כיצד מקיימים את מצוות התפילה?

מקובלים אנו, כי הרמב"ם מדקדק ומדייק בכל מילה ומילה שהוציא עטו. אין אצלו "סתם מילים", לתפארת המליצה. כאשר לומדים הלכה ברמב"ם, חייבים לדייק ולדקדק כמוהו ולהשתדל לרדת לכוונתה של כל מילה ומילה.

הרמב"ם בכותרת להלכות תפילה (פרק א) כותב "יש בכללן שתי מצוות עשה, אחת לעבוד את ה' בכל בתפילה" ואילו בהלכה ראשונה כותב "מצוה עשה להתפלל בכל יום". מדוע הרמב"ם נקט פעם אחת בלשון "לעבוד" ופעם אחת בלשון "להתפלל"?

לרמב"ם[1] יש שיטה מיוחדת במניין המצוות או, יותר נכון, בהגדרת המצוות. לפי שיטה זו שני סוגי מצוות הם: יש מצוות שקיום המצווה ופעולת המצווה אחד הוא לגביהן, כגון מצות לולב, התורה אומרת "ולקחתם לכם", וכאשר לוקחים את הלולב עושים בכך את פעולת הלקיחה, אף מקיימים בכך את המצווה. והוא הדין, למשל , במצות פסח וספירת העומר.

אולם ישנם מצוות שבהן פעולת המצווה וקיום המצווה אינם זהים, לדוגמא בק"ש - פעולת המצווה היא קריאת פרשות של ק"ש, דהיינו, האמירה בפה. אך קיום המצווה הוא קבלת עול מלכות שמים. במצוות אלו שיטה עקבית במשנתו של הרמב"ם, שבכל מקום שדן במצווה שקיומה בלב ופעולתה במעשה, הוא מחלקה במכוון: בהלכות הוא מדבר במעשה המצווה, ואילו בכותרת, שבה נתונות ההגדרה וההקדמה להלכות, הוא מדבר על קיום המצווה בכל מלוא משמעותה.

דוגמא בולטת בתפילה - קיום של מצוות תפילה חובק זרועות עולם, פירושו: מפגש התייחדות עם ריבונו של עולם, בחינת "פה אל פה אדבר עמו". תיאור נשגב של שיח עם ה', שנאמר על משה, יכול וחייב יהודי לקיימו בכל יום, שלוש פעמים ביום. קיום המצווה מופיע בכותרת הלכות תפילה, הרמב"ם מדייק ואומר "לעבוד את ה' בכל יום בתפילה". כאן אין הוא משתמש במינוח שבהלכות עצמן, "מצות עשה להתפלל" (המכוון לפעולת התפילה), אלא במונח אחר "לעבוד את ה' " מונח המתאר את קיום המצווה של עבודה שבלב.

הרמב"ם בהלכות תפילה (פ"א) כותב שיש מצות עשה מהתורה להתפלל בכל יום. לפי התורה אין נוסח מחייב לתפילה ואין חיוב למספר תפילות ביום אלא כל יהודי צריך להתפלל לפי ליבו. המצווה שיהא האדם מתחנן ומתפלל בכל יום ויגיד שבחו של הקב"ה ואחר כך ישאל צרכיו ובקשותיו ולסיום יתן שבח והודיה לקב"ה על הטובה שהשפיע לו, כל אחד לפי כוחו. וכן היתה התפילה ממשה רבינו ועד עזרא הסופר.

כאשר עם ישראל חזר מהגלות בית ראשון, הבנים שנולדו בגלות לא ידעו לדבר בשפת הקודש אלא היתה שפתם מעורבת מהרבה שפות כתפילת העילגים. ולכן תקנו עזרא ובית דינו שמונה עשרה ברכות בלשון צחה שכוללת את כל הבקשות האישיות והציבוריות. וכן תקנו שמנין התפילות כמניין הקורבנות. שתי תפילות בכל יום כנגד שני תמידים ותפילת ערבית כנגד איברי התמיד של בין הערבים שהיו מתעכלים על המזבח כל הלילה. ותפילת מוסף ביום שיש בו קורבן מוסף (ר"ח, שבת יו"ט).

כאשר יהודי מתעורר בבוקר ורואה עולם ומלואו מוכן ומזומן וממתין לנזר הבריאה, מתעורר לבבו לשבח לבורא את ברכות השחר שהם ברכות השבח לבורא על סדר העולם והנהגתו, כגון "אלהי נשמה", הנותן לשכווי בינה, רוקע הארץ על המים וכו'. וכן מוסיף ברכות על הנאותיו (לשיטת הרא"ש והתוס') מלביש ערומים, אוזר ישראל בגבורה, עוטר ישראל בתפארה ועוד. הקב"ה בכל בוקר גומל עמנו חסד בבוקר שהוא מעביר שינה מעינינו ומחדש את כוחנו מעמל יום האתמול כמו שכתוב במדרש "חדשים לבקרים רבה אמונתך", וכך כתב הכלבו הודיה לקב"ה על המנוחה והמרגוע שנתן לאדם מעמלו ויגיעו ע"י השינה ועל התועלת שהועיל בשינה לעכל מאכלו ועל זה מברכים מעביר שינה מעיני וחתימה הברכה היא גומל חסדים טובים לעמו ישראל.

בדומה לברכת "הנותן ליעף כח" שנתקנה על אדם שמפקיד נשמתו בערב ביד הקב"ה כשהיא עייפה מהעבודה הקשה של כל היום, והקב"ה מחזיר לו אותה בבוקר שקטה ושלוה, כפי שאומר המדרש "חדשים לבקרים רבה אמונתך". אדם בשר ודם מפקיד פיקדון ביד חברו, וחברו מחזירו לו בלוי ומקולקל, אבל אדם מפקיד בכל ערב את נשמתו ביד הקב"ה כשהיא עייפה, הקב"ה מחזיר לו את נשמתו חדשה ורגועה.

(מתוך ספרי "תפילת יעקב")