כל דקירה במחט הענקית של האחיות, היא אמרה לעצמה: 'לא נורא, שימי הבטיח לי טיסה ללונדון'. על כל טיפול כימותרפי, כל הקאה, כל שערה שנשרה מראשה, היא אמרה לעצמה: 'לא נורא, שימי הבטיח לי טיסה ללונדון'. זה ליווה אותה במהלך כל הטיפולים. לבסוף היא טסה ללונדון עם משפחתה כפי שהבטחתי לה. ועכשיו אסתי החלימה מהמחלה, ניצחה את הסרטן פעם שניה, והיא כותבת לי 'וגם מקיים הבטחות'. זאת ההבטחה הזו, שבזכותה היא הסכימה לשתף פעולה עם הטיפולים שהצילו את חייה בסופו של דבר, איך אני לא אתרגש?". 

שימי גשייד הוא אמן הרגשות, בבית החולים תל השומר בכלל ובמחלקה האונקולוגית לילדים בפרט. לא בכדי הוא מנכ"ל "רחשי לב", אותו הקים אביו הרב ראובן גשייד לפני 31 שנה. "רחשי לב" הוא מרכז תמיכה ארצי לילדים חולי סרטן בישראל. העמותה הוקמה על מנת להקל את הסבל אותו חווים ילדים חולי סרטן ובני משפחותיהם, לחזק אותם בתקופת ההתמודדות עם מחלת הסרטן והטיפולים הכרוכים בה, ולשמח אותם בתקופת המחלה. העמותה מפעילה מערך מתנדבים עבור ילדים חולי סרטן בכל רחבי הארץ. פעילות מיוחדת נעשית במחלקות האונקולוגיות בבית החולים שיבא-תל השומר ובית החולים דנה באיכילוב. כנשיא העמותה מכהן פרופסור יהושע דור. בשנת תשס"ז (2007) חנכה רחשי לב את 'בית הילד' במתחם בית החולים שיבא בתל השומר, בצמוד לבית החולים 'ספרא' לילדים. 'בית הילד' הוא מלונית עבור הילדים והמשפחות, ובו מגוון שירותים והפעלות מיוחדות, לרווחת השוהים תקופות ממושכות בבית החולים. כמו כן מקיימת עמותת רחשי לב מלונית לשבתות, הנקראת 'פרויקט אוהל שרה'. במסגרת העמותה פועלת מחלקה להשאלת ציוד רפואי ושיקומי לילדים חולי סרטן, הן בתקופת האשפוז והן לאחר השחרור הביתה. לרשות העמותה עומד אמבולנס טיפול נמרץ ייחודי, המסייע לילדים חולי סרטן להגיע לבית החולים, ומחזיר אותם הביתה אחרי הבדיקות והטיפולים. כמו כן הוקם האגף לילד המיוחד, עבור ילדים בעלי צרכים מיוחדים הסובלים מפיגור שכלי, אוטיזם ותסמונת דאון, הנמצאים תחת השגחה של אנשי מקצוע בסופי שבוע ובחגים. האגף עוסק בשילובם בפעילויות עם ילדים בריאים, לרווחת המשפחות המתמודדות איתם במהלך כל ימות השנה.

גשייד הוא לא איש של כותרות. בזמן שהוא יכול לייצר כותרת, הוא מטפל בעוד הקדמת ניתוח דחוף לילד חולה. אבל בשנת תשס"ז (2017), במהלך ביקור נשיא ארצות הברית בישראל, התקיים מפגש בין שימי גשייד ואמילי אמבר, נערה חולת סרטן, עם הנשיא דונלד טראמפ במוזיאון ישראל בירושלים. התמונה של המפגש ייצרה כותרות רבות, והעלתה על נס את הפעילות שמתרחשת וגועשת מאחורי הקלעים של רחשי לב כל השנה.

צילום: מדיה הבית הלבן

אם תרצה אני אפגוש את טראמפ

מאיפה נפל לך הרעיון להפגיש את אמילי עם טראמפ? בעיניי זה פחות או יותר כמו משאלה לטוס לירח.

"לילדים חולי סרטן יש הרבה משאלות. יש כאלה שאוהבים להיפגש עם זמרים מפורסמים, יש כאלה עם רבנים ידועים, יש כל מיני ומהכל. אבל לאמילי הייתה משאלה להיפגש עם מנהיגים מפורסמים, זה היה ההובי שלה. כך למשל הפגשתי אותה עם ראש הממשלה ביבי נתניהו ועם הנשיא ראובן (רובי) ריבלין. כל תקופה והמנהיג שהיא רצתה לפגוש. ואז יום אחד התפרסם בתקשורת שהנשיא טראמפ החליט לערוך ביקור בזק בארץ. התפללתי וייחלתי שאמילי לא תשמע על זה, אבל לא שיערתי נכון, אמילי לא תפספס הזדמנות כזו. זה היה ביום ראשון. ישבתי במשרד, ואני מקבל טלפון מאמילי לבוא אליה, יש לה משהו דחוף שהיא צריכה לדבר איתי עליו. הפרפרים בבטני נעו בחוסר נוחות, ידעתי שזה הולך לנחות עליי.

"הגעתי לחדרה של אמילי, ושם היא הנחיתה עלי את הנחיתה של טראמפ. 'אני חייבת לפגוש את הנשיא טראמפ', היא אמרה בביטחון רב. לא ידעתי את נפשי, איך בדיוק אני מפגיש אותה עם נשיא העולם שמגיע לביקור בן יום וחצי צפופים, הכולל בתוכו גם ביקור ברמאללה ברשות הפלסטינאית, וביומן אין לו פגישות פרטיות עם שום גורם. אמרתי לה: 'אמילי, זה לא פשוט. אני לא מבטיח לך כלום'. היא אמרה לי: 'אם אתה תרצה - זה יקרה'. ואני רציתי, באמת רציתי. התחלתי בהפעלת כל הגורמים המעורבים בביקור, על מנת לתאם מפגש בין אמילי לנשיא טראמפ. כל זה קרה ביום ראשון, כל השבוע טלפונים לכל בעלי הקשרים בארץ ובעולם, ובמוצאי שבת שלאחריו אני מקבל טלפון משירות הביטחון של ארצות הברית, והם מודיעים לי שאכן אושרה הקצאת זמן עבור המפגש, אבל מבחינה ביטחונית וביטחון הנשיא, אין להם מספיק מידע עליי על מנת לאשר לי להתקרב למעגל של הנשיא. לא הסכמתי לפספס את המשאלה של אמילי בגלל חוסר מידע שכזה. יצרתי קשר עם גורם דיפלומטי בצוות הישראלי, והוא יצר בדחיפות קשר עם הצוות הדיפלומטי בארצות הברית. הם העלו אותי על הקו, והמפגש אושר. למחרת נסענו למוזיאון ישראל, ולאחר הנאום של טראמפ, הוא התפנה לפגוש את אמילי. היא כתבה לו ברכה גדולה, ושהיא מאחלת לפגוש אותו בבית הלבן, והוא העניק לה סיכה עם סמל ארצות הברית. מאז החיוך זרח על פניה כאדם המאושר עלי אדמות, בכל מקום אליו היא הלכה, כולם היו אומרים לה 'הנה הנערה שפגשה את טראמפ', וזה עשה לה המון טוב, וזה מה שחשוב. לצערי, חודש אחרי, אמילי נפרדה מאתנו למנוחת עולמים, לאחר שבע שנות מלחמה והיאבקות. יהי זכרה ברוך".

אני רואה כמה מאמץ אתה משקיע בשביל להעלות חיוך על פניו של ילד. אבל תסלח לי על השאלה, עד כמה להבנתך צריך להשקיע משאבים ומאמצים? היכן הגבול?

"אתה לא הראשון ששואל את השאלה הזו, רבים שאלו קודם, ועוד ישאלו בעתיד. אני עונה לכולם: הילדים הללו צריכים להספיק בשלוש שנים, מה שאדם מבוגר מספיק בשבעים שנה, ובשביל להצליח לדחוף בשלוש שנים חיוכים של שבעים שנה, צריך להתאמץ הרבה, דרך המון אטרקציות שהילדים הללו מקבלים, טיולים בעולם, לונה פארקים מכל סוג אפשרי, אקסטרים, משחקים, מעדנים, ספרים. כל מה שעולה ברוח הדמיון נהיה אצלם מציאותי ונגיש, וזה מה שאני עושה כשאני פותח את עיניי בבוקר. אני מגיע לכאן, לחדר שלי, מסתכל שמאלה ורואה על הקיר כל כך הרבה חיוכים. אני מבין שיש בשביל מה להילחם, ויש גם בשביל מה לנצח, גם אם זה רק את הרגע הנוכחי, כי החיוך של הילד והילדה זאת תמונת הניצחון של המשפחה בכל תוצאה".

צילום: דניאל אדרי

החיוך שלהם שווה מיליון דולר

אבל לפעמים כל ההערכות הרפואיות לא נותנות סיכוי להישרדות, ואתה נלחם עד כדי הטסות לחו"ל והפעלת כל המערך הרפואי בכל מקום בעולם. מה המנוע שלך?

"התשובה לכך לא בהכרח חייבת להיות תשובה רגשית, היא גם יכולה להיות תשובה מקצועית. בעידן בו הקדמה פורצת דרך, יש כמעט מידי יום חידושים בתחום הרפואה, ואני אומר לעצמי: 'אני עכשיו אשקיע בילד, אאריך לו את חייו כמה שיותר, לפחות בעוד כמה חודשים, או בעוד כמה שנים, ואולי תוך כדי יצליחו להמציא תרופה למחלתו'. לשמחתי, במבחן המציאות זה מה שקורה באמת, ילדים שלא נתנו להם סיכוי להישרדות מטיילים כאן בריאים ושלמים, בדרך החוצה לפרוץ את החזון והעתיד שלהם. יש מחיר שאפשר לחסוך מילד כזה?".

כשאני מדבר עם גשייד על מחירים וחסכונות, אנו מטיילים בחצר של בית הילד, ואז אני מבחין לתומי באמבולנס של 'רחשי לב', הנראה מבחוץ תמים למדי. "זאת אחת הדוגמאות היותר קלאסיות, עד כמה אין גבול למשאבים שצריך להשקיע", אומר לי גשייד. לא כל כך הבנתי למה הוא מתכוון, עד שהוא פתח לי את דלתות האמבולנס, ניידת הטיפול נמרץ, ועיני הוארו - ולא בגלל הצ'קלקה, אלא בגלל המחשבה על כל פרט, והחדירה לעומק נפשו של הילד. "את האמבולנס הזה אפשר לתכנן רק עם לב", מדגיש גשייד. "כשהגעתי עם רשימת דרישות אבזור לאמבולנס לחברת 'רדלר', שזיוודה את אמבולנס החלומות שלנו, הסתכל עלי המנהל כולו מחויך ושאל אותי: 'מי כתב את הרשימה הזו?' אמרתי לו: 'אני כתבתי'. הוא היה בהלם מהרעיונות, והסיבה היא, שלפני שהגעתי אליו עמדתי ליד האמבולנס ואמרתי לעצמי: 'אני עכשיו ילד קטן שחוזר הביתה מטיפול קשה של כמה שבועות. מה הייתי רוצה שיהיה לי במהלך הנסיעה באמבולנס?' נשכבתי על האלונקה וראיתי את התקרה של האמבולנס. חשבתי לעצמי: 'ילד נוסע במשך שעה ולא יודע איפה כרגע הוא נמצא, מה יש מקדימה, למה פתאום האמבולנס עצר, למה האוטו ליד מצפצף, ממי הנהג ביקש מסטיק ולמה יש הרבה ניידות משטרה בכביש. הוא לא יודע כלום, וזה מתסכל אותו, הופך לו את הנסיעה למשעממת ומרגיזה'. לכן החלטתי שאני רוצה שליד האלונקה יהיה מסך, ושם הילד יראה את כל הנסיעה. אבל חשבתי מה יקרה אם יהיה פתאום משהו מעניין בצד ימין של הנסיעה, איזה נוף מסקרן, או אירוע כל שהוא, שוב הילד יפספס? אז ביקשתי מהמתקין שיארגן לי שלט, שניתן דרכו לסובב את המצלמה לכל הכיוונים. הוא צחק עלי, 'אין כזה דבר מובנה לרכבים', הוא הסביר לי. אמרתי לו שברכבי ביטחון יש מנגנון כזה, בשביל לסובב את הפנס המורכב על הגג של הרכב, אז למה אי אפשר במקום פנס, להרכיב מצלמה, ואז יהיה אפשרי לסובב אותה מבפנים לכל צד? עברנו לביצוע. בנוסף חשבתי מה הילד אמור לעשות כל זמן הנסיעה. לא תמיד מתחשק לו לצפות רק בנסיעה. לשם כך התקנו מערכת שמע ומערכת וידאו, בהן הילד בוחר כל שיר שהוא רוצה, או כל צפייה שמעניינת אותו. בנוסף, יש לו מגוון כפתורים, שדרכם הוא בוחר את התאורה שהוא רוצה שתלווה אותו במהלך הנסיעה, עם מגוון צבעים של תאורות. במדפים, חוץ מתאים של ערכת החייאה ותחבושות, יש גם ערכת החייאה לנפש - ממתקים, משחקים, אוכל וכל מה שילד צריך ורוצה, רק שיחייך. ומי יודע אם אלו לא חיוכיו האחרונים?"

אני נפעם מול העוצמה, מול החוזק שהמקום משדר ושגשייד מקרין. אני מבין כי לא לחינם זכתה 'רחשי לב' בפרסים ובאותות הוקרה רבים, בהם אות הנשיא למתנדב לשנת 2003 ומגן שר העבודה והרווחה, בשנת 1991 פרס מהיחידה להתנדבות במשרד העבודה והרווחה, בשנת 1995 פרס הצטיינות מהשר לביטחון פנים, וב-1999 בתעודת הוקרה מיוחדת משר הבריאות. החיבוק לו זוכים הילדים החולים הוא מרגש ומפעים בכל קנה מידה.

צילום: ולרי קריקופולו

השתפכות הנפש

אחת התמונות שצדה את עיני היא הפרוספקט המבשר על מסע השתפכות באוקראינה, המיועד להורים לילדים חולים. שאלתי את גשייד למה הוא בחר לקרוא לנסיעה בשם 'מסע השתפכות'. הוא לא  דיבר הרבה, ושלף לי מכתב של אחד מהאבות שהשתתף במסע, ואלו מילותיו: 

הרוח שנשבה שם, רוח של בשורה הייתה.

לא מילים, לא דיבורים, ולא כלום.

רק דמעות ודמעות.

הנפש שפכה, המעיים חמרמרו, והלב רטט...

"בזכות רבי לוי יצחק בן שרה סאשה, הושע נא, הושע נא, הושע נא".

הושע נא יונקי חלב – גדיים ופרחים, שלא חטאו.

ריסי העיניים, לא שלטו בשצף הנחל, הזורם והחמים.

נאדות נאדות מלאים מלאים, העולים על גדותיהם.

"הושע נא, הושע נא, הושע נא"

הנני מקשר נפשי לנשמת הצדיק.

כמו מטפס על קיר אפל בשפלותי, מתהום עמוקה,

כשגשר צר, דק ורעוע נותר בי, כדי להפיח בי עוד טיפה של כוח, להמשיך במסע, שרבים וטובים כרעו לו ברך, נפלו בו שדודים.

אך לא, אנוכי הקטן, העומד מול הסנגור האיתן, בטוח שייעשה לי נס, לבל יפול ממני נופל...

היד רטטה, הקול היה קבור וחנוק, הקירות השפילו עיניהם, ודממה דקה שובבה בי.

והלב הרגיש והרגיש, את טללי התקווה שנטפו אליו, מסלק את אבני האפלה, שקבעו בנו מסמרות...

הנני מקשר נפשי, רוחי ונשמתי...

למה לנצח תשכח את יחידך אשר בחרת?

מרגיש בי כיחיד המרכין ראש, מתעטף בזרם אדיר של דמע אילם, בגיא צלמוות.

ורק מביטים בי הכוכבים, ושותקים...

ומול רבי לוי יצחק בן שרה סאשה נשתנה הדין, זרח הניצוץ, נינצל משחת, ומגורל ההולכים.

הלהב החד חודר בי, פורץ את הסכר, מזיל עיני כמים, ומרים קולי בקול חדווה וזמר, קול שוועת הנרדף.

הקומה השפופה נזדקפה, בניגון של נפש בנפש, בחיבוק זרועות. תמונה של חמלה, שָרִים ומנגנים, בַּתָּו החרוך הכָּמֵה לְטִפָּה של בשורה, בעיצומה של האימה, אימת המדרונים, בטרם נאבד רצונים...

הקול נדם, הקול דפק, הקול רדף... העיר לי ובי, את עניות השעה, ותקוות עשירותה הממשמשת ועולה...

הנני מקשר נפשי, רוחי ונשמתי, לנפש הצדיק רבי לוי יצחק בן שרה סאשה, שפילס לי מסילה בטמיון האפלה.

הושע נא, הושע נא, הושע נא...

 נאלמתי דום מול המילים, פשוט שתקתי.

צילום: ניב כהן

מצב חירום

בוא נדבר בכנות  - החושים לא מתקהים?

"לא", אומר לי גשייד בקצרה. "הם לא יכולים להתקהות. כל ילד הוא עולם בפני עצמו. הרב אלימלך פירר, שהוא האורים והתומים של הרפואה בישראל ובכל העולם, אמר לי פעם: 'מה הכוונה כל המקיים נפש אחת מישראל כאילו קיים עולם מלא? הכוונה היא שכל ילד יום אחד יכול לגדול ולקדם מהלכים שמשנים עולם מלא'. זאת ההסתכלות. סיפור האמונה כאן הוא מוחשי, לא צריך לפתוח ספר מוסר כדי לראות את הקדוש ברוך הוא מטייל כאן במחלקה, ומלווה כל ילד באופן אישי, בצחוק, בכאב, בחרדה ולצערי גם באובדן. האמונה לא נותנת לך להתקהות. שאל אותי פעם סגן הרמטכ"ל: 'איך אתם מתכוננים לשעת חירום?' אמרתי לו: 'בצבא עסוקים כל השנה באימונים לשעת חירום, שאולי קורית פעם בכמה שנים. אני יכול ביום אחד להיות בחדר 8 ולקבל ילד חדש עם כל המשתמע מכך, לאחר כמה דקות להיות בחדר ליד, ולספור לאחור: 'שש, חמש, ארבע, שלוש, שתיים, אחד ו- חגיגה', זה ילד שהוציאו לו את המחט בפעם האחרונה, הוא סיים את הטיפולים בהצלחה, ובמקביל בחדר הסמוך, לתת נשיקה אחרונה לילד שליוויתי שנתיים, ונפל בקרב. אמרתי לו: 'אנחנו במצב חירום כל השנה, אנחנו לא באימונים'. הוא שתק. הוא היה צריך להבין שתחלופת הרגשות מתרחשת כאן במהירות הקול. ילד יכול לשאול אותי פתאום שאלה שאסור לי להתבלבל ממנה, כמו למשל השאלה ששאל אותי ילד חמוד: 'כמה זמן אחרי שאני אפטר, אתה תזכור שהיינו חברים?'. אם אני אגיד לו: 'אתה תחיה', הוא לא יאמין לי, כי הוא שמע אתמול את הרופאים מדברים עם אמא שלו, ומספרים לה בדיוק מה המצב, אבל ממני זה דורש להיות יציב ובטוח על מקומי, לתת לו תקווה אמתית, כי רק כך ניתן לנצח".

איזה מקרה ריגש אותך במיוחד?

"יש המון מקרים, אבל יש תמונה אחת שהיא סמל עבורי, של נעה, ילדה מהמחלקה, שציירה פרצוף על הקרחת שלה וכתבה 'לא רואה את הסרטן ממטר'. זאת תמונה שמנצחת".

איזה טראומה ממאנת להישכח ממך?

"היה מקרה של אמא, שבנה יחידה התבקש לישיבה של מעלה. אי אפשר להתחיל להבין אמא כזו, לא מאחל לאויבים שלנו. היא ישבה בחדר כשהילד על זרועותיה, והיא לא מוכנה להיפרד ממנו. עברו כמה שעות והאם בוכייה וכאובה, אי אפשר להכיל את זה, היא כעסה מאוד על הרופאים שלא הצילו לה את הילד, ולכן לא הייתה מוכנה למסור להם אותו. היא אמרה שהיא חוששת שהם יעלימו לה את הילד. לא ניתן להבין את העצב הגדול ברגעים קשים אלו. הגעתי בדחיפות, והבטחתי לה שאני אשמור לה על הילד. היא מסרה לי את הילד בידיים, ואני שמרתי עליו כל הלילה בחברה קדישא. ורק כדי שתבין, בבוקר כבר הופעתי במחלקה כולי מחויך, בשביל הילדים שחייבים את החיוך הזה, ובלילה שלאחר מכן חזרתי לבני ביתי שאף הם נאלצים לוותר על הרבה מאוד דברים בשל טיפולי בילדים החולים".  

כאן הוא נעצר לרגע ומבקש לציין את 'האישה שמאחורי הפרויקט'. "כל הדברים כאן נעשים בעידודה המלא ובברכתה של אשתי הצדיקה, שמוסרת את עצמה מאחורי הקלעים למען פעילות הקודש הזו. אני אסיר תודה לה".